נשות המילואימניקים על הגובה 

תכירו את מאמאטכ״ל – עמותה שנוסדה למען נשות מילואימניקים כמה חודשים לפני ה־7 באוקטובר • נעמה שייביץ היא הבולדוזרית שהגתה ויזמה את הקמתה, מתוך תפישה שאשת מילואימניק חזקה היא החוסן של המשפחה ושל הלוחמים • היא יושבת ראש ומנכ״לית העמותה וביתה במושב גני יוחנן הוא מרכז הפעילות

*תמונה ראשית: נעמה שייביץ, מנכ"לית מאמאמטכ"ל. צילום: שרון גת לוין 

נעמה שייביץ, ילידת 1978, היא חברת מושב גני יוחנן. במקצועה היא מעצבת תעשייתית ועבדה בשירות הביטחון 18 שנים. "אני נצר למושבניקים," היא מציינת. "סבתי חיה הגיעה למושב בצרה שבשרון בשנת 1950. במרוצת הזמן עברו הוריי לחיפה, שם נולדתי, אבל אני מחשיבה את עצמי מושבניקית בדם." 

לאחר נישואיה לאיתי שייביץ, ממושב גני יוחנן, אף הוא נצר למושבניקים, הם בנו את ביתם במושב שבו גדל. הם הורים לשלושה ילדים: אלה בת 16, תמר בת 13 והדר בן 11.

גני יוחנן הוא אגודה חקלאית, המשק שלהם היה פעיל במשך שנים – היו בו פרדס ורפת אבל עכשיו הוא הוסב להיות מרכז עמותה שנעמה עומדת בראשה. 

בעלה איתי למד ביולוגיה, תוכנה וניהול. הוא ביולוג, מנהל פרויקטים בחברת "הזרע" ומפתח כלים טכנולוגיים בתחום החקלאות. נוסף לכך הוא דבוראי. "יש לנו כמה כוורות לשימוש משפחתי, לא בהיקף מסחרי," אומרת נעמה ועל עצמה היא מספרת: "אני מגיעה מעולמות של תכנון ועיצוב. במקצועי אני מעצבת מוצר. למדתי עיצוב תעשייתי בחולון ובטכניון לתואר ראשון ולתואר שני. כמעצבת אני מורגלת בפתרון בעיות ובמוד מבצעי, עשיתי קריירה שלמה בשירות הביטחון במקצועי זה." 

בנוסף לכל, איתי פעיל גם במועצה האזורית גזר כחבר מליאה. "אנחנו רואים חשיבות בפעילות הקהילתית ולכך אנחנו גם מחנכים את ילדינו, שכבר 'נדבקו בחיידק' לדעתי," אומרת נעמה. "גם אני הייתי תמיד מעורבת ופעילה בקהילה. לכן גם נשאבתי לפעילות בעמותה, שכל הפעילות שלה בנויה על קהילות." 

עמותת מאמאטכ"ל 

מאמאטכ"ל היא עמותה שלא למטרות רווח ומתקיימת על תרומות. היא מאגדת את נשות המילואימניקים לכוח קהילתי, שמטרתו לייצר מארג של ערבות הדדית בין הנשים ולהעלות למודעות הציבור את נושא משפחות המילואימניקים.

איך זה התחיל?  

מספרת נעמה: "איתי, בנוסף לתפקידיו ולזה שהוא איש משפחה מדהים ומושבניק, היום הוא סמח"ט במילואים. בעצם אנחנו 'משפחת מילואים'  – עברנו יחד אִתו את כל שרשרת הפיקוד בגדוד מילואים יקר לליבנו, שנקרא גדוד 5033, הוא גדוד בחטיבה הצפונית של עזה. ומכיוון שגם אני ביטחוניסטית, המצב הביטחוני של מדינת ישראל הוא מאוד נוכח אצלנו בבית." 

