איך הפך מגרש בו זכתה חברת קיבוץ לוויכוח נדל"ני? ומה פסק בית המשפט בתביעה של גבר לזכויות במגרש של חוֹתַנְתּוֹ-לשעבר?
בני זוג שנפרדו הגיעו לאולמו של השופט רן ארנון, בבית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה, מתדיינים בשאלה אם אִמָּהּ של בת הזוג, הבטיחה להקנות לבני הזוג (קודם גירושיהם) את זכויותיה במגרש בקיבוץ.
והנה סיפור המעשה: בת קיבוץ שנישאה לבן זוגה התגוררה עימו בדירה שכורה בקיבוץ. הם החלו בהליכי קליטה במהלכם "זכו" במגרש בקיבוץ. גם אִמָּהּ של בת הזוג, אישה מבוגרת וחברת הקיבוץ זה עשרות שנים, השתתפה בהגרלה (שנה לאחר מכן) וזכתה במגרש. הָאֵם חתמה על "הסכם מַעֲבָר למגרש חבר ותיק להרחבה" לפיו התחייבה בתוך 5 שנים למכור את זכויותיה בבית המשויך לה בקיבוץ (בו היא מתגוררת עם בעלה, שאינו חבר בקיבוץ), כנגד קבלת הזכויות במגרש כדי לבנות בו את ביתה החדש.
נחזור לבני הזוג: השניים מצאו עצמם חסרי יכולת כלכלית לשאת בעלויות רכישת המגרש בו זכו והבנייה עליו, וקיבלו אישור זכאות ממשרד הבינוי והשיכון להיכלל ב"תוכנית מחיר למשתכן" בהיותם חסרי דיור. הם חתמו על וויתור על המגרש בו זכו, והפסיקו את הליכי הקליטה בקיבוץ.
בהמשך, נפרדו בני הזוג. באמצעות עו"ד נרקיס לביא טען בן הזוג (הוא – התובע) בתביעה שהגיש כנגד חוֹתַנְתּוֹ (היא – הנתבעת) כי הזכויות במגרש בו זכתה שייכות לו ולאשתו לשעבר. הוא סיפר כי בינם לנתבעת "הייתה הסכמה לא כתובה", שהמגרש של הנתבעת, "ישמש את בני הזוג, והם יבנו עליו את ביתם". הבת של הנתבעת התנגדה לתביעה של בעלה-לשעבר.
התובע סיפר שהוא ואשתו-לשעבר שילמו 260,000 שקלים בעד תשתיות שחוברו למגרש, תשלומים לאדריכל ואחרים, לרמ"י, לחיבור חשמל ומים ועוד. הוא הציג עותק מצוואה שערכה הנתבעת לפיה היא ציוותה את המגרש לבני הזוג, וביקש ללמוד מכך שהמגרש מיועד להם. הנתבעת, באמצעות עו"ד לירית אביטל בר נתן, סיפרה שבני הזוג העבירו לה כספים לצורך רכישת המגרש, וכוונתה הייתה לבנות בית בו יוכלו לגור שתי המשפחות כי רצתה שיישארו לגור במקום. היא הוסיפה שכתבה כך את צוואתה בניסיון לשקם את נישואי בני הזוג.
הסוגייה המשפטית, אמר השופט רן ארנון, היא אם הייתה הסכמה בע"פ בקשר למגרש, ואם ניתן לראות בה "עסקה במקרקעין": התחייבות להעביר את הבעלות במגרש מהנתבעת אל בני הזוג. זו עסקה, הסביר השופט, שחייבת לעשות בכתב, לנוכח חשיבותה הרבה והצורך להבטיח רצינותה". החובה שיהיה מסמך בכתב לגבי "עסקה במקרקעין" היא דרישה מהותית. בית המשפט לא יאכוף עסקה במקרקעין שלא נעשתה בכתב, אלא "במקרים חריגים ויוצאי דופן, כאשר זעקת ההגינות מצדיקה זאת".
הבית לא נבנה עד היום, תאר השופט, והשקעת הכספים בבית באמצעות בני-הזוג "לא הופכת את המגרש מניה וביה לנכס שלהם". לא נמצא "מסמך בכתב המעיד על עסקה או דיווח לרשויות המס" על כך. השקעת כספים במגרש, הדגיש השופט, בוצעה גם ע"י הנתבעת ובעלה. השופט ראה משמעות רבה בכך שבני הזוג נרשמו לתוכנית "מחיר למשתכן", המיועדת ל"חסרי דיור", ואמר כי מי "שמצהיר במקום אחד שאין נכס בבעלותו, כדי לזכות בהטבות דיור מרשויות המדינה, אינו יכול 'להתעורר' לאחר שנים, ולטעון כי יש נכס נדל"ן השייך לו. הדבר נוגד את עיקרון תום הלב".
גם אם בני הזוג היו שותפים בתכנון הבית, קבע השופט, הנתבעת לא ויתרה על זכויותיה במגרש, והתוכנית הייתה כי הבית ישמש את הנתבעת ובני הזוג, כאשר הזכויות בו יישארו בבעלות הנתבעת. אשר לצוואה שערכה הנתבעת – אין בעריכת צוואה שמקבלת תוקף רק לאחר פטירת המצווה, כדי להקנות זכויות במקרקעין כל עוד המצווה בין החיים, ולא ניתן לראות בה הסכם להעברת המגרש. השופט קיבל את טענת הנתבעת לפיה עריכת הצוואה מלמדת שהמגרש והבנוי עליו נותר שייך לה, שאחרת הכיצד תוכל לצוות רכוש שאינו שלה.
"זעקת ההגינות" מחייבת לדחות את התביעה דווקא, אמר השופט. אם תתקבל התביעה "הנתבעת, תיוותר ללא קורת גג, שכן היא התחייבה למכור את ביתה, והמגרש יילקח ממנה". "בני הזוג השקיעו סכום לא מבוטל בקשר למגרש, אך אין בכך להפוך אותם לבעלי המגרש", פסק השופט והוסיף שקיימת להם הזכות לקבל חזרה את כספי השקעתם.
השופט דחה את התביעה וחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 15,000 שקלים.
