לירון אבנת, מזכ"לית תנועת המחנות העולים

בראשן של שלוש תנועות הנוער הכחולות עומדות לראשונה בהיסטוריה, מזכ"ליות. השבוע ריאיון עם לירון אבנת, מזכ"לית תנועת המחנות העולים. התנועה פועלת בכ-50 מחנות (קנים במונחים של תנועות אחרות) וכיום כמחצית מההנהגה שלה היא נשית. "יש לזה השפעה לנשים ולמה שהן מאפשרות לעצמן."

האישיות המיוחדת של אבנת והתפיסה הלא שגרתית את החברה הישראלית מתגלה כבר בתשובה לשאלה המאוד בנאלית – איפה את גרה? "אני מתגוררת בקיבוץ נערן שבבקעה וגם במשעול, קיבוץ עירוני בנצרת עלית". היא נולדה בקיבוץ סמר, שהוריה, בעצמם בני קיבוצים ותיקים, היו מהמייסדים שלו.  "הייתי מהילדים הראשונים של הקיבוץ, והגעתי לתנועת הנוער האזורית שבערבה, שכללה הרבה יישובים קטנים". היא יצאה לשנת שירות בראשון לציון, הדריכה בתנועה ובפנימייה, המשיכה עם גרעין מחנות העולים לנח"ל ובפרק המשימה הגיעה לנצרת עילית, ל"משעול"- קיבוץ עירוני שהקימו קבוצות הבחירה שהתאחדו עם בוגרי תנועת המחנות העולים. עם השחרור החליטה אבנת להישאר שם ולהתחבר למשימות התנועה בעיר.

קיבוץ משעול קיים כבר כעשרים שנים ואבנת הצטרפה אליו בשנת 2009. בשמונה שנים האחרונות גרים יחד החברים (כ-80 במספר) והילדים (כ-80) בבניין דירות משותף. "גדלתי בקיבוץ שיתופי צעיר וקטן, שהייתה בו קהילה אינטימית עם רמת שותפות גבוהה, כך שהחיים האלה מוכרים לי. הביקורת שהייתה לי על הקיבוץ שגדלתי בו הוא הריחוק ממה שקורה בחוץ, בחברה. בקיבוץ העירוני חיים בקהילה שיתופית ששייכת לתנועה ארצית רחבה, בתוך עיר, בתוך קהילה עירונית, סובלים יחד מאותן הבעיות ויחד גם מנסים לפתור אותן. זה עונה לצורך שלי לחיים משמעותיים, מורכבים, שיש בהם רבדים שונים וחלקים שונים, שלא תמיד משתלבים יחד בהרמוניה. זה הופך את החיים למעניינים יותר ואותי לאדם פתוח שיודע להכיל אנשים אחרים ושונים ממני."

ילדי הקיבוץ לומדים בבתי הספר עם עולים ממדינות חבר העמים ועם ילדים מהמגזר הערבי,  ואבנת רואה בשילוב הזה חוויה מלמדת, שמפגישה ילדים שנולדו במציאות שונה. "יותר מורכב מבית הספר הקיבוצי. אבל לומדים משהו על העולם, שאני נפגשתי אתו רק בגיל 18. לומדים שלכולם יש זכות קיום ולכולם מגיע כבוד". היא רואה חשיבות גדולה במפגשים בין "השבטים" שבחברה הישראלית ובהיכרות של אלו את אלו. "יש מעט מאד מוביליות חברתית – מי שקיבוצניק ימשיך לחיות בקיבוץ או בהרחבה, ומי שבנצרת עילית  כנראה יישאר שם. החברה הישראלית מפסידה."

ואיך נערן משתלב בסיפור? בשנת 1999 יושב קיבוץ נערן מחדש על ידי בוגרי של המחנות העולים. אבנת:  "בן הזוג שלי חי בנערן  והחלטנו לגור בשני המקומות, שנמצאים במרחק של מעל שעה וחצי נסיעה. לפני שהיה ילד היה פשוט וגמיש יותר".  לפני שנה התחנך בנם במהלך השבוע במשעול ובסופ"ש בנערן, השנה עשו הפוך.  "לא יודעת מה יהיה הלאה. לפעמים זה יותר הרמוני, לפעמים פחות, כל עוד יהיה לנו טוב ככה – נמשיך, וכשלא – נשנה".  ההורות הטרייה הכניסה אתגר חדש ונוסף לתפקיד גדול ואינטנסיבי – "זה דבר מורכב שאני בראשיתו. יש את הזהות האישית, הזוגיות, הקיבוץ, הקבוצה, החברה הישראלית. חיים שלמים ומורכבים."

