לרקוד עם מוגבלות ולרחף 

נטלי צוקרמן יוצרת, דרמטורגית, מרצה ובעלת תארים נוספים ופעילויות סביב השעון. נטלי נולדה בעשרת ובהיותה בת 12 עברה תאונה קשה * מאז נשארה נכה באופן חלקי, מה שלא מונע ממנה ליזום, לפעול, להציג על הבמה ולזכות בפרסים ארציים ולשבור את תקרת הזכוכית * גם השנה תשתתף צוקרמן בכנס הבינלאומי השני למחול ומוגבלות "ורטיגו כח האיזון" שיתקיים בשבוע הבא * הכנס יכלול: פאנלים, מופעי מחול משולב, הרצאות, סדנאות כולל מומחים מחו"ל 

האם אי פעם עברה בראשנו מחשבה על אנשים שאנו רואים ברחוב, במרכז קניות ואפילו על הבמה – אולי הם נכים ואיך יודעים? נכון שלנכות רמות, אופנים וביטויים רבים, הנראים ולא נראים, אבל השאלה האמיתית היא איך האדם מתנהל עם נכותו ואיך החברה, הסביבה ומרכזי האומנויות למיניהם מתייחסים לנכה בעבר ובהוה? וכיצד הנכה עצמו מתעל את מצב נכותו, וממקסם את יכולותיו?  

זהו סיפורה האישי של נטלי צוקרמן, שנולדה בעשרת מיישוביי גדרות, שחלומותיה נקטעו כילדה. אך היא לא וויתרה ולא מוותרת עד היום. נטלי מייצגת מגוון נכבד של פעילויות ויזמויות, הכוללות הצגות והרצאות על הנושא. יש לציין שבשנים האחרונות חלה התקדמות במגמה לשילוב נכים בכל פעילות אפשרית. בכך צוקרמן משמשת פה ומגדלור לקהילה שלמה. 

נטלי צוקרמן (44) היא יוצרת, דרמטורגית (מחזאית ומומחית לדרמה), מרצה, מלמדת תיאטרון, מנהלת אמנותית ועוד. כמו כן, נטלי מלמדת דרמטורגיה ופרפורמנס במסגרות שונות ברחבי הארץ. היא בעלת תואר בחינוך ובימוי מסמינר הקיבוצים; בעלת תואר ראשון בהצטיינות יתרה בפרפורמנס מה-RCS בסקוטלנד ותואר שני בהצטיינות יתרה בתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.  

צוקרמן מרצה באוניברסיטת ת"א ובסמינר הקיבוצים ומנהלת אמנותית שותפה עם איילה פרנקל בפסטיבל מחול וכוריאוגרפיה במרכז "כלים" לכוריאוגרפיה עכשווית. בשנת 2013 זכתה  בפרס "קיפוד הזהב" על  הצגת היחיד שלה "הגוף האחר". הערכה רבה קיבלה על העלאת הנושא והאומץ להיחשף.  

רק לאחרונה, בסוכות 2022, זכתה שוב בפרס "ההצגה הטובה ביותר בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר" על ההצגה "בלוברי" (בשיתוף תומר קופל, עתליה ברנזבורג ואורי לנקינסקי). למרות כישוריה הרבים וחלומה מילדות להיות רקדנית, תתפלאו לשמוע שהיא בתחום התיאטרון והמחול רק משנת 2010.  

בכנס תספר את סיפורה האישי על תאונה שעברה בגיל 12, אירוע שהשאיר אותה נכה. בעקבות תהליך שיקום ארוך ומוצלח ממצב של שיתוק חלקי, לנטלי היום מוגבלות שכמעט ואיננה נראית לעין. עם זאת היא חווה קשיים מסוגים שונים בשגרת היומיומית ומסבירה שדרך המקרה האישי שלה, היא בעצם חושפת, כיצד עולם האומנויות, הבמה והחברה הישראלית תופסת את "האחר" וגופו ויש מקום לשיפור.   

