"הבן שלי נטמן באדמה ואני צומחת ממנה," אומרת ליאת שדה סעדון, ששכלה את בנה איתי, שנהרג בהתקלות ברצועת עזה * לאחר מותו זנחה ליאת את עבודתה בהיי-טק וחזרה לאהבתה הישנה, הכתיבה * היום היא מרצה מבוקשת, סופרת, בלוגרית ושותפה לפודקאסט "מתים עליהם"
*תמונה ראשית: ליאת שדה סעדון עם ילדיה איתי ומיקה, אלבום משפחתי
"הבן שלי נטמן באדמה ואני צומחת ממנה," אומרת לי ליאת שדה-סעדון מעמק יזרעאל ומסבירה: "אני מאמינה שכאשר אנו מסכימים לחיות את החיים בתחושת סקרנות. אני בוחרת לחיות את חיי מתוך סקרנות, כך, כל מה שקורה הוא מעניין ויוצר התבוננות. אני בסקרנות והתבוננות ונוכחתי שכך אין טוב , אין רע אלא עניין בחיים.
איתי, בנה הבכור של איתי, נהרג בחודש נובמבר 2023. חלפו מעל שנתיים מאז איתי נהרג. איתי נהרג שבועיים לפני תאריך השחרור שלו. ליאת אומרת מאז מותו של איתי: "אני גידלתי את איתי עד שהיה בן עשרים ואחת ועכשיו, מאז מותו, הוא מגדל אותי". המשפט הזה הוא זה שעשה את הראיון עם ליאת כל כך מרתק כל כך מפעים עבורי.
בימים אלו ליאת שדה סעדון חגגה יום הולדת 51. שדה הוא שם משפחתה מהבית, סעדון הוא שם משפחתה מנישואיה לאייל סעדון. ליאת גדלה במושב ניר משה ובנעוריה עברה המשפחה לערבה. בהמשך הוריה חזרו לניר משה ושם הם חיים.
ליאת היא בת בכורה להוריה, גם איתי בנה בכורה הוא נכד בכור להוריה והוריו של אייל. ארבע בנות ילדו הוריה של ליאת ובהמשך אף אימצו בן ובת אחים ביולוגיים. בצבא ליאת שירתה כמאבחנת פסיכוטכנית ובהמשך למדה חינוך בלתי פורמלי. לאחר נישואים לאייל, הקימו בני הזוג משפחה ואז נולדו איתי ואחריו מיקה. ליאת ואייל בחרו להקים את ביתם בהר-צור בגליל, שם הילדים גדלו. הבחירה לחיות בגליל תאמה את הרוח והחינוך שהיה בבית הוריה ותאמה את הרצון המשותף של ליאת ואייל.
ליאת מספרת: "בתקופת הקורונה החלטנו לעשות שינוי בחיינו ועברנו לתל אביב, אך בשנת 2022 אייל החלטנו להתגרש. הזוגיות שלנו הגיעה לסיומה, נשארנו ביחסים טובים. ההורות המשותפת של אייל ושלי הייתה מאד מוצלחת. היינו משפחה מלוכדת ושותפים לחיים. עם השנים נוצרו פערים בינינו שלא הצלחנו לגשר עליהם."
בימים אלו ליאת גרה בעמק יזרעאל, יש לה בן זוג תומך והיחסים עם אייל טובים. לאורך כל הריאיון אני מרגישה שאיתי נוכח בשיחה, התחושה היא, כפי שליאת אמרה שלאחר מותו, שהוא מגדל אותה, זה מה שקורה. ליאת משתפת בהשקפות עולמה ובמה שעובר עליה: "מאז ומעולם לא התווכחתי עם המציאות. עם מותו של איתי, הבנתי שהחיים שלי הוסתו לחלוטין, חיי השתנו, עליתי על מסלול שונה ואחר, מסלול חדש. הבנתי שעליי לצעוד על פני מסלול זה. נוכחתי שכל האבדנים בחיינו דומים. המציאות נכפתה עלינו. קשה לשחרר כאשר אנחנו מאבדים, קשה לשחרר את מה שהיה. עכשיו אני עסוקה בפרידה מאיתי. איתי שהיה איננו! עכשיו יש איתי אחר."