אבנת היא האישה הראשונה בתולדות המחנות העולים שמשמשת כמזכ"לית תנועת המחנות העולים היא לא תכננה ולא חלמה על התפקיד, אך חינוך וחברה הם דרך החיים שלה. היא ריכזה את אזור הצפון, פרויקטים של בני נוער במצבי סיכון ועוני ונכנסה לצוותים מובילים בתנועה. "החשיבה היא איך להשפיע יותר, איך להתרחב, איך להגיע לבני נוער ולקהילות נוספות, כאלה שלהורים אין הכרה עם תנועות נוער. הטרידה אותי השאלה – עד כמה יש תזוזה בחברה, ועם השאלה הזו הובלתי פרויקטים חברתיים". לפני ארבע שנים סיים המזכ"ל הקודם את תפקידו ואבנת, 34, (אז בת 30) הוזמנה להיכנס לתפקיד יחד עם החבורה המובילה. "זה מלחיץ ומפחיד, גם בגלל גילי הצעיר וגם בגלל המגדר. אני שמחה על ההזדמנות. ערכתי לא מעט שיחות עם נשים קולגות ויחד הובלנו מהלך שמרחיב את הכוח הנשי. כיום כמחצית מההנהגה בתנועה היא נשית, ויש לזה השפעה לנשים ולמה שהן מאפשרות לעצמן."

מה מייחד הנהגה נשית?

"זה מאוד אישי ואישיותי. על עצמי אני יכולה לומר שאני נותנת יותר מקום לתחושות של אנשים, מה שמאפשר למשימה להתבצע בצורה טובה יותר. לעיתים משהו לא עובד, צריך להבין מה השתבש, למה יש חוסר מוטיבציה, למה יש חוויה לא טובה. לתת מקום לעולם הרגשי, ואז להבין איך לעשות אחרת. מעבר לכך הנהגה נשית מאפשרת להיות בחוסר ידיעה, בהתלבטות, מה שלא תמיד קיים בשיח גברי. אני לא צריכה לשלוף את התשובה המהירה, החדשה. אני יכולה לשאול שאלות שאולי נראות אפילו דביליות, לא לדעת הכול, לבקש ללמוד."

מאילת ועד הקריות, מאילות עד כפר מכבי

המחנות העולים פרושים ב-50 מחנות. (כך נקראים הסניפים) מאילת ועד הקריות, בערים שכונות ומושבים, ובקיבוצים – מאילות בדרום ועד כפר מכבי בצפון, כשהקיבוץ האחרון שהצטרף הוא הקיבוץ הגדול והוותיק  מעגן מיכאל, כשיש מגמה של התרחבות בשנים האחרונות.

קיבלתי סמס שלירון אבנת פונה לדחות את הדיון במועצת התנועה הקיבוצית על תנועות הנוער. תסבירי לי מה זה?

"תנועות הנוער נמצאות במשבר מול מטה התנועה הקיבוצית. התנועה הקיבוצית רואה בתנועות הכחולות זרוע שלה בחברה, כי אנחנו מחנכים לערכי הקיבוץ.  מצד שני היה קיצוץ בתקציב התמיכה בתנועות, והכניסו לקיבוצים את תנועת הנוער הימנית השומר החדש.  עד לפני מספר שנים היה שיח מכבד, גם אם היו בו מתחים. היה כבוד לאוטונומיה, להבנה שיש לנו מטרות משותפות, ערכים משותפים ודרך משותפת. בשנים האחרונות יש חוסר שיח, שיח קשה ופוגע, יש רצון לקחת בעלות על התנועות ולא להיות איתן בשותפות. הגענו למקומות קשים מול ההנהגה. באפריל לקח ג'ומס (חיים אורון, קיבוץ להב)  להוביל תהליך גישור, וגם הצלחנו להגיע להבנות והסכמות, ויש שיתוף פעולה משמעותי של התנועות הכחולות עם אגף החינוך בתק"צ."