התאונה והשיקום 

נטלי, ספרי על התאונה, השיקום והתקופה שאחרי… 

"התאונה ששינתה את חיי קרתה במסגרת מחנה קיץ ב'צופים' ביער עוספיה בשנת 1999. הייתי נערה בת 12 עם הרבה חלומות ושאיפות ומתוך ידיעה שכל החיים לפניי… העובדות היבשות הן שנפל עלי מבנה שהיה מורכב מבולי עץ כבדים. כתוצאה מכך נשברה לי חוליה בגב (L1) ונוצר לחץ על שאר החוליות. הצוות הרפואי שמו לי מוטות לאורך כל הגב ובעצם, עד היום אני עדיין סובלת מנכות. זה אומר שיש לי בעיות שיווי משקל, והצליעה מורגשת.  

"עברתי תהליך שיקומי ארוך בבי"ח תל השומר, שנמשך יותר מחצי שנה. בסופו של מסלול לא פשוט, שמחתי שחזרתי ללכת. צריך לזכור שהחלום שלי מאז ומתמיד היה לרקוד ולהיות רקדנית מקצועית. התחלתי לרקוד בגיל שלוש אך התאונה שיבשה את השאיפה הפשוטה הזו. הפציעה הותירה בי פנטזיה לא ממומשת, שעימה אני מתמודדת עד היום.  

"נולדתי בעשרת, מרכז כפרי לששת מושביי גדרות כבת בכורה להורי נורית ודודו צוקרמן, ואחריי נולדו שני אחיי הצעירים. היינו משפחה מאוד ספורטיבית ופיזית, עם הרבה מאוד מוטיבציה. לפני התאונה דאגתי לרוץ, זה היה סוג של רוטינה. למדתי בלט ב'סטודיו של אורנה גלס' בגדרה, הייתי בחוג התעמלות קרקע במתנ"ס גדרות וגם למדתי לנגן באורגן – ואז כשנפצעתי הכול השתנה באחת. לפעמים אני שואלת עצמי ' האם באמת הייתי מתעסקת בתחום המחול והריקוד, לולא התאונה?' אני יכולה להגיד שכנראה שכן. כי העובדה שעד היום אני אוהבת ועוסקת בתחום המחול באופנים שונים, אבל בשבילי באותה תקופה, זה היה משבר מאוד מאוד משמעותי. היה לי מאוד קשה להתאושש ממנו, גופנית ורגשית, אך בעיקר גם מהתפיסה הרווחת באותם זמנים בסוף שנות התשעים, לפיה 'אדם נכה, בוודאי לא יכול לרקוד. ובטח לא יכול לקחת חלק במקצוע, שהוא כל כך פיזי וזאת המהות שלו', 'מקסימום מאחורי הקלעים'.  

לכן, כאשר השתקמתי עשיתי שינוי, כמעבר לתיאטרון. התחנה הראשונה הייתה לימוד תיאטרון ב'מכללת אחווה' ולאחר מכן במסלול ארבע שנים ב'תיכון האזורי בבאר טוביה', בו בחרתי ללמוד ולהתמחות במגמת תיאטרון. כך שזה היה בחיים שלי, השלמתי וזה מה שרציתי לעשות בחיי מתוך המצב שנכפה עלי. אפילו בספר המחזור נכתב 'שאני רוצה להצליח בתיאטרון, ולהיות על הבמה'.  

"כמובן שהמשפחה שלי מאוד עודדה אותי לאורך כל התקופה, וכן החברים בצופים וחבריי לכיתה, לשכבה וקרובים למשפחה מגדרות. יש לי זיכרונות טובים מתקופת השיקום – שתמכו ועודדו אותי לא להיכנע. החברים והמדריכים מהצופים היו מגיעים לבית החולים. החברים עזרו לי תקופה ארוכה להשלים את הלימודים מהתקופה שנעדרתי מהכיתה." 

נטלי מסבירה בהתרגשות שלא היה בה כעס על ה"צופים", היא גם לא זוכרת שבכלל היה כעס בבית על שאירע: "כולם הבינו שזה המצב, אלו עובדות החיים ודברים קורים לאנשים – ואם זה מצריך להתמודד אז התמודדנו, ואני ממשיכה להתמודד עד היום ולהסתכל קדימה. יש לי בעיות שיווי משקל, הצליעה מורגשת וקיימים קשיים, חלקם בתפקוד המוטורי או עצבי ברגליים שנפגעו, כך שאני מתקשה בכל מיני מצבים דווקא בחיי היומיום. אבל זאת נכות שלא נראית למי שחיים איתי או שעוברים איתי את היום.  

"אני יכולה לומר שזה מה שנקרא passing, יש מושג כזה. כאילו אני לגמרי יכולה לעבור את המתבוננים בי, כאדם ללא נכות וללא מוגבלות. אחת הסיבות שמאוד רציתי ליצור את היצירות שיצרתי, או שהייתי שותפה להן, זה באמת להנציח את הנכות, רגע לדבר על מה זה 'גוף אחר', על איך נראה ומרגיש 'גוף אחר' במרחב וגם להציע כאלטרנטיבה לדיכוטומיה, זאת בשאלה ובקביעה 'אי אפשר', או 'את לא יכולה להיות על הבמה' והתבטאויות נוספות בסגנון." 

שיחות עם הברמן 

בשנת 1996 מועד סיום הלימודים בתיכון מלאו לנטלי 18 שנה. צוקרמן לא גויסה לצה"ל ופנתה ללימודי משחק, תחילה ב"סטודיו של יורם לוינשטיין" ואחר כך ב"סמינר הקיבוצים" בלימודיי תואר בחינוך ובימוי. השלב הבא היה נסיעת לימודים לסקוטלנד בשנת 2000, שם סיימה בהצטיינות יתרה תואר ראשון בפרפורמנס מה- RCS בסקוטלנד.  

הפעילויות הראשונות שיצרה אחרי הלימודים, היו כל מיני יצירות קטנות כמו: "שיחות עם הברמן", הצגה מבוקשת שנוצרה בשנת 2005 ועד היום היא רצה. צוקרמן הייתה היוצרת יחד עם ליחי בקרמן ומשנת 2010 מנהל אותה אמנותית וביים אותה מחדש שלומי אדרי.  

מה שייחודי במופע הוא שהקהל הוא חלק בלתי נפרד מהמופע, שמתקיים כשהקהל יושב יחד עם השחקנים על הבר. הם שותים, מדברים, צוחקים, עד שהערב מתחיל. הדיאלוגים מצחיקים ונוגעים בכל אחד ואחת מאיתנו: זוגיות, עבודה, מראה חיצוני, אהבה, קריירה, משפחה ועוד. המוזיקה, האוירה, התיאטרון החדש בו הקהל פוגש את השחקנים ממרחק אפס הופכים את שיחות עם הברמן לבילוי המושלם ולחוויה.  

בשנת 2010 נמנתה צוקרמן כאחת מיוזמות ומנהלות אמנותיות של פסטיבל "תלוי במקום", שהיה בזמנו מאד פופולרי. לדבריה: "הרעיון היה לייצר הצגות בחינם, למי שלא מגיע ויכול לצפות בהצגות שמועלות בתיאטראות. ויפה שעיריית ת"א אימצה בחום את הפסטיבל, שנערך בחינם כארבע שנים. הבנתי שמצאתי את המקום שלי ביצירה, המובילה ליזמות וכיוונים מגוונים. היו לי רעיונות יצירתיים רבים ובמקביל המשכתי ללמוד ובשנת 2015 סיימתי תואר שני בהצטיינות יתרה בתיאטרון באוניברסיטת ת"א." 

"הגוף האחר"  

"במשך שנים," מוסיפה נטלי, "התבשל בתוכי מופע שיספר את הסיפור האישי שלי – ויבטא את החוויות שעברתי מאז הפציעה והשלכותיהם לחיים שלי כיום. היה לי שפע של חומרי גלם בהם השתמשתי. המופע יצא לבמות בשנת 2013 והשם שנבחר היה 'הגוף האחר', אותו יצרתי עם עתליה ברנזבורג."  

המחזה מחולק לשלושה פרקים. פרק א' מספר על התאונה שהשאירה אותה משותקת והשיקום המוצלח שהפך אותה לגיבורה מנצחת כנגד כל הסיכויים. לאחר סיפור אהבה מהאגדות שפוספס, לאחר אין ספור צלקות שהותירו מאהבים רגעיים, עולה השאלה מה עכשיו?.  

כאן מגיע פרק ב': "אני מכיר איש שעשה לעצמו אישה אידיאלית מתשוקותיו". ("לשון אהבה ותה על שקדים קלויים" שיר מספר 5 מאת יהודה עמיחי). מפת חיסול חשבונות הנוצרת בעקבות אין ספור צלקות שהותירו בגופה מאהבים רגעיים יותר או פחות. ולסיום מגיע פרק ג': "לפרויקט אמנותי דרוש: בחור/גבר רווק שמחפש זוגיות. אין צורך בניסיון בימתי קודם". רשימת משימות קצרה בדרך למציאת אהבה. סיפורים אישיים, שאולי לא היו מעניינים אף אחד, מקבלים תפנית לא צפויה במפגש אל מול קהל.  

העבודות פותחו במסגרת ובפסטיבל א-ז'אנר 2013 בתיאטרון 'תמונע' ומסלול שחקן יוצר-חוקר, בחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א 2013. נטלי מסבירה שההצגה התמקדה בשאלות כמו: "ההתייחסות למצבי, איך מתפקידים? פעולות ורגעים יומיומיים לא משמעותיים, כמו עליה במדרגות, עמידה על רגל אחת ולספר סיפור לפני השינה. כל אלו הופכים למסע התמודדות עם הגוף.  

"לא שיערתי שלמופע יהיו כל כך הרבה צופים שמזדהים ומשבחים. חלקם הגדול חשו הזדהות למצבי נכות נראית ולא נראית, ולקטעים בהם אני מותחת ביקורת על היחס לשונוּת בחברה הישראלית בכלל, ובתיאטרון המקומי בפרט." 

פרס "קיפוד הזהב" 2013 

למשך כמה רגעים במופע הנשימה נעתקת. זה קורה כשהפרפורמרית צוקרמן מתלבשת על הבמה. תחילה היא פושטת את שמלתה השחורה הארוכה והאלגנטית, שאיתה קיבלה את הקהל בכניסה לאולם. ואז מחליפה לתלבושת של רקדנית. ההתלבשות אינה פעולה אגבית, של יום יום. היא בעצם מבטאת את תוצאות הפציעה, פציעה שהותירה אותה עם צליעה קלה וצלקות, ללא כחל וסרק. באחד הרגעים היא מדגימה בעצם את הפרקטיקה המסובכת של לבישת בגד גוף תחתון. מבחינתה זה אומר לשלוט ברגל הפגועה הרועדת, לאזן את היציבה שלה, להציב רגל אחר רגל.  

במפתח הצר של פריט הלבוש, תוך ריכוז מקסימלי. צוקרמן לא חסה על עצמה ולא על הצופים. במשך דקות שנדמות כנצח, בדממה מוחלטת, היא עומדת על רגל אחת ומתאמצת להכניס את הרגל השנייה לבגד הצר. הצופים שומעים את הנשימה המאומצת שלה וכאילו מרגישים שהיא מזיעה. היא והקהל שלה מרוכזים בגוף האחר, הפגוע, הלא מושלם.  

והיא מסבירה "אחת הסיבות שרציתי מאוד ליצור את היצירות האלה, זה באמת רגע להנכיח את הנכות. רגע לדבר על מה זה 'גוף אחר'? על איך נראה 'גוף אחר' במרחב? שהפך אותה למנצחת כנגד כל הסיכויים. וגם אין מה להציע, זה שיש אלטרנטיבה על הדיכוטומיה הזאת. ש'אין', או  ש'אי אפשר', כי אני לא יכולה להיות במחול וגם בתיאטרון. פעמים רבות נאמר לי שאני 'לא יכולה לעשות כל מיני דמויות, כי הדמויות אינן צולעות'. אך לחשוב שאהיה מאחורי הקלעים? לקח לי הרבה מאוד זמן, להגיד את דעתי ולנסות לשנות את הגזרה.  

"בעצם רק בגיל 33 העזתי לבוא ולהגיד 'אני רוצה להיות במרכז הבמה, ואני רוצה לספר את הסיפור של הגוף שלי'. אבל זה לא רק הגוף שלי, זה הגוף של הרבה מאוד נשים וגברים החיים עם נכות כזאת או אחרת. 

"הניצחון שלי הוא שזכיתי לעלות על הבמה. לדוגמא, בשנת 2013 זכיתי בפרס ' קיפוד הזהב' על הביצוע בהצגת יחיד שלי 'הגוף האחר'. פרס זה מוענק מדיי שנה עבור מצוינות בתחום תיאטרון הפרינג' בארץ. תמיד משמח אותי שחברים מיישוביי גדרות שהיו איתי בבי"ס יסודי בעשרת ובתיכון באר טוביה באים להופעות ומתרגשים יחד איתי – ובמיוחד לשמוע את חוויותיהם אל מול החוויה שלי באותה תקופה. כך אני ממשיכה לייצור, להופיע, ללמד ולבטא את מה שעל ליבי." 

איזה עוד פעילויות ייצרת, יזמת, הופעת וזכית בפרסים? 

"הפעילויות והאירועים הם רבים ומגוונים. למשל הפרפורמנס 'נקודת מפגש' (בשיתוף עם ענת רדנאי) בפסטיבל אינטימדאנס, Practice Makes Perfect (יוצרת ומבצעת) – עליה זכיתי בפרס הפרפורמר ב'פסטיבל עכו לתיאטרון אחר' בשנת 2015 – ושנה אחרי באנסמבל זכיתי על מופע זה ב'קיפוד הזהב'. לאחר מכן 'פעימת לילה' של עיריית תל אביב-יפו ב'לילה לבן', בשנת 2018. מסתבר שליצירות יש תפקיד של הסבר ומחאה, לעיתים כעבודה פרובוקטיבית, חצופה ולא תמיד נוחה לצפייה".  

באותה שנההיתה צוקרמן המנהלת האמנותית של "פסטיבל בת-ים הבינלאומי לתיאטרון רחוב ומרחב ציבורי" ביחד עם: יוגי דקל, יואב ברתל ורואי גורמזאנו. "אני כל הזמן בדיאלוג עם הנוחות, ועם המצב שלי," היא אומרת, "מעוניינת שהקהל יחווה את החוויה שאני חווה, כשהמטרה היא שהקהל לא ייצא מהאולם אדיש." 

בשנת 2020 ניהלה אמנותית (בשיתוף עם משה פרלשטיין) את כנס "תיאטרון של אי-ודאות" שעסק ביצירה ישראלית ועולמית בתקופת הקורונה בזום, בשיתוף אי"ב וביוזמת משרד התרבות ומשרד החוץ.  

כדרמטורגית עבדה בין היתר עם האמנים ג'ייסון דנינו הולט ("לא מכניסה את זה הביתה", "ניימ דרופ"), רן בכור ("שרבר"), גלית ליס (Go!, כחולות(, דפנה זילברג ("תדגימי"), ניב שינפלד ואורן לאור (Art Attack) ואיילה פרנקל (TRANSFOR(MAN)CE). בשנים 2018 – 2019 הייתה דרמטורגית, וחברת ועדה באירועי ישרא-דרמה וחשיפה בינלאומית בתיאטרון ובמחול מטעם משרד התרבות ומשרד החוץ.  

לאחרונה בשנת 2022 ההצגה "בלוברי" בשיתוף תומר קופל, עתליה ברנזבורג ואורי לנקינסקי, זכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר בפסטיבל עכו ל"תיאטרון אחר". "זהו שוב מופע בה אני חושפת פן אישי," מסבירה צוקרמן, "בו מספרים סיפורים על טיפולי פוריות, הפלות, התמודדות עם הנושא, יחד עם בן זוגי תומר קופל. ההצגה מבוססת על הסיפור שלנו ושל זוגות אחרים ונשים נוספות – ומורכב מרגעי זיכרונות אמיתיים ודמיוניים, חומרים דוקומנטריים שאספנו וכוריאוגרפיות של חדרי המתנה, לכמהים לילד". (ההצגה הבאה תערך ב"תיאטרון הבית" בתאריך ה-11 למרץ). 

נטלי צוקרמן השתתפה ברחבי העולם ב- WILLO & ROBO(נורבגיה), ARE YOU COLD? (פסטיבל NRLA, גלזגו), IT ALL DEPENDS ON WHO PLAYS THE LEADING PART (Edinburgh Fringe Festival) WILLO & .  

"לא מסרים ולא חלומות" 

מה החלק שלך בכנס? 

"ראשית מרגש אותי מאד להשתתף בכנס 'ורטיגו כח האיזון' – הרימו כאן משהו מאוד חשוב. אולי בעולם זה איזה אירוע לא כזה נדיר, אבל במדינת ישראל, בעצם רגע לבוא, לאמת את התפיסות שלנו על המחול. איך מחול אמור להיות וכל הנושא הזה של נכות ומוגבלות וגוף אחר על הבמה – נושא מאוד משמעותי שאולי בזעיר אנפין עוסק במחול, אבל הוא בעצם רלוונטי לתפיסות בכלל של החברה הישראלית והדרך שבה היא מתמודדת עם 'גוף אחר'. אשמח לשתף בחלק מניסיוני במשך השנים. אני לא אראה עבודות, אלא אספר על היצירה שלי, על המהלך שעברתי כדי להגיע לבמה רק בגיל 34. כי הרבה מאוד שנים, נאמר לי שאני לא יכולה להיות במרכז הבמה אלא רק מאחורי הקלעים. ואיך בעצם חוויות ההדרה האלו, הופכות להיות בסופו של דבר ההצגה 'הגוף האחר' ושאר ההצגות." 

מה המסר שלך ? 

"עניין המסרים ביצירותיי הם בשבילי טרמינולוגיה שאני לא כל כך מתחברת אליה – לא מסרים ולא חלומות. אני חושבת שהדברים קורים מאליהם וצריך להתמודד איתם. להרבה אנשים קורים דברים, אני לא חושבת שיש פה איזה ניצחון על משהו או שהתגברתי על משהו – אני פשוט חיה עם מה שקורה ומתרחש, ומתמודדת. אין צורך לרחם או לא לרחם על אנשים. יש צורך לייצר כאן חברה שיש בה סובלנות כלפי גופים שונים.  