הבשורה המרה
איתי נהרג ב-2 בנובמבר 2023. הוא שירת בשריון ואהב את שירותו הצבאי. באותו יום שהה איתי מחוץ לטנק, מחבלים קפצו על איתי וחבריו במפתיע, יצאו ממנהרה ותקפו. איתי נפגע בחזה ונהרג. עימו נהרגו עוד שני בחורים מילואימניקים שהיו מטנק אחר.
ליאת מספרת על השעות שקדמו ועל הרגע בו הודיעו לה: "מסתבר שבזמן בו איתי נהרג, אייל, מיקה ואני אכלנו יחד ארוחת צהרים. מישהי התקשרה בדלת ואייל פרץ בבכי. אייל חשב שהדפיקה שבדלת היא סימן לכך שבאו להודיע לנו על מותו של איתי. זה היה בשלוש אחרי הצהריים. אני לא העליתי על דעתי את האפשרות הזו, חשבתי שאיתי עושה לנו הפתעה והנה הוא בא הביתה.
"אייל חש בתוכו את הנורא מכל. עברו שעות, הלכתי לישון ובאחת עשרה וחצי בלילה הגיעו המודיעים. התעוררתי עם הדפיקה בדלת, התבוננתי בעינית של הדלת, שאלתי, 'מי זה?' מחוץ לדלת עמד אזרח ואז הגיחו שני קצינים. הם הודיעו לי ואני הגבתי בצעקה. צעקתי 'אני לא מוכנה, לכו מכאן'. אותם מודיעים התנהגו אלי באנושיות עצומה. מיקה שהייתה באותה תקופה בשנת שירות והייתה בבית, יצאה מחדרה. הם חיכו שאכניס אותם לביתי ורק אז הקריאו לי את ההודעה. הם התנהגו בכבוד רב למרחב שלי. באותם רגעים, חוליית מודיעים הודיעה לאייל. הוא לא היה בבית ולקח זמן עד שמצאו אותו. בחרנו לעשות את השבעה יחד בביתי."
מעגל השכול המשפחתי הוא רחב. מיד עם הודעה כזו יש ליידע את כל המשפחה. איתי הוא נכד בכור ואהוב. ליאת משתפת: "אבא שלי יומיים קודם שבר את מפרק הירך והיה מאושפז בבית חולים סורוקה. הודעתי לאחותי שגרה במושב כנף שברמת הגולן, ביקשתי ממנה שתודיע לכל המשפחה. היה צורך לעצור את דובר צה"ל, שיחכה עם ההודעה עד שכל המשפחה המורחבת תקבל את ההודעה על מותו של איתי. החלטנו לקבור את איתי בהר חלוץ שם היינו כל כך הרבה שנים, שם גדל איתי. אני רואה את הוריי בכאבם. הוריי כואבים את מותו של איתי ואת שברוני וכאבי. אני מרשה לעצמי לדבר על כאביי, על העצב והאובדן ולומר בקול: 'קשה לי'. פעם אסור היה לי לומר בקול 'קשה לי'. הגישה עליה חונכתי והאמנתי שכשקשה מתגברים."
כנפים של מלאך
איתי חלם להיות טייס. הנתון הזה חוזר ועולה כשליאת מדברת על איתי. איתי חלם להיות טייס ממש בנעוריו. איתי חסך כסף עוד בנעוריו על מנת להגשים ולממש את החלום. רבים מבני הנוער חולמים להיות טייסים אבל איתי בנה מסלול ברור על מנת לממש את רצונו ותשוקתו.
"איתי בירר על בתי ספר ללימוד טיסה בכל העולם," מספרת ליאת. "הוא עשה עבודת מחקר. החליט לאחר מחקר מעמיק שילמד בבית ספר לתעופה בקנדה. נוכחנו מהחפצים שקיבלנו ממנו שבזמן השמירות בצבא היה לומד מספר על לימודי טיס שהיה בידיו. הוא השקיע בלימודי טיס ותעופה את כל המשאבים שלו. היה זה רצון, חלום והיה זה מסלול שסלל להגשמתו. איתי היה צעיר, ידע מה הוא רוצה להיות כשיגדל והכין ובנה את המסלול בכל הפרטים על מנת להיות טייס. איתי נהרג ואני כתבתי בבלוג שלי: 'איתי כבר לא יהיה טייס בעולם הזה. איתי קיבל כנפיים של מלאך'.