"אחוות אחים של המשרתים בצבא היא בעצם החומר המְשַמֵּר של מילואים, שמצליח להחזיק את המערך הזה מקצועי ונחוש. הצבא תומך בחייל ובחיילת המשרתים, אבל רעייתו של איש מילואים לא זכתה בעבר לתשומת לב מיוחדת," מציינת נעמה. "אנחנו צומחות למצב הזה תוך תמיכה בבעלים שלנו. אנחנו לא עושות את זה כדי לבקש הכרה והוקרה, אבל לתפקוד שלנו יש השפעה רבה הן על הבית והן על איש המילואים בעת שירותו מחוץ לבית. צריך לדאוג שהמשפחה לא תתעייף ותישחק, וכך נוכל לשַמֵּר את איכות השירות של חיילי המילואים בגדוד. חשוב שהחיילים ידעו שהם לא בודדים במערכה הזאת. כאשר החייל יודע שמשפחתו בסדר, זה משפיע עליו לטובה בעת שירותו. אנחנו עַם שמתמודד עם המון אתגרים. אתה לא חייב להיות חייל מילואים כדי להתמודד עם לא מעט אתגרים במדינה הזו".  

"שמתי לב," ממשיכה נעמה, "שמשפחות המילואימניקים אינם תחת הזרקור הקהילתי. קשה לתחזק את היחס אליהם אם לא מודעים אליו. בשגרה אף אחד לא מודע למה שקורה בתוך הבית כאשר הבעל עוזב לשלושים יום. שמעתי מפי נשים כמה אתגרים יש להן, כשהן נשארות לבדן לטפל בילדים ובבית. במקביל אני יודעת שהבעל שלי מתמודד ומשתדל לשמר את הגדוד שלו, את החוסן ואת המקצועיות של החיילים תחת פיקודו. אני מודעת לכך שקשה לו לפעמים לגייס חיילים, כי יש ביניהם סטודנטים, יש אנשים עובדים ומטפחים קריירה, ורובם בעלי משפחות." 

והנה הופנה זרקור אל נשות המילואימניקים בנובמבר 2022: "הוזמנתי לאירוע של נשות מפקדים שיזם הצבא. השתתפו בו 115 נשות מג"ד וסמג"ד, קצינים של אכ"א וכן מיכל הרצוג, רעיית הנשיא. בשיחה פתוחה סיפרו הנשים, שרובן ככולן היו אימהות לילדים, על ההתמודדות יום-יומית ועל קשיים בתקופה שהבעל לא נמצא בבית. זה הפליא מאוד. שמעתי נשים מתוסכלות, שהן בעצם הכי מנוסות והכי תומכות והכי נמצאות שם בשביל הבעלים שלהן. אם הן חוות קשיים, מה חשות נשים רבות אחרות?"   

"אני ישבתי שם והקשבתי. מיכל הרצוג כיוונה את המשימה לשיפור לקציני אכ"א שבאירוע," ממשיכה נעמה. "מכיוון שאני רגילה לפתור בעיות ולעבוד מבצעית, דיברתי בסוף המפגש ואמרתי שלדעתי הפתרון מאוד פשוט: אנחנו צריכות ליצור אחוות נשים, כשם שיש אחוות לוחמים. הצעתי שנשות מילואים שמתגוררות אחת ליד השנייה תיעזרנה זו בזו; ולא משנה באיזה חיל או גדוד משרת הבעל ואילו משימות הוא מבצע. קרבת המגורים חשובה. אז יהיה להן מעגל של ערבות הדדית, שהוא מאוד יעיל ואפקטיבי, כי אם הגברים לא משרתים באותו גדוד, אזי נוצרת רוטציה בתקופות השירות של הגברים שמתגוררים באותה סביבה, ובמשך כל השנה יש אפשרות לנשים לתמוך זו בזו בתוך הקהילה: אישה שבעלה בבית באותה עת יכולה לעזור לאישה שבעלה במילואים. כמו כן, הצעד הזה ייצור הכרה בתפקידיה של אשת מילואימניק, תהיה לכך מודעות ונשים עצמן יחוו העצמה." 

נשים שהפכו לאחיות 

נעמה גם הציעה מודל לפעילות הזאת: "כמי שהיתה מעורבת בעולמות של נוער וקהילה, אני הבנתי שהמודל של תנועת נוער מתאים מאוד לפעילות שלנו. בתנועת הנוער," היא מפרטת, "החניכים הם מאותו אזור מגורים, לפיכך התנועה מחברת אותם וגם את הוריהם למעורבות באותה קהילה. אז אמרתי לעצמי: צריך לפעול בכל אזור במבנה של קהילה, אשר סביבה יהיה מעגל שלם של מודעות וגם קשר עם וועד מקומי, מועצה אזורית או עירייה." 

