לתת את הנשמה ואת הלב

דן דותן, ממושב אבני אית"ן, נפצע תוך כדי שירות המילואים כחבר כיתת כוננות והחליט לחשב מסלול מחדש. חגית ג'יאן, ממושב שדה יעקב, בחרה להעניק לעצמה מתנה יוצאת דופן ליום ההולדת * שני סיפורים מרגשים על אנשים מופלאים שהחליטו להעניק חיים לאחרים

*תמונה ראשית: דן דותן, מאבני אית"ן. צילום: מיכאל גלעדי 

יש החלטות שנולדות ברגע אחד, יש כאלה שמבשילות שנים בשקט, וישנם רגעים בהם רוח האדם והמוסר מוכיחים עד החמלה היא חלק בלתי נפרד מאיתנו כבני אדם.

שני הסיפורים שלפניכם התחילו בדרכים שונות לגמרי – האחד בעקבות פציעה ששינתה סדרי עולם, השני מתוך החלטה תבונית לגבי מתנה אישית ליום הולדת 50. "קו למושב" גאה להציג בפניכם שני סיפורי תרומת כליה של שאני אנשים מיוחדים במינם, המהווים הוכחה ניצחת כי כמאמר השיר, בהחלט ישנם עוד "אנשים טובים באמצע הדרך".

‏שניהם מגיעים צתוך ההתיישבות. שניהם מספרים על קהילה שתמכה בהם לאורך כל הדרך, ובעיקר על הרצון להשיב לה. לקרוא, להתרגש, ופשוט להסיר את הכובע.

"זכות גדולה שנפלה בחלקי"

דן דותן (48), נשוי ואב לחמישה בנים, המתגורר במושב אבני אית"ן שבדרום רמת הגולן, העביר את רוב חייו הבוגרים בתחום החקלאות. ממטעי פרות נשירים, מטעי זיתים, ובשנים האחרונות בעיקר בגידול ענבי היין, שם נכנס לעובי הקורה כמנהל עבודה.

אלא שאז הגיע ה-7 באוקטובר 2023 וכמו רבים אחרים, דן הרגיש כי המשבר הלאומי נותן את אותותיו גם עליו. כשחיפש לעצמו שינוי אמיתי, כזה הטבוע מבפנים, מצא אותו בדמות כיתת הכוננות המושבית, אליה התגייס בצו 8 כבר בימים הראשונים למלחמה. "הכיתה הוכיחה את עצמה מהר מאוד ככיתה מאוד חזקה. התאמנו בצורה אינטנסיבית לאורך תקופה ארוכה. הכל כדי לחזק את תחושת הביטחון של התושבים כאן," הוא מספר ומוסיף להתייחס לתחושת השליחות שקיננה בו. "פשוט הרגשתי שאני חייב לתרום באיזשהו אופן ולהיות חלק מהמהלך הזה."

כעבור שלושה חודשים של שירות מילואים חווה דן תאונה, כזו ששוב אילצה אותו לחשב את צעדיו מחדש, לאחר פליטת כדור שגרמה לקטיעת חלק אצבע בידו השמאלית. הוא מיטיב לתאר את אשר עבר עליו: "דווקא אז, בשלב הזה בו הייתי בחיים ומאותו מקום די נמוך, התחיל אצלי שינוי תודעתי. הבנתי שאני צריך לעצור הכל ולחשב מסלול מחדש."

וכך, בעקבות הפציעה החליט לעזוב את העבודה בחקלאות, ומשם נכנס לתקופה ארוכה של החלמה ושל חשבון נפש עמוק ולימוד תורה: "הבנתי שעליי לשנות כיוון בחיים ולתרום מעצמי בצורה הרבה יותר משמעותית, כולל כניסה אישית למהלך של אכפתיות לסביבה ולבריות."

ואיך כל זה מתקשר לתרומת כליה?

דן משתף בגלוי: "הרעיון עצמו לא היה חדש. מחשבות על תרומת כליה למעשה כבר ליוו אותי במשך הרבה שנים, אבל כמו שכולם יודעים החיים היו עמוסים, ולא באמת התפניתי לזה. מה גם שיוסף, הבן השלישי שלי, נמצא על הרצף ומתמודד עם נכות משמעותית, מה שהוביל לכך שחלק ניכר מהאנרגיה שלנו במשפחה הופנתה אליו. הקהילה והמושב כאן נתנו לנו המון לאורך התקופה הזו והאתגרים שעלו ממנה. מכאן באיזשהו מקום גם התפתח אצלי הרצון והכמיהה להחזיר בחזרה לקהילה."

כשהוא נמצא בביתו ומחלים מן הפציעה, החליט דן כי הגיע העת להרים את הכפפה, והפעם להפוך את רעיון תרומת הכליה מחזון למציאות. האחרון פנה לעמותת "מתנת חיים" המובילה את תחום תרומת הכליות בישראל, כאשר משם הדברים התגלגלו במהירות מפתיעה. "לאחר מספר בדיקות, כבר התברר שיש מישהו שמחכה לכליה ומתאים לי. הגעתי לבדיקות באיכילוב, שם החליטו להריץ אותי במסלול סופר מהיר. כעבור שלושה חודשים כבר הייתי אחרי התרומה," הוא משחזר.

חששות, הוא לא מכחיש, היו שם לאורך הדרך – אך את המענה אליהם קיבל דווקא מהמעגל הקרוב אליו. "חבר מכיתת הכוננות שלנו תרם כליה בעבר וגם שכנה נוספת מהמושב, וראיתי ששניהם מאוד פעילים ספורטיבית ומתפקדים רגיל לגמרי. תוך כדי תנועה הבנתי את המשמעויות. למרות הכל, חשוב לי להגיד שהלכתי על הצעד הזה בלב שלם ובנפש חפצה."

את זהות הנתרם ביקש שלא לדעת. "האמת שרק ביקשתי להכיר את שמו, כדי שאוכל להתפלל עליו." הניתוח עצמו אגב נקבע לתאריך כ"ו בסיוון (11 ביוני) השנה, כשרק לאחר מכן שם לב לתאריך. "בהשגחה עליונה זה היה גם יום הנישואין העשרים שלי ואשתי," הוא משתף.

את מה שקרה אחר כך, דן מתקשה לתאר במילים פשוטות. "היה לי חשוב לעשות משהו משמעותי בחיי. אין ספק שלהציל חיים של בן אדם זו זכות גדולה שנפלה בחלקי." בהמשך גם פגש את האיש שקיבל את הכליה שלו. "לראות את הבן אדם, להבין ולשמוע איך הוא מתאושש, עומד על הרגליים ומתפקד רגיל, זה משהו שאי אפשר להסביר במילים. פשוט הרגשה עילאית ומרוממת."

התרומה, מתברר, הייתה מבחינתו רק תחנה ולא יעד. אחרי הפציעה וחשבון הנפש שבא בעקבותיה, דן מכוון היום לכיוון חדש לגמרי: להמשיך בנתינה למען הקהילה ולפנות לתחום העבודה הסוציאלית, שדרכה הוא מקווה יוכל להמשיך לעזור לאנשים.

ולמי ששוקל לתרום כליה בעצמו, מבקש דן לשלוח מסר משלו. "התהליך עצמו כמובן לא פשוט, והניתוח כרוך בכאבים ובהחלמה. בכל זאת, לא מדובר בתרומת דם. אבל מצד שני, הסיפוק ועצם הידיעה שהצלת חיים, שנתת משהו גדול ומשמעותי, אין להם אח ורע. זה ללא ספק שווה את כל האתגר שבדרך. אם יש אנשים שמרגישים בריאים, ויש להם אפשרות לקחת חודש-חודשיים הפסקה מהחיים, הייתי מציע להם ליצור קשר עם העמותה ולבצע בדיקה. אם יש ביכולתם לעזור ולעשות טוב, זה דבר עצום. וכמובן תודה ענקית לאשתי ולילדיי, שבלי העזרה והתמיכה שלהם לא הייתי יכול להרשות לעצמי את לתרום."

"החלטתי לתת לעצמי מתנה"

חגית ג'יאן (52), נולדה וגדלה במושב שדה יעקב שבעמק יזרעאל, בו היא מתגוררת עד היום. ג'יאן נשואה, אם לשישה וסבתא לארבעה, כשלפרנסתה היא משמשת כמנהלת מחלקה עסקית בבנק.

בעוד שאצל דן, המקור לתרומת הכליה החל דווקא מתוך מקום משברי, הרי שאצל חגית ההפך הוא הנכון: "כבר כמה שנים שהרעיון הזה מתבשל אצלי בראש," היא משתפת בשיחה עימה, זאת לאחר שהגיעו לידיה מספר עלונים של עמותת 'מתנת חיים', בהם נחשפה לסיפורים מרגשים של תרומות כליה ברחבי הארץ. "אחרי הרבה מאוד מחשבות ביני ובין עצמי, הגעתי למסקנה שאולי גם אני יכולה לתרום. בסוף זה הבשיל אצלי והחלטתי לתת לעצמי מתנה ועד גיל 50 לתרום כליה," כך לדבריה.

