כאקונום בקיבוץ, התקופה של ערב פסח, שבו חוגגים יציאה מעבדות לחירות, הייתה לי תקופה של מעבר מחירות לעבדות
פסח, חג האביב, נחשב במסורת היהודית לחג של יציאה מעבדות לחירות. אצלי בשנים 1978-1975, זה היה ההפך: יציאה מחירות לעבדות. אלו היו שנות האקונומיה שלי. הייתי אז האקונום של הקיבוץ.
מוזר לחשוב על זה, אבל אקונום היה אז "תפקיד": סוג של תורנות ארוכה, כמו מזכיר, או רכז ועדה, לא מקצוע. היום לא תיגע באוכל אם אתה לא שף, טבח, קונדיטור, או תזונאי; או מבלי שהשתתפת בתוכנית ריאליטי אוכלים עם כוכבים, או רוקדים עם מתכונים. בדיוק סגרו אז את ענף המספוא שעבדתי בו, כי צרך יותר מדי מים וגם קבוצה מחו"ל שהדרכתי, סיימה את שהותה בארץ, כך שהייתי פנוי להובלה.
ומכיוון שהייתי פנוי והאקונום הקודם, דני, עמד לסיים שנתיים בתפקיד ולצאת ללימודים, קרא לי עוזי רכז ועדת כוח אדם (כך קראו אז ל"משאבי אנוש") ואמר לי: "החלטנו שתהיה אקונום, אתה פנוי ואין מישהו אחר". כמי שהכיר את האצבעות העבות של עוזי, שעמן היה לוחץ לך על הכתף, עד שעלתה שוועתך השמיימה, הבנתי שלסירוב יהיה מחיר כואב. האמת, לא היו לי תוכניות מיוחדות, אז קיבלתי את הדין.
להבדיל בין פלפל לפלפל
כמו כל קודמיי בתפקיד זה, עברתי מעבודת השדה, "לעבודה על הקיבה של החברים" כמו שהגדיר זאת קודמי. קיבה של חבר קיבוץ היא מקום מסתורי, רב דרישות ומתעתע. 500 פיות – חברים, ילדים, צמחונים, מיוחדים – פה-פה ודרישותיו. וזאת לא מסעדה שבאת הלכת וקיללת אם לא היה טעים, פה האוכלים באים גם מחר, מוחרתיים ואחרי מוחרתיים. כל יום כותבים עליך ביקורת.
***
הכניסה לתפקיד הייתה בין פורים לפסח. זמן קשה. זה לא "היום אתה יוצא בחודש האביב", אלא "היום חודש האביב נכנס בך".
אחרי שלמדתי לפרוס גבינה ונקניק בשביל הסנדוויצ'ים לילדי בית הספר במכונת "הוברט", לקח אותי דני למחסן כדי להסביר לי על ההבדל בין שימורי פלפל "שיפקה" (קטנים וחריפים) לשימורי פלפל "שושקה" (ארוכים ומתוקים), כדי לא לתת בטעות חריף למי שלא רוצה, ואמר ששימורים מזמינים בארגון הקניות.
אחר כך עברנו על דף התפריטים: מכיוון שהיינו קיבוץ של "הודים", היו המון סוגי מנות מבשר הודו. בתרנגול הודו רק החזה שממנו עושים את השניצל – טעים, אבל כשמקבלים עודפים מהלול צריך להמציא מנות לכל איבר. את הפולקעס, חלק די עסיסי, אך מלא בגידים שדקירתם מסוכנת לחניכיים – טחנו לצורך הכנת קציצות.
אחר כך הוא הסביר לי שמנת "פריקסה" שