"מה בסך הכל עשיתי?" 

״בישלתי אוכל לחיילים? הבאתי להם קצת ריח ואוכל של אמא?״ אומרת לי אורה חתן, מדליקת המשואה ביום העצמאות, ממושב שתולה, שעל גבול הלבנון • מאז פרוץ המלחמה נותרה אורה האישה היחידה במושב שפונה והמשיכה לבשל ארוחות לחיילי צה״ל באזור • ״אמשיך לבשל לחיילים,״ היא אומרת, ״עם משואה ובלי משואת אש.״

*תמונה ראשית: אורה חתן. צילום: תמר פלד עמיעד 

השנה, בערב יום העצמאות, שנת השבעים ושמונה למדינת ישראל, עלתה והדליקה משואה אורה חתן, ממושב שתולה. את הראיון עימה ערכתי לפני יום העצמאות. 

ועוד לפני הפגישה עם אורה במושב, אמרה לי אורה: "מה עשיתי בסך הכל? בישלתי אוכל לחיילים? הבאתי להם קצת ריח ואוכל של אמא?" והיא ממשיכה: "אדליק את המשואה לכבוד עם ישראל שעבר שלוש שנים עם חוסן, לתושבי הצפון ובעיקר לכבודם של חיילי צה"ל שמגינים ונלחמים עלינו ובעבורנו."  

עליתי על הרכב ונסעתי למושב שתולה הנמצא על גבול לבנון על מנת לפגוש את אורה חתן. אורה,  בתחילת שנות השישים, הינה דוגמא של אישה שמאמינה בנתינה, אישה אמיצה ונחושה.  

הראיון התקיים לפני כניסת הפסקת האש בלבנון ולפני יום העצמאות, כאשר גבול הלבנון עוד רעש ורגש. עוד לפני שיצאתי לדרך שאלתי את אורה, איך להתייחס ולנהוג במידה ויהיו התרעות בדרך. אורה ענתה לי: "תצאי מהרכב ותשטחי על הרצפה." 

"ואת?" שאלתי את אורה, "כיצד את נוהגת?" 

האישה היחידה שנשארה במושב 

התשובה שענתה הייתה תשובה מחייכת שהעידה וסיפרה את ספור חייה של אורה, תשובה שהעידה על אמונה ובטחון פנימי. אורה חתן נולדה וגדלה במושב שתולה, הממוקם ממש על הגבול. כמה ימים לאחר ה-7.10, כשכל תושביי הצפון פונו מבתיהם, אורה החליטה להישאר בביתה עם בניה. אורה הייתה האישה היחידה שנשארה בישוב!  

עד ה-7.10 היא עוד הייתה בעלת מסעדה של אוכל כורדי, האוכל עליו גדלה מימי ילדותה. מה -7.10 המסעדה אינה עובדת מכורח הנסיבות ואורה, אשת מעשה עם נתינה אינסופית, הפכה למפעל הזנה של החיילים המשרתים באזור – מפעל הזנה המבוסס עליה בלבד.   

מושב שתולה נוסד בשנת 1969, הייתה זו יוזמה של ראש הממשלה דאז, לוי אשכול. אשכול יזם את הקמתם של הישובים שתולה, נטועה, דובב, זרעית ואביבים. החלטה זו נבעה מתוך ההבנה שיש להקים רצף של ישובים על גבול הצפון, כחלק מתפיסה שישובים היושבים ברצף על הגבול יוצרים הגנה חזקה. 

הוריה של אורה, שרה וחתן חתן, עלו לארץ עם כל משפחתם מכורדיסטאן. אורה מספרת: "הוריי עלו לארץ בשנת 1951, הם היו הורים לשני ילדים. אמא הייתה בהריון השלישי כשעלתה לארץ, רותי הבת השלישית, נולדה בארץ. הוריי עלו לארץ מציונות לשמה. הם עלו לארץ במסגרת 'עליית עזרא ונחמיה'. הגיעו שליחים של הסוכנות על מנת לשכנע ולהעלות אותם לארץ."