בפועל אותה פעולה אלטרואיסטית לקחה קצת יותר זמן מהצפוי: "עבר קצת זמן עד שהמחשבה הזו באמת שקעה. כשהגעתי לגיל 50, החלטתי שאני מתקדמת עם זה, ומוציאה את הרעיון הזה לפועל."

חגית שיתפה את המשפחה הגרעינית ובהמשך נרשמה לעמותת "מתנת חיים". מאז, היא מספרת – הכל היסטוריה. "התחלתי מיד בבדיקות רפואיות. האמת היא שבדרך נחשפתי ללקוח אצלי בבנק שהתברר שזקוק לכליה. מאוד רציתי לתרום לו, אבל לצערי ההתאמה בסוף לא הסתדרה."

אלא שסוף טוב הכל טוב. לאחר דחייה של כחודש בשל המלחמה עם איראן בחודש מרץ האחרון, באפריל השנה זה סוף סוף קרה בבית החולים בילינסון בפתח-תקווה: "פה המקום לומר תודה לצוות המקצועי ומסור של מחלקת ההשתלות," היא מציינת. הסיבה: לחגית נמצא תורם, כאשר עוד בטרם הניתוח עצמו, הספיקה לראות אותו פנים אל פנים במפגש מרגש שלא הותיר ולו עין אחת יבשה.

חגית מספרת:"התברר שמדובר באדם בסביבות גיל 70. משפחה שלמה שעלתה מאוקראינה לפני כ-30 שנה. לפני כ-25 שנים בנם הבכור, אחרי כמה חודשי שירות צבאי, היה אמור לחזור הביתה באחת השבתות ולא הגיע. בהמשך, הסתבר שהוא נרצח. זה היה סיפור טראגי מאוד, שהתחבר אצלי לכל תקופת המלחמה בשנים האחרונות ולסיפור המשפחות השכולות. הניתוח עצמו גם נקבע מיד אחרי יום העצמאות. בסוף, הכל התחבר לי יחד. ראיתי בכך הזדמנות, ולו הקטנה ביותר מבחינתי, לעשות חסד משלי."

את המפגש עם הנתרם עצמו, היא מספרת, הכינה מראש, בדרכה שלה – יומיים קודם, ביום שישי, אפתה חלות כחלק מטקס עריכת הפרשת חלה מיוחדת. "בהפרשת חלה תמיד מברכים לבריאות של חולה," היא מסבירה. "החלטתי הפעם לרגל הניתוח והמעמד הקדוש הזה, להכין חלות ולהביא אותן למפגש. הסברתי למשפחה של הנתרם גם מהי המשמעות של המצווה הזאת מבחינתי."

ומה שלומה כיום? "בשבועות הראשונים אחרי הניתוח, כמובן שיש כאבים חזקים ותהליך החלמה שהוא טבעי, אבל בסך הכל כיום כמעט חצי שנה אחרי אני ב"ה מרגישה מצוין," היא אומרת. "למעשה, לתרומת הכליה אין כמעט שום השפעה על החיים היום-יומיים שלי. חזרתי לעבודה ולשגרת חיים רגילה לחלוטין."

כשמנסים להלביש על המחווה שעשתה מילים גדולות, חגית מתעקשת להנמיך אותן. "הרבה מסביב אומרים לי איזה מעשה עשית. אבל אני אישית לא מרגישה 'וואו' כל כך גדול. רק כשאתה מכיר מקרוב את הסיפורים ושומע אותם, אתה מבין שלצד השני זו הצלת חיים אמיתית. אני בסך הכל מרגישה שעשיתי את מה שהייתי צריכה".

ומה לגבי מסר לתורמים עתידיים? כאן חגית נשמעת נחרצת הרבה יותר: "חשוב לומר את זה – מעשה אחד שלנו יכול להציל נפשות ולשפר את איכות החיים. אמנם זה לא דבר קטן, אבל הוא כל כך שווה את המאמץ, וזה משהו שהוא בהחלט אפשרי. הייתי ממליצה לכל מי שחושב על הצעד הזה, לא לפחד וללכת עליו בכל הכוח. האמת, אם היו שואלים אותי שוב אם הייתי מוכנה לעבור את כל התהליך הזה, הייתי עונה 'כן' בלי לחשוב פעמיים. אין בי שום חרטה על התרומה, אלא להיפך. זוהי זכות גדולה מבחינתי".