חלק נוסף בגישור קשור לתנועות הנוער בחו"ל, וספציפי לתנועת הנוער הבונים -דרור (שיש להם סניפים בעיקר בצפון אמריקה ואוסטרליה). החלוץ, בוגרי תנועת דרור הבונים, שעלו לארץ, השתלבו בנוער העובד והלומד ובמחנות העולים והרבה שנים היו שיתופי פעולה טובים. בשלוש השנים האחרונות נוצר קרע גדול על רקע חינוכי, ועל רקע מאבקים של כוח ושליטה, לגבי הדרכת העולים שנמצאים בשנה שלפני השירות הצבאי, "נוצרה מערכת יחסים קשה ושם אין הבנות. אנחנו לא הסכמנו שייכתב במסמך שיש הבנות – על דברים שלא הגענו עליהם להסכמה. חייבים לשחרר את עניין הבעלות על תנועות הנוער, גם בארץ וגם בחו"ל. אני מצפה שימשיכו את השיח על מנת להגיע להבנות ומתנגדת להכרעה חד צדדית במועצת התנועה".. אבנת מקווה שהנושא ייפתר בקרוב כי יש שיתופי פעולה טובים של תנועות הנוער עם הקיבוצים, "קורים דברים מיוחדים, חינוך לחלוציות, לציונות, גם בקיבוץ השיתופי וגם בקיבוצים מופרטים. אני מאמינה שיחד נוכל להגיע למקומות משמעותיים ולהפוך את החברה הישראלית לשוויונית וסולידרית".

 איך מגיעים למעגלים נוספים של ילדים ובני נוער בחברה הישראלית?

אבנת מספרת שבעשר השנים האחרונות נפתחו מחנות נוספים בשכונות ובערים מוחלשות מבחינה סוציו-אקונומית ובמקומות שפעם פחות ידעו איך לפעול. יש מקומות שיש בהם "בית חינוך" ובו פעילות בהתאם לשכונה; יש מקומות שהוקם בהם מועדון פתוח ומשתתפים בו גם ילדים שלא מגיעים באופן קבוע; הוקמו מרכזים לימודיים; "ולפעמים אנחנו עושים גם קבוצות מגדריות כמו למשל – נערות אתיופיות, כי כך קל יותר לשכנע את ההורים לאפשר לנערות להגיע לפעילות." אבנת מסבירה שיש צורך להבין את ערכי הקהילה ולעשות את התאמות הנדרשות, כך גם מציינים לאורך השנה מועדים שמבטאים את מגוון החניכים ומוצאם – למשל  ציון חג הסיגד גם במחנות שאין בהם חניכים ממוצא אתיופי, או ציון הנובי-גוד. "כך ניתן לספר על השותפות בחברה הישראלית  ממקום של חוזקה וגאווה לקהילות, מקום של הכרות עם תרבויות אחרות."

פרויקט נוסף  שלל תנועת המחנות העולים "שנתפר על פי מידה", התקיים באילת והוא עבודה עם בני נוער פליטים וחיבור שלהם לחוויה של תנועת נוער. כאשר גורשו הפליטים לאוגנדה, יצאה משלחת של בוגרי המחנות העולים ללוות את החניכים שם שחלקם יתומים וחלקם היה מנותק מההורים. הפרויקט זכה לשם "על גבול האור" והקשר נשמר.

אבנת מסבירה שלהורים שלא היו בעצמם בתנועות נוער, יש לעיתים חשש לשלוח את הילד לשם. לפעמים כי לא מבינים מה זה, לפעמים יש לזה דימוי קומוניסטי, לפעמים חוששים.  "למשל לינה מחוץ לבית. לילדים שגדלו בקיבוץ זה נראה טבעי. יש מגזרים שזה יראה להם מוזר. אנחנו עסוקים בלהנגיש גם מבחינת השפה – באמהרית, ברוסית, בערבית, גם מבחינת מדריכים שהם יוצאי אותן עדות ומגזרים שיצליחו להגיע לילדים ולנוער וגם להורים. בשכונות מעורבות ליהודים וערבים אנחנו עושים פעילות משותפת וזו שאלה איך מייצרים מרחב בטוח ומכבד. איך מכבדים תרבות, וזה את זה בלי לבטל את הפחד. המטרה היא לא לבטל את מה שקורה בבית, לא לבטל את התרבות של האחר, וגם לא לוותר על החינוך שאני רוצה להעניק. וזה מכריח אותנו להרחיב את עצמנו. וזו המטרה לתנועות הנוער ב2020 – ליצור חברה שיש בה מקום לכולם. זו התקווה למה שיקרה במדינת ישראל."