"זאת תעודת עניות לחברה שלנו, שאין בה כרגע את האופציה לתת את הנוחות במרחב הציבורי. זה גם קיים בכל דבר שקשור במשהו שהוא שונה. חשוב שכבר יהיה שינוי מורגש. בבית שלי אני לא מרגישה בעיה מיוחדת, כי הוא מותאם לצרכיי. אך כשהנכות שלי יוצאת החוצה, קשה לי. לדוגמא, קשה לי במדרכות שחלקן חסומות בקטעים מסוימים. שאני לא יכולה לעבור כמו שצריך וכמוני עוד רבים. קשה לי אפילו עניין מיקום מעליות בבניינים משותפים, שלעיתים ממוקמות רק בסוף הבניין, וזה אומר שיש צורך לעשות מעברים מאוד רציניים, כדי להגיע אליהן. אנשים צריכים להיות עוד יותר סובלניים, והמערכות צריכות לחשוב ולפעול בצורות מתחשבות יותר. אחרי הפציעה והנכות בכיתות יסודי ותיכון, לא יצאתי לטיולים שנתיים. זה היה נוח לכולם, אך בלי התחשבות והתמודדות, במקום להתעקש ולחפש דרך תומכת. זה ונושאים אחרים הם תעודת עניות לחברה שלנו, כולל עולם אומנויות הבמה – כיצד הם תופסות את 'האחר' וגופו."  

"ורטיגו כוח האיזון" 

טלי ורטהיים - רקדנית ומורה למחול, וחי כהן - שנפצע בגיל 14 שנפגע בעמוד השדרה, חברו יחד לפני למעלה מעשרים שנים, יזמו, הקימו ופיתחו את  "ורטיגו כח האיזון" שהוא מרכז מחול משולב: מסגרת שבה רוקדים יחד רקדנים עם וללא מוגבלויות, תוך שימוש בטכניקה של קונטקט אימפרוביזציה. השניים העמיקו בתחום כרקדנים וכמנחים, ופיתחו את מודל ההנחיה המשולבת לרקדנים עם ובלי מוגבלויות – ומובילים פעילות ענפה הכוללת: סדנאות, מופעים, מפגשי מחול ועוד. וכן תוכנית מקצועית להכשרה המחול משולב, במטרה להעלות את המודעות ולחשוף את המחול המשולב לקהלים רחבים. 

טלי ורטהיים: "הצורך לקיום הכנס השני נובע מהצלחת הכנס הראשון שנערך בשנת 2021, כנס שהיווה אבן שואבת לאנשי מחול ואמנות וכן לקהל הרחב. הכנס הוביל לפיתוח שיתופי פעולה מקצועיים בין אנשי מקצוע מישראל ומן העולם, ומשמש נדבך משמעותי נוסף בקידום וחשיפת תחום המחול המשולב: לקהילת המחול המקצועית, לארגוני אנשים עם מוגבלות, לעולם התרבות ולקהל הרחב.  

"לא ידוע לנו על כנסים בסדר גודל כזה ובמגוון פעילויות שהאקדמיה וגם האומנות במיטבה יחד: מכיתות אמן, סדנאות, הרצאות ועוד קיימים בעולם – ואנחנו שמחים שחלק מהמשתתפים אישרו ויגיעו מחו"ל. זה משהו שהוא טוב לתרבות שלנו, טוב לגיוון בחברה שלנו וזה מאוד מאוד בריא ומעשיר את האומנות. זוהי האסתטיקה החדשה, ותנועה שהיא לא על בסיס 'אגם הברבורים', אבל יחד עם זאת, מביאה איזה בשורה של חדשנות שאין צורה אחת, ודרך אחת לנוע ולבטא עצמנו. אנחנו לא מוותרים על מקצועיות. אנו יכולים להיות בטופ של הטופ של האומנות. נוכחנו להבין שיש מקום לכנס הזה שנבט על קרקע בשלה – ומה יותר טוב מכנס בינלאומי שיפרוש את תכניו באופן נגיש, בכפית של זהב למי שיחפוץ." 

* "הכנס הבינלאומי השני למחול ומוגבלות" 21-22.2.2023, ימים ג'-ד' 9:00-16:00, יתקיים במרכז סוזן דלל, נווה צדק, ת"א-יפו. הכנס מתקיים בשיתוף מרכז סוזן דלל ובתמיכתם האדיבה של משרד התרבות, משרד החוץ ומשרד הרווחה.