החלום, הרצון, ההתכוונות של איתי להיות טייס – הוא יוצא דופן. איתי היה כל כך צעיר וממש נער כשהחליט לממש את אהבתו וכמיהתו להיות טייס. מעט מאד אנשים בגילאים אלו יודעים ומתכוונים כך למסלול חיים. מותו של איתי שינה את מסלול חייה של ליאת. ליאת עבדה עד מותו של בנה במשך חמש עשרה שנים בהיי טק. לאחר מותו של איתי ליאת ניסתה לחזור לעבודתה ונוכחה שעבודתה הפסיקה לספק אותה רגשית והכל נראה לה תפל.
היא החליטה לעזוב את עבודתה ללא תוכניות לעתיד. ליאת, שמשחר ילדותה נהגה לכתוב, חזרה לכתוב: "הכתיבה הייתה מאז ילדותי הדרך שלי לביטוי עצמי ודרכי בעולם. מותו של איתי הפנה אותי לכתיבה. כתבתי ספר שנקרא: 'אמא שכולה, אהבה'. הספר נמצא היום בשלביי עריכה – זהו הספר השני אותו כתבתי. יצאתי מתל אביב זמן קצר אחריי מותו של בני ופתחתי חיים שונים."
ליאת שדה סעדון היא אישה יוצאת דופן. בעבר כתבה ספר עם זוהר קרני, הנקרא "יחסים פקוחים", ספר בו ראיינו אנשים ובני זוגם על מערכות יחסים פוליאמורים. יש בספר זה 33 ספורים אמיתיים. ליאת מעידה שנישואיה היו נישואים פתוחים, כאשר המוטיב שלה הוא כפי שמעידה: "אני לא מיסיונרית של פוליאמוריה, אני מיסיונרית של חופש הבחירה. היום ליאת נמצאת בזוגיות ומעידה שבזוגיות זו היא בוחרת במונוגמיה וכי בן זוגה, גבר מאד משמעותי, תומך ונוכח בהיבטים הרגשיים ובעזרה של ממש, במיוחד בימים אלו.
לפני מספר שבועות, ליאת נפלה בעודה מטיילת בחורש הטבעי הנמצא במקום בו היא חיה. ליאת נפלה, שברה את הרגל וחולצה. מזה מספר שבועות היא מרותקת לביתה, אסור לה לדרוך על הרגל. בן הזוג נמצא שם בעבורה בכל המובנים.
הצורך לשחרר
מותו של איתי, השינויים שעשתה ליאת בחייה, מעידים על התכוונותה של ליאת והיא מספרת: "מותו של איתי הביא עימו דיוק פנימי יותר גדול. אני מרשה לעצמי לחיות כמו שאני רוצה. המושג 'לא נעים לי' נמחק מהלכסיקון שלי, אני מאד ברורה עם עצמי. החלטתי להרצות ואני מרצה במקומות שונים. אני מדברת בהרצאות שלי על איתי, על דרכו, על רצונו להיות טייס. אני משתפת ומספרת על עצמי , מדברת על האבדן והמשמעויות השונות של אבדן.
"אני מדברת על כך שאני משחררת את הילד שהיה לי, וכעת בונה מערכת יחסים חדשה עם הילד המת שלי. אני מדברת על הבחירה שלי לחיות חיים טובים. אני לא מסתפקת רק בלחיות. אני מרשה לעצמי לשמוח, להנות ובוחרת לבנות לי חיים טובים. מרשה לעצמי גם לחגוג. משחררת את רגשי האשמה ודבקה בבחירה החופשית. אני מדברת בהרצאה על הצורך לשחרר את מה שהיה ולהסכים לקבל את המציאות הקיימת. לא ביקשתי מציאות זו, אך זו המציאות שלי. משפט שכתבתי בטקסט מסוים: 'הבן שלי נטמן באדמה ואני צומחת בתוכה'.
"החלום של איתי היות טייס החל כשהיה ילד בן חמש. אני התחלתי לכתוב בלוג כשאיתי היה בן 16. ביקשתי את רשותו של איתי לכתוב עליו בבלוג שלי. איתי שיתף אותי בפחדים שלו, סיפר על הפחד שלו מצו הגיוס הראשון. הייתה לו איושה בלב שמנעה ממנו להגיע לקורס טיס. אני כתבתי בבלוג שלי על כך שגידלתי כנפיים לילד. איתי שיתף ודיבר את עצמו ועל עצמו. זה מה שמאפשר לי לשתף ולספר עליו, היום לאחר מותו.
"איתי היה פתוח איתי. אני מדגישה ואומרת בהרצאות שלי שאיתי לא היה קדוש. איתי היה בחור עם חוזקות וחולשות, היה בן אדם. גם אני לא קדושה. אני אישה שאיבדה את הבן שלה ובוחרת מחדש לחיות את חיי ולחיות אותם במלואם. עבורי, החלום של איתי וההתכוונות שלו זהו נר לרגליי. החלטנו לתת את הכסף שאיתי חסך למיקה בתנו. אמרתי למיקה: 'איתי חסך כסף על מנת להגשים את החלום שלו. כסף זה נועד עתה עבורך על מנת שתגשימי את החלומות שלך'. מיקה נשארה בת יחידה, זה מאד מורכב. מיקה התגייסה, בחרה לשרת בשריון בעקבות איתי ומשרתת כמדריכת שריון. מיקה מדריכה על הטנק החדש של צה"ל, טנק שאיתי הוכשר עליו. יש בכך סגירת מעגל."
"מתים עליכם"
בעצם השכול, ההתמודדות והאמונה באותנטיות, בדיוק עם עצמה, ליאת בחרה ליצור פודקאסט עם שני עמיתים לשכול, אדוה אברמוביץ ותומר שוורץ. שלושתם הורים שכולים המדברים ומשתפים ובדיאלוג ביניהם על השכול, האבדן והבחירות בחיים ובחייהם.
ליאת: "הכרתי את אדוה ואת תומר בסדנת כתיבה. התפתחה בינינו חברות עמוקה, יש בינינו קשרים מאד קרובים גם עם ילדינו. אנו מדברים על השכול בלי פילטרים. אנחנו מקבלים תגובות מהורים שכולים ותיקים שמעידים שיש בכך שחרור. בעבר לא היה נהוג אצל הורים שכולים לבטא בחופשיות את עצמם ופתאום יש מילים לתחושות שלהם. אנשים שלא שיכלו מעידים שהדיבור שלנו, בלי הסינונים, יוצר עבורם גשר ואומץ לגשת לאנשים שכולים, לדבר ולהבין יותר. נפתח צוהר לעולמנו. אני מנכיחה את מותו של איתי ואת המוות, הן בפודקאסט שלי והן בהרצאות שלי – ובכך אנשים אומרים שהפחד מהמוות והפחד לדבר על המוות נמוג. אני קוראת להרצאות שלי 'מגדלת כנפיים'. מותו של איתי הוביל אותי להצמחת כנפיים לחיים שלאחר מותו."
המפגש והשיחה עם ליאת מרתקים אותי. ליאת מדברת על הקשר עם איתי ואומרת: "יש לי קשר עם איתי, יש בינינו תקשורת. יש לי שיחות עמוקות עימו. אני יוצאת מנקודת הנחה שיש אפשרות שזה מפרי דמיוני. לא אכפת לי – זה מיטיב עימי, עוזר לי לצמוח, זה טוב. עבורי מה שטוב ומיטיב הוא טוב. אני מאפשרת לעצמי לבכות וליפול לבורות רגשיים.
"אני מזכירה לעצמי שזהו בור בו אני נמצאת עכשיו ויודעת שיהיה רגע בו אצא משם. יש ימים בהם הכאב בלתי נסבל, הרצון לחיות מתפוגג, קול פנימי כואב אומר: 'די, בואי נסיים עם זה ואז מגיע קול אחר מתוכי, שאומר: 'למות אפשר גם מחר. הניחי לכך!' אני מאפשרת לכל הקולות בתוכי להשמיע את קולם. אני מקיימת דיאלוג מפרה ואני סקרנית מאד לשמוע את כל הקולות שבתוכי. אני משחררת ומבינה שהפחד לאבד הוא פחד של מרביתנו, זהו פחד שתוקע אותנו, שיוצר פחד מתזוזה."
השם אותו נתנו ליאת תומר ואדוה לפודקאסט שלהם משקף את הדרך בה הם עוברים וחיים: "מתים עליהם".
הקשבתי לשיחות ביניהם וקרה לי מה שקרה במפגש עם ליאת. זה היה פשוט, פתוח, חשוף, מיטיב ומרגיע. ליאת היא כמו כל כך הרבה אנשים במדינה הזו שאיבדו את היקר להם, את ילדיהם. היא בדרכה מנכיחה ויוצרת גשר ודיבור שהוא כל כך חשוב לנו כבני אדם וכחברה.
