אני קורא מכאן למקבלי ההחלטות – אם חפצי חיים אנחנו וברצוננו לשקם את חבל התקומה, הדרך לעשות זאת היא אחת – לחזק את החקלאות ואת החקלאים
ב-7 לאוקטובר 2023 , השבת השחורה, התעוררה מדינת ישראל לבוקר של שמחת תורה, בוקר שעל פניו אמור היה להיות בוקר אחרון בסיומה של תקופת החגים. אך את מה שהתרחש באותו היום לא ניתן היה לדמיין גם לא בחלומות הכי שחורים שלנו, בזמן שאלפי מחבלים פשטו על יישובי העוטף וטבחו בתושביו.
בשנים האחרונות חוותה החקלאות הישראלית אתגרים רבים שרובם ככולם הינם אתגרים רגולטוריים, החל מעלויות תשומות גבוהות מאוד (מים, שכר עבודה ועוד), דרך הגבלה לא ברורה של עובדים זרים, וכלה בתחילתה של רפורמה חד צדדית שפגעה מעט ברמה הכלכלית, אך פגעה פגיעה אנושה ב"רוח החקלאי". ממשלות ישראל האחרונות שהתמודדו עם אתגר יוקר המחיה בחרו במוצרי החקלאות הישראליים כגורם האחראי, על אף שהמספרים מראים לגמרי אחרת. אך כידוע, הכי נוח להתמודד עם החולייה החלשה בשרשרת ועל כן בחרו להיטפל לחקלאים, זאת תוך שהם נמנעים במכוון לעסוק במרווח הקמעונאי והסיטונאי, למרות שברור לכל בר דעת כי שם חונה יוקר המחיה.
מבחינתי, אירועי ה-7 לאוקטובר טרפו את הקלפים, הסתמכות ממשלת ישראל על סחורה חקלאית מיובאת מטורקיה או ירדן הוכיחו עצמם כצעד שגוי, שכן ראש ממשלת טורקיה ארדואן לא מפספס הזדמנות להוכיח לנו שהוא אויב ישראל. זאת לצד סגירת נמל אשדוד לפריקה ושיבושים של נתב"ג בשל חשש מטילים. בנוסף, הרפורמה, מחירי המים הגבוהים והיעדר היתרים לעובדים זרים, הוציאו חקלאים רבים ממעגל החקלאות והדבר הוביל להפחתת תוצרת חקלאית מקומית .
וכעת, כאשר חקלאי חבל ארץ שלם, "חבל התקומה" (יישובי אשכול), מתקשים לייצר מזון שכן האזור מאוד מסוכן לעבודה, בחלקו הכניסה לשטחים אסורה בשל צו אלוף, רוב העובדים הזרים שהיו ברשותם חזרו למדינות המוצא. אני מניח שבמוקדם או במאוחר נחווה מחסור בתוצרת חקלאית טריה (בעיקר ירקות טריים). ואילו מי שכן מסוגל להיכנס ופועל להשיג ידיים עובדות ולעבוד עושה זאת ברבע מהיכולת שלו, שכן לא פשוט לפנות את עצמך לעבודה כאשר חבריך נרצחו, משפחתך מתגוררת במלון והעתיד שלך לא ברור.
אני קורא מכאן למקבלי ההחלטות – אם חפצי חיים אנחנו וברצוננו לשקם את חבל התקומה, הדרך לעשות זאת היא אחת – לחזק את החקלאות ואת החקלאים. בחבל ארץ שרובו מתפרנס בצורה ישירה או עקיפה מחקלאות אין לנו דרך אחרת, אין לנו ארץ אחרת.
וועדות הכנסת ששינו את הטון
ועל כן "מה שהיה הוא לא מה שיהיה".
עלינו להפחית את מחירי המים, כולל מחיר המים המושבים ולהוריד לאפס (0 ₪) ולבטל את המכסות לעובדים זרים. לא ייתכן שחקלאי מבקש להתפתח ונמנע ממנו בשל היעדר ידיים עובדות – הרי ברור לכולנו שישראלים אולי אוהבים להתנדב בחקלאות, אך לא לעבוד בה לאורך זמן. כמו כן, הגיעה העת להעניק מענקים נדיבים למיכון חוסך כח אדם, על מנת שנזדקק למינימום ידיים עובדות; לשחרר קרקעות לחקלאות במחירים נמוכים; להפסיק לבנות את העיר על חשבון הכפר ולדרוס כל שטח חקלאי שעומד בדרכה של תכנית התרחבות עירונית.
די היה להיות נוכח בוועדות הכנסת השונות בחודש האחרון על מנת להבין את גודל הניתוק של חברי הכנסת ממה שקורה בשטח החקלאי מזה שנים. מעט הזוי היה לשמוע אותם שואלים מדוע לא מביאים אלפי עובדים זרים? מדוע אי אפשר לשתול במיידי עוד ועוד דונמים בערבה? או מדוע החקלאים שיכולים לשתול ולזרוע לא עושים זאת. כל כך רציתי להציג להם הקלטות של אותן הוועדות מלפני כמה חודשים בהן התחננו לעוד עובדים זרים, התחננו שיעצרו את הפחתת המכסים בכדי שנוכל להעניק לחקלאי מעט ביטחון שיכסה את הוצאותיו ונלחמנו בהם על ביטול האגרות, ההיטלים והפחתת מחירי המים לחקלאות. מבחינתי זה היה נראה כאילו הם היו במדינה אחרת בימים ההם ולא שמעו את זעקתנו.
מה שהיה הוא לא מה שיהיה – החקלאי הישראלי כבר לא יסכן את כספו, את עתיד משפחתו ואת הפנסיה שלו בכדי להבטיח את ביטחון המזון של מדינת ישראל. שכן בכל פעם שמצליח הוא להרוויח מעט ולהרים את הראש מעל המים, נפתח שוב סכר הייבוא והוא מוצא עצמו מפסיד שוב ושוב. אם המדינה רוצה שהחקלאי ישתול, יזרע וייצר תוצרת כחול לבן, המדינה תצטרך להוכיח לו נאמנות בדיוק כפי שהוא נאמן לה. החקלאי רוצה לוודא שלא יפתחו לו את הייבוא עוד, שלא יסירו את המכסים, שיפסיקו להעלות את מחירי המים, את המיסים על דשנים, את מחירי הידיים העובדות שחלק ניכר מהן מקורו בהיטלים שגובה המדינה, את מחירי הסולר ואת כל עלויות התשומות. או בקיצור שיפסיקו להתעלל בו. לכך נדרשים צעדים בוני אמון מצד הממשלה, שכן המדינה היא זו שהוכיחה חדשות לבקרים חוסר נאמנות לחקלאי הישראלי. זאת בניגוד גמור לציבור הישראלי שמוכיח לנו במלחמה הזו שהוא אוהב חקלאות ישראלית, שהוא מעריך את החקלאות הישראלית, שהוא מעדיף את התוצרת הישראלית ולראייה היא כמויות המתנדבים הרבות שגודשות את שטחי הגידול ומעניקות לנו מעט אור בתוך כל החושך אותו אנו חווים. מרגש ומדהים בעיני לראות אל אלפי המתנדבים, הייטקיסטים, סטודנטים, בחורי ישיבות, תלמידי תיכון, פקידים בשירות המדינה, עורכי דין, שמאים ועוד ועוד – נרשמים בהמוניהם למוקדי ההתנדבות הרבים, מגיעים בכל בוקר מוקדם לשטחי הגידול ומסייעים בהצלת החקלאות ישראלית – זה המקום שלי לומר לכם תודה.
החקלאי הוא קו ההגנה
אז כן, אולי המוצר הישראלי לא זול כמו הירדני או התורכי אבל הוא שלנו. החקלאי בעוטף ישראל או בצפון הוא קו ההגנה של מדינת ישראל, והדבר קיבל לכך הוכחה ניצחת בשבת הארורה ההיא. די היה לראות את הרפתנים בקיבוצים, שלצד המלחמה על חייהם חירפו נפשם בכדי לטפל בפרות ואחד מהם אף נרצח ברפת בזמן שניסה לטפל בפרות. המאמץ שהם עשו בכדי לדאוג לבעלי החיים ראוי להערצה. מבחינתי, כאשר יחולקו עיטורי העוז על המלחמה הזו ויעלו על נס את סיפורי הגבורה של המלחמה הזו – הם יעמדו בשורה אחת עם לוחמי הימ"מ, השב"כ ושאר לוחמי צה"ל שחירפו נפשם בהגנה על המולדת.
החקלאות בחבלי הארץ הללו הם מנוע הצמיחה הכלכלי, הוא הגורם שגורם לנו לבנות שם, לצמוח דמוגרפית וליישב את הפריפריה. היטיב לבטא זאת הכלכלן שאול אמסטרדמסקי, שלפני שנתיים לערך ראיין אותי כחקלאי בעל רפת בעוטף, בזמן שניסיתי להצדיק את מחירי החלב במדינת ישראל. אחד הטיעונים שלי היה שאנחנו משלמים את מחיר "כישלון השוק" של המגורים בפריפריה וייצור במדינה, שעלויות התשומות בה גבוהות. כבר אז טענתי כי המדינה חייבת חקלאים בגבולות המדינה, שכן אנחנו "משמר הגבול" האזרחי של המדינה – ומכסות החלב או הביצים שקיבלנו הם הדרך שלנו להתפרנס בזמן שאנחנו שומרים על הגבול. אז טען אמסטרדמסקי כי הטיעון שלי נשמע אנכרוניסטי. לאחר ה-7 באוקטובר הוא כבר נשמע אחרת, כאשר טען שהטיעון הזה נשמע אנכרוניסטי רק למי שלא גר שם כמוהו ולא מסוגל להבין את האיומים שהחקלאים שם מתפקדים תחתם ביום יום. לסיום הוא כתב: "אחרי שהכל יסתיים והמדינה תתחיל בהליך השיקום הארוך שלה, אני מקווה שהמאבק האינסופי על מחיר החלב ייעלם מחיינו. אנחנו נמשיך לשלם פרמיה על החלב שלנו. זה המחיר הזניח ביותר שאנחנו צריכים לשלם על חיינו כאן".
אז נכון, ממשלת ישראל תאשר מתווה פיצויים, ככל הנראה תשלם על אובדן הכנסה, על פלפל שלא נקטף ועל עגבנייה שלא עשינו לה הדלייה והפסדנו אותה, הממשלה אולי תפצה על הנזק הישיר של הרקטה, על עופות שלא ניתן היה לשווק בזמן ועל מותה של פרה שנפגעה מרסיס. אך הפעם הדרישה שלי היא אחרת, הפעם אני דורש שהממשלה תשלם על חוסר הנאמנות שלה לחקלאי הישראלי, על הזלזול בו לאורך השנים, על העלבון והבושה שהוא ספג בשנים האחרונות. כי מה שהיה הוא לא מה שיהיה – מעכשיו חוזרים לגאוות היחידה שלנו, חוזרים לקבל את ההערכה שאנחנו ראויים לה, חוזרים להיות מלח הארץ. ומבחינתי על כל רכב או טרקטור הייתי שם סטיקר: "אני חקלאי גאה".