"סבא לא האמין שהשליח הוא יהודי ורק לאחר שהשליח אמר 'שמע ישראל', סבא השתכנע. דרכם לארץ היתה דרך מספר תחנות. התחנה הראשונה הייתה בבירת עירק, בגדד, משם הגיעו לקפריסין  ובטיסה הגיעו מקפריסין לישראל."  

סבא של אורה היה נשוי לשתי נשים וכל המשפחה עלתה יחד לישראל. התחנה הראשונה אליה הגיעו  היה לשער העלייה במעברת כברי והתחנה השנייה היתה במושב אלקוש. שם, באלקוש, התארגנה קבוצת העולים לקרקע, ביניהם משפחתה של אורה, שהתאגדו להקמת מושב שתולה.  

מושב שתולה נוסד על ידי אנשים שהגיעו כולם מכורדיסטאן. משמעות הדבר שרבים מהמושב הם בני אותה משפחה – המסורת, המנהגים  היו  ונשמרו. בשתולה יש 77 נחלות ועוד עשרים וחמש משפחות שבנו את ביתם כתושבי הקהילה. שרה וחתן, הוריה של אורה, ילדו וגידלו 14 ילדים, ואורה היא הבת העשירית של הוריה.   

אורה מעידה שהיתה לה ילדות טובה ויפה. באותם ימים, נהוג היה שבגיל 14 כל הילדים יוצאים ללמוד בפנימיות. בשנות בית הספר היסודי למדו בשלומי, העיר הסמוכה, בבתי ספר דתיים. בשנים הראשונות להקמתה, שתולה הייתה מושב שיתופי. האב היה אחראי על המטעים והאם ילדה וגידלה את הילדים. הייתה זו משפחה פטריארכלית.  

בינתיים אורה סיימה את לימודיה, התגייסה לצבא, שירתה בצנחנים ועם השחרור מהצבא עברה לתל אביב, שם עבדה ופרנסה את עצמה, השלימה בגרויות ונרשמה ללימודים אקדמאיים. האח הגדול שכנע את אורה לחזור למושב והיא אכן חזרה ועבדה במשרד המסחר והתעשייה כמפקחת על המחירים.  

אורה: "עבדתי קשה, נסעתי יום יום לחיפה ובחזרה וזה איפשר לי לקחת משכנתא ולבנות את ביתי." 

אורה הייתה הבת הממשיכה של נחלת הוריה: "בנחלה של הוריי יש מגרש ציבורי עם מקלט ציבורי ענק ובשל כך קיבלתי מגרש לבנות את ביתי מחוץ לנחלה. בניתי את ביתי והחלטתי שהוריי יגורו עימי בביתי. עבדתי ולמדתי באוניברסיטה, סיימתי לימודי חינוך ולקויות למידה וכן, לימודי ארץ ישראל והיסטוריה של עם ישראל." 

חלוצות התיירות בגבול הצפון 

אורה מספרת על אמה ועל התפנית שהיא ואמה עשו: "אימי הייתה אישה יוצאת דופן, אישה מאד חרוצה ואוהבת אדם. בשנת 1995 עשו כתבה על אימי, על הבישולים שלה, על היציאה למרעה, על הטיפול שלה במשק, במשפחה. הייתה זו כתבה מאוד מרגשת.  

"יום שישי אחד הגיעו ארבע מכוניות אלינו לאחר שקראו את הכתבה. האנשים שיצאו מהאוטו שאלו אם יש לנו תפריט. אמא הזמינה אותם לאכול ולא סיפרה להם שאין לנו מסעדה. אירחנו אותם בשמחה, כדרכנו, ולאחר שסיימו לאכול הם ביקשו לשלם. אמרנו להם ש'אין זאת מסעדה'. אותו ביקור של אנשים אלו הביא לרעיון לפתוח מסעדה. החלטנו לפתוח מסעדה ולעשות ארבעה חדרי אירוח בביתם של הוריי.  התגובות מהסביבה היו תגובות של זלזול. היו שאמרו: 'מי יבוא לכאן לשתולה לאכול ולישון? הריי מקום זהו סוף העולם'.  

