התבטאות שיוחסה למזכיר קיבוץ, לפיה הוא אמר, לכאורה, לתובעת שהיא "פרה דורשת", הוליכה לפסיקה חדשה בבית הדין הארצי לעבודה, שקבע שהתביעה שהוגשה כנגד המזכיר, לפי חוק למניעת הטרדה מינית, אינה בגדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, שכן "מעשה ההטרדה הנטען" ארע כחצי שנה לאחר שנדחתה קבלתה של התובעת לעבודה בקיבוץ.
התובעת, תושבת הקיבוץ, הגישה באמצעות עו"ד רם א. גמליאל, תביעה פיצויים לבית הדין האזורי לעבודה כנגד הקיבוץ. לטענתה, לאחר הליך מיון, פגישות עם מנהלות הגיל הרך, הרכזת הפדגוגית, מנהלת הגנים ועוד, התקבלה לתפקיד גננת בקיבוץ.
הדבר פורסם בין הורי ילדי הגנים, אך מספר ימים לאחר מכן, היא זומנה לפגישה אצל מנהלת משאבי אנוש, בה נאמר לה כי לא תתחיל בתפקיד. לטענתה, משמעות האמור היא "פיטורים, שנבעו ממניעים אישיים".
הקיבוץ, באמצעות עו"ד משה גולדברג, הכחיש את הטענות המיוחסות לו וטען כי ביטול העסקת התובעת נעשה בשל עמדת הפיקוח של משרד החינוך לפיה יש להימנע משיבוץ תושבת הקיבוץ בגני הקיבוץ בו היא מתגוררת, וכן כתוצאה מהתנגדות הורי הילדים בגן.
התובעת תבעה גם את מזכיר הקיבוץ בעילה של הטרדה מינית. לטענתה, הוא כינה אותה 'פרה דורשת'. "מונח זה, בכלל, ובאזני אנשי קיבוץ בפרט", אמרה התובעת, "מתאר בהמה מיוחמת אשר 'דורשת', ואין צורך להשלים את המשפט כדי להבין את הקשרו".
הקיבוץ והמזכיר דחו טענות אלה. אשר להתבטאות הנטענת, הם הסבירו ש"בקיבוץ נהוג לענות לכל מי ש'דורש', גבר או אישה, צעיר או צעירה, זקן או זקנה, כי הקיבוץ ינהג כך או אחרת לפי 'דרישתו'. לביטוי המקובל בקיבוץ: "דרישות דורשים ברפת", לא היתה מעולם "כל קונוטציה הקשורה למיניות האדם מתוך כוונת השפלה או ביזוי".
בתצהיר-עדות שהגישה התובעת היא אמרה שהתנהלות המזכיר כלפיה לוותה "בביזוי והשפלות, לרבות על רקע מיני". היא הציגה תמלול שיחה שהוקלטה, שישה חודשים לאחר אירוע "הפיטורין", בה אמרה: "זה כסף שמגיע לי ואני כן דורשת יותר".
במענה השיב לה המזכיר: "את יודעת מה זה דורשים? דורשים, אומרים, כאילו זה מן מטבע לשון. דורשים ברפת…". התובעת הלינה בבית הדין "כי 'דרישה ברפת' היא ביטוי מיני ידוע המוכר לכל בן קיבוץ, ולמעשה מדובר בתיאור פרה מיוחמת 'הדורשת' את הרבעתה". למעט אמירה זו, התובעת לא טענה לגבי אירועי הטרדה מינית נוספים.
הקיבוץ והמזכיר ביקשו לסלק על הסף את התביעה בגין הטרדה מינית. הם טענו שאין לבית הדין סמכות לדון בתביעה, כי לא נוצרו יחסי עבודה בין הצדדים, והסמכות מוקנית רק לגבי אירוע "במסגרת יחסי עבודה". בית הדין האזורי לעבודה דחה את בקשתם בנימוק כי דרוש בירור עובדתי קודם החלטה. משכך, הקיבוץ והמזכיר עירערו לבית הדין הארצי לעבודה.
מותב בית הדין הארצי לעבודה (השופטות: חני אופק גנדלר, לאה גליקסמן, סיגל דוידוב מוטולה, ונציגי הציבור: שרה זילברשטיין היפש ודורון קמפלר) קיבל את הערעור.
השופטת חני אופק גנדלר הסבירה שהחוק למניעת הטרדה מינית קובע את סמכותו הייחודית של ביה"ד לעבודה לדון בעילות הטרדה מינית במקרים שנכללים בתוך 'מסגרת יחסי העבודה'.
אגב-כך, אמרה השופטת כי מנוסח החוק למניעת הטרדה מינית, ולחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, עולה לכאורה כי המחוקק ביקש לכלול בגדר 'מסגרת יחסי עבודה' גם את "דורשי העבודה", כלומר, אף לפני כינון יחסי עבודה.
בחינת סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לדון בעילת ההטרדה המינית, הבהירה השופטת, נעשית לפי הנטען בכתב התביעה, מבלי להכריע אם האמירה מהווה הטרדה מינית מילולית. "אין בפסק הדין משום קביעה לגוף העניין, לכאן או לכאן, בנוגע לשאלה אם האמירה המיוחסת מהווה הטרדה מינית, וממילא גם לא נקבע כי האמירה המיוחסת מהווה הטרדה מינית".
השיחה בה נטען להטרדה מינית מילולית התרחשה כחצי שנה לאחר שנותקו יחסי ההעסקה, ככל שהיו כאלה. בנסיבות שכאלה, הסבירה השופטת, לא מתקיימת "זיקה ממשית" ל״מסגרת יחסי העבודה״, ולכן התביעה לא מצויה בסמכותו של בית הדין לעבודה.
משכך, העירעור התקבל. נפסק כי התביעה בגין הטרדה מינית הנטענת כנגד המזכיר, אינה בגדר סמכות בית הדין לעבודה, שכן "אירוע ההטרדה הנטען לא היה "במסגרת יחסי העסקה". עוד חייב בית הדין את התובעת לשלם לקיבוץ 3,500 שקלים הוצאות משפט.