ואכן, כמה חודשים אחרי המפגש, בחודש אפריל 2023, נוסדה העמותה וניתן לה שמה – מאמאטכ"ל. המרכז הוקם במשק של משפחת שייביץ בגני יוחנן. נשתלה שם גינת לבנדר בנוכחות ראשת המועצה האזורית "גזר", רותם ידלין. תחילת שמו של צמח הלבנדר נשמע כמו המילה LOVE. וכיוון שהעמותה מבטאת אהבה, נבחר הצבע הסגול, צבע פרחי הלבנדר, שמופיע בכל פרסומי העמותה ובאתר שלה. נעמה, שהגתה את הרעיון והיתה בין מקימי העמותה התמנתה ליו"ר, מאוחר יותר, בעת המלחמה, היא התמנתה גם למנכ"לית מתנדבת של מאמאטכ"ל.  

היום, כשנתיים לאחר ההקמה, יש 180 קהילות של מאמאטכ"ל ברחבי הארץ. הפעילות היא גם ארצית וגם מקומית. העמותה מציעה תוכנית "ניפגש בשש" במשך שנה, שבה כל קהילה נפגשת לפעילות אזורית או מקומית אחת לחודשיים. במפגשים האלו יש גם עיבוד רגשי וגם פעילות פנאי, נופש ורענון. הנשים נפגשות זו עם זו ומתגבשת קבוצת שוות. אומרת נעמה: "היום אנו מנהלות את כל המערך גם בכלי טכנולוגי יישומי שמייצר שיח חברתי לכל קהילה, הנגשת זכויות, רשת של נשות עסקים ששייכות למאמאטכ"ל, וכמובן מרקט פלייס עם הטבות שחלקן מסובסדות. ונוסיף לזה את הקשר האינטימי הישיר של הנשים שהפכו לאחיות ליד הבית, ומאמאטכ"ל שולחת להן מתנות חג מרוכזות באירועים וחגים או תשורות מחממות לב."

בכל קהילה יש רכזת מתנדבת ולעיתים שתי מתנדבות. עתה מתבססת עמותת מאמאטכ"ל על כספי תרומות, אבל השאיפה היא לשתף גורמים נוספים, כדי שיהיה תקציב ומעגל כלכלי שיעמוד בפני עצמו. "חשוב שיהיה ארגון אזרחי כזה, שיכול לעשות פעילות שמועצה אזורית או עירייה לא תמיד יכולים לעשות, כמו טיפול במגזר ספציפי לאורך זמן. שיתוף הפעולה עם הגורמים המוניציפליים מכפיל כוח," אומרת נעמה.  

"בגדול הפעילות שלנו בקרב נשות המילואימניקים מתבטאת ברווחה הנפשית של נשות המילואימניקים, שתזכינה להעצמה אישית וגם להוקרה, להבנת הציבור את מקומן החשוב במערך כולו." היא ממשיכה, "כידוע, האתגרים היום יומיים של אשת מילואימניק, שהיא בדרך כלל גם אם לילדים, גדולים מאוד, בעיקר בגלל בדידות או אי ודאות. אבל כשיש מעגל של ערבות הדדית, גם ברגעי משבר ואובדן חלילה, וגם סתם כשמכונת הכביסה מתקלקלת או הביוב נסתם, יש למי לפנות – למשפחה ליד הבית, אזי נשים או גברים שלא משרתים באותו זמן, יוכלו לסייע גם בכל מיני דברים, מקטן עד גדול. נוצרה פה מין רשת ביטחון, כמו בין המילואימניקים שהם אחים לנשק, הנשים הן אחיות לעורף."

"יש לזכור שאחרי שנתיים וחצי של מלחמה אשת מילואימניק 'ותיקה' לא זקוקה לעזרה בהכנת סנדוויצ'ים לילדים בבוקר – היא כבר מנוסה בזה ומסתדרת לבד. אבל הקושי הגדול ביותר הוא הבדידות. בעמותה שלנו קבוצה של נשים שמקשיבות להן ומבינות אותן. אי הוודאות והדאגה לאב הלוחם משפיעים מאוד גם על הילדים במשפחה. חלק מהפעילויות עבורם נעשות על ידי הרשות המקומית אבל אנחנו מעודדים גם את הנשים, שלעיתים הן שחוקות ועייפות, להעביר את הזמן יחד עם ילדיהם. דוגמא לאחת הפעילויות – ערב של משחקי קופסא, ובסוף הערב מקבלת כל משפחה שי – משחק קופסא. נוסף על חשיבות הפעילות עם הילדים, לאירוע מסוג זה יש כמובן גם ערך נוסף, והוא שהנשים יוצאות מבתיהן, מתאווררות, משוחחות, משתפות נשים אחרות בתחושותיהן וחוזרות הביתה עם כוחות." 

אחרי השבעה באוקטובר 

כאמור, העמותה הוקמה באפריל 2023, במטרה שנשות מילואימניקים תתחזקנה ותסייענה לנשים אחרות. מספרת נעמה: "היינו אמורות לחשוף את העמותה באירוע גדול, בהשתתפות הרמטכ"ל ב-19 באוקטובר 2023 וזאת כדי לפרוץ לתודעה של מפקדי צה"ל ושל בני הזוג שלנו, אבל האירועים הנוראיים של ה-7 באוקטובר שינו לנו את התוכניות." 

"המצב נעשה קשה מאוד, כידוע. המציאות היתה מפחידה וטראומטית מאוד. במשפחות המילואימניקים נוצרה דאגה מוגברת לאבי המשפחה, הן מצד הנשים והן מצד הילדים. הילדים חששו גם לעצמם והיו צריכים לעיתים גם עזרה פסיכולוגית. היו לנו אז כבר 16 קהילות אזוריות ברחבי הארץ והתחלנו לעבוד במרץ עם קהל היעד שלנו. הקמנו קהילות באזורים נוספים בסיוע נשות המג"ד, והיום יש לנו למעלה מ-180 קהילות ברחבי הארץ – ביישובים כפריים ובשכונות עירוניות." 

כל רכזת קהילה אחראית על כ-50 נשות מילואימניקים. מצד אחד היא מדריכה את הנשים ברמה האישית והאינטימית, יוזמת פעילויות מקומיות עבורן. מצד שני היא משמשת גם כנציגת הקהילה בפני המנגנונים המוניציפליים, כיוון היא מכירה את הצרכים הסוציאליים והפסיכולוגיים של המשפחות.  

בהזדמנו זו נעמה משבחת את רותם ידלין, ראשת המועצה האזורית גזר: "אנחנו מאמינים בה. היא עשתה שינויים במועצה עם כל המורכבויות והאתגרים, ואני חושבת שהמועצה שלנו עשתה קפיצה מאוד משמעותית בשנים האחרונות. טוב לראות דור חדש של צעירים שמוביל באמצעות שיקולים והחלטות נכונים." (על רותם ידלין ראה כתבתי: "נשים יכולות לעשות הכול", קו למושב, גיליון 1223, 3.3.2022) 

ונשוב לעמותה. מעניין שהיא נוצרה בימי שלום, כשהיתה עדיין שגרת חיים במדינה. אומרת נעמה: "אנחנו הכנו פרויקט תשתיתי עם הפנים לעתיד ועד מהרה היה עלינו לטפל במצב חירום. בחרנו לטפל בנשים בשטח, בדיוק כמו בני הזוג שלנו, שמטפלים בחייליהם ברמת הפרט. היעד הוא שמונה-עשר אלף משפחות של משרתי המילואים. והמעגל מתרחב, כי חיילים רווקים בדרך כלל מקימים משפחות בתקופת השירות במילואים."

במפגש ראשון הן היו 115 נשות מג"ד וסמג"ד. עתה יש 350 פעילות בעמותה, שמאגדות 20.000 נשות מילואימניקים.

במטה המרכזי של מאמאטכ"ל פועלות שמונה נשים: נעמה שייביץ (מושב גני יוחנן) – מנכ"לית ויו"ר; צופייה ברחד שפירא (מושב הזורעים) – סמנכ"ל רכזת קהילות ארצית; איילת מועטי (נופי נחמיה) – כלים טכנולוגיים; שני סייקסט (מעלה גלבוע) – סושייאל ורשתות; נועה מלכה (גני תקווה) – עיצוב ומיתוג; שיר זרד (כפר פינס) – פרויקטורית לוגיסטיקה; שני לוין (להבות חביבה) – סקרים; ענבר גלבוע (החותרים) – מפעלון אריזה מעלה כרמל.

ונעמה מסכמת: "אם האישה תהיה חזקה, כל השאר יסתדר. זה ישפיע על כל המעגלים סביבה, בעיקר על בעלה המילואימניק ועל ילדיה. כאשר אנחנו נחזק את נשות המילואימניקים, זה עשוי לעודד את המפקדים הטובים להישאר במערך הצבאי, וגם לעודד אנשים נוספים להתגייס."