"פתחנו את המקום ואיש לא הגיע אלינו. השקענו הרבה כסף, לקחנו הלוואות, פתחנו חסכונות. היה מאד לא פשוט. אני החלטתי לכתוב מכתב לנשיא המדינה עיזר וייצמן. כתבתי לו וסיפרתי על המקום שפתחנו וביקשתי שיבוא לעודד אותנו. עיזר קיבל את המכתב התקשר אליי וכך אמר: 'מיידל'ה, אני בא לעודד אותך'. עיזר ורעייתו רעומה הגיעו לעודד והביקור הזה הוא שסלל את הדרך בעבורנו לפרנסה. נוצר קשר חם בינינו ועייזר ורעומה המליצו ושלחו אלינו אנשים נוספים. אני ניהלתי את המסעדה ואמא הייתה אחראית בעיקר על הבישולים. אנשים הגיעו למסעדה, הגיעו להתארח בחדרי האירוח וכך הפכנו לחלוצות התיירות של כל האזור – היינו הראשונות בתיירות הצפון.  

המסעדה של משפחת חתן נקראת "חמדת הגליל" וכולם מקווים שהפסקת האש תימשך וימי התיירות ישובו לגבול הצפון. 

התמקדנו בבישול אוכל כורדי – ארוחות מזינות המבוססות על מרק קובה מהביל, עוף ממולא, ממולאים שונים, סלטים למיניהם ועוד. אורה מספרת: "בכל השנים עבדנו יחד אמא ואני. אמא נפטרה בשנת 2012 בהיותה בת 84. אבא נפטר ארבע שנים לפניה בשנת 2008. התיירות שהתפתחה בגליל נוצרה לאחר שאנשים ראו כי טוב והבינו שבמקום שלנו בצפון, יש המון קסם ויופי."  

אורה מדברת על בית הוריה, על ילדותה ועל אימה בהערכה ואהבה גדולה. היא מתארת את ילדותה  והדרך בה אמה גידלה אותם באותם ימים, כאשר לא היו תנאים כמו היום – כיצד קילחה את הילדים במים שחוממו על פרימוס, איך סירקה את הבנות ודאגה לילדים. מילדות הבנות עבדו עם אמא במטבח וכולן גם היום מבשלות נפלא. אמה של אורה, שרה, לא ויתרה על השכלה והיה לה חשוב שהילדים ילמדו. היא העניקה להם ערכים של אהבת האדם, חריצות ושאפתנות.  

שרה הייתה אישה דעתנית ולא פחדה מכלום. לפני עשרים שנה נבחרה שרה האם להדליק משואת יום העצמאות בשנת ה-58 של מדינת ישראל. הבחירה בשרה הייתה בשל התרומה שלה לפיתוח הגליל. אורה המשיכה את דרכה והחליטה להקים משפחה וילדה כאם חד הורית שני בנים. 

אורה: "הייתי בת 38, הבנתי שהשעון הביולוגי מתקתק והבאתי לעולם את יונתן בני הבכור. יונתן כיום בן 24 והוא סטודנט במסגרת עתודה צבאית לרפואת שיניים. התקרבתי לשנת החמישים לחיי וילדתי את יאיר. שני ילדיי הם בבת עיניי, את שניהם ילדתי בניתוחים קיסריים. חזרתי עימם הבייתה ואני מגדלת אותם לבד. זה לא תמיד קל, אבל בניי הם מקור שמחה ואהבה אין סופית."  

"אני לא מפחדת" 

אנו נמצאים היום שנתיים וחמישה חודשים מאז פרצה המלחמה. אורה ובנה יאיר ממשיכים לחיות בשתולה, כאשר מעטים נמצאים בישוב. אורה בקשר עם היחידות הצבאיות הנמצאות באזור. מידי יום  מאז פרוץ המלחמה – אורה מבשלת לחיילים – לעיתים לפלוגה, לעיתים לעשרות חיילים. יונתן הבן הבכור נמצא בירושלים בלימודים ומגיע הביתה לשתולה. אורה מסיעה את הבן  יאיר ללימודים במעלות, נוסעת על כבישי הארץ והמלחמה, הכתב"מים, הרקטות והטילים מעל ראשה.  

את לא מפחדת? 

"לא, אני לא מפחדת. אני מרגישה מוגנת ומאמינה בגורל שכתוב מלמעלה על כל אחד מאיתנו." 

בשבוע שעבר התקשרה אליה שרת התחבורה והתרבות מירי רגב ובישרה לאורה שהיא נבחרה להדליק השנה משואה בטכס יום העצמאות של מדינת ישראל. אורה משתפת: "מירי ציינה את הסיבות ודיברה על החוסן האזרחי, האומץ והנחישות. היא דיברה על העשייה והנתינה היומיומית שלי לחיילים. עניתי לה: 'מה בסך הכל עשיתי? בישלתי לחיילים היקרים שלנו…' והיא ענתה: 'בדיוק בגלל זה'. באותה שיחה עם השרה רגב נכח כאן בביתי ילד מהמושב שמו אורי. שנינו התרגשנו והתחבקנו והוא זה שבישר לבניי את הבשורה. זו הפעם השנייה שאהיה בטכס הדלקת משואות – הפעם הראשונה הייתי עם אימי."  

אני מתבוננת באורה, אנחנו יושבות במטבח ביתה. אורה מבשלת, קוצצת, מסבירה על הבישולים שלה, עונה לטלפונים, עונה לי על שאלותיי – אינה נחה לרגע. פניה נסוכות שלווה, היא מדברת בנעימות כאילו אין מלחמה מסביב. מרק הקובה אותו היא מגישה לי נהדר, אוכל משובח, כמות הקציצות אותן היא מטגנת לחיילים עצומה. עד היום הכל בישלה על חשבונה. אורה כן מציינת שאם אנשים ירצו להשתתף ולעזור לה בעלויות הבישולים היא תשמח. גם יש צורך בסירים גדולים בגודל של סירים מוסדיים.  

כאן המקום לציין שבערב פסח 2026, ביקר הרמטכ"ל רב-אלוף אייל זמיר את אורה במושב שתולה שבגבול הצפון ואכל ממטעמיה. אורה סיפרה לו שפעמים רבות הסירים לחיילים לא חוזרים אליה וזאת בעיה. רא"ל זמיר הרים את הכפפה ואפילו סיפק לאורה סט של סירים חדשים.  

אורה התרגשה מאוד: "אני מאוד מתרגשת, ראש המטה הכללי בצה"ל בעצמו מצא שעה וחצי זמן ובא לבקר אותי. הביקור הזה עשה לי הכל. זה מילא אותי בכוח להמשיך את מה שאני עושה, תודה רבה." 

ואורה מסיימת ואומרת: "אני אמשיך לבשל פה בשביל החיילים. עם משואה, בלי משואה, אני ממשיכה בדרכי. את המשואה אדליק לחיילי צה"ל האהובים וזאת עבור מעשיהם לתפארת מדינת ישראל." 

כתבה זו אינה בעבור גיוס תרומות. כתבה זו היא על אישה עם לב ענק, שיצרה מפעל הזנה מרשים של אישה אחת. כן, על מנת שתמשיך לבשל ולדאוג לחיילים היושבים בגבול הצפון – תהיה זו עזרה גדולה לאורה בעבור החיילים, להם היא דואגת ומביאה ניחוחות של בישול ביתי. כאמור, אורה זקוקה למספר סירים גדולים (מוסדיים). 

הנוף הנשקף הנושק לגבול הצפון בשתולה נראה כמו טיול יפה באירופה. המסעדה ערוכה לאורחים. ביום שאחרי המלחמה, אני ממליצה לכם לטייל, להגיע לשתולה, לפגוש אישה שהיא דמות מופת בשל דרכה.