יישר כוח! 

*עוד על מאמאטכ"ל – מידע ואפשרות תמיכה בארגון, ראו באתר העמותה: mamatcal.co.il 

השורשים העמוקים של המושבניקית 

נעמה נישאה לאיתי בשנת 2008 והחלום של שניהם היה להמשיך לגור במושב. השניים התחילו את חייהם המשותפים במושב בצרה, בבית ליד סבתה, שם גם נולדה בתם הבכורה ואחר כך בנו את ביתם במושב גני יוחנן.   

ילדותה ונעוריה של נעמה היו בחיפה, אך כפי שהיא אומרת: "מבחינתי, ברמה האישית, החיים שלי עכשיו במושב הם המשך ההתיישבות העובדת, המשך דרך החיים של סבתי, שהיתה אישה מאוד מיוחדת."   

מסתבר שהשורשים של נעמה  נטועים עמוק בחיי המושב בזכות סבתה, והיא נהנית לספר את סיפור חייה של סבתה מצד אימה חיה צוקר קלקשטיין: "סבתי חיה עלתה לארץ מפולין בגיל 16 בשנת 1939 באמצעות נישואים פיקטיביים, וזאת למרות גילה הצעיר. אחותה הבכורה עלתה ארצה קודם לכן, בשנת 1936, יחד עם "המכבייה". היה להם בית מלון בירושלים, בו התארחו גם חיילים בריטים. לכן עברה חיה אחרי עלייתה ארצה לירושלים ועבדה בבית מלון זה.  

"היא החלה לפעול בשירות מחתרת לח"י והבריחה נשק לעיר העתיקה. באחד הבקרים היא ראתה איש יהודי מתגנב לתוך המלון. היא הבינה שהוא כנראה בורח ממישהו והחביאה אותו במלון בלי שאף אחד ידע. ביום הוא הסתתר בתוך ארון מצעים, ובלילה יכול היה להסתובב מחוץ למחבוא, כיוון שהמלון היה בשיפוצים והיו בו פחות אורחים. היא לא ידעה את שמו, אבל הוא השאיר לה מכתב תודה. 

"באחד הימים הגיעה אישה מתל אביב ועבדה עם סבתא במסעדת 'כרמל' בירושלים, (מקום עבודה נוסף שסבתא עבדה בו כאשר המלון היה בשיפוץ). האישה היתה בהריון ועזבה לתל אביב. כאשר חזרה לבקר בירושלים היה על ידיה תינוק בשם יאיר. זו היתה רוני שטרן, אלמנתו של אברהם שטרן, מפקד הלח"י. לאחר שנרצח בידי הבריטים בתל-אביב פורסמה תמונתו בעיתון, נוכחה סבתי לדעת שהוא האיש שהיא החביאה בבית המלון בירושלים." 

נעמה ממשיכה את סיפור סבתה: "המסעדה בא עבדה היתה מפורסמת מאוד, ובין הסועדים היה גם דוד בן-גוריון. באותה עת היתה סבתי נשואה כבר, ובן-גוריון הציע לה לעבור להתיישבות העובדת. וכך הגיעו חיה ובעלה למושב בצרה בשנת 1951 וביססו שם את חייהם.  

"סבא שלי, שהיה איש של מספרים, קיבל משרה של רואה חשבון ב'ויצו' בתל-אביב, וסבתי טיפחה את המשק לבדה. היא היתה אשת עמל מדהימה," אומרת עליה נכדתה נעמה. "היה לה פרדס והיא התמחתה בגידול ופיטום אווזים (אז זה היה עדיין מותר ולא היתה מודעות לסבלם של האווזים). כמו כן היא מכרה פלומות של אווזים למפעל 'פריד', שייצר אז שמיכות מפוך טבעי."  

נעמה חיה לצד סבתא 12 שנים בבצרה, מתוכן היתה נשואה לאיתי שנתיים. לאחר מכן, כאמור, הם בנו בית במושב גני יוחנן, "ואני רואה בכך פריווילגיה גדולה ומברכת על כך."  

נראה שסבתא חיה הורישה לנעמה את הטמפרמנט ואת הרצון לעשייה, את אהבת ארץ ישראל ואת אהבת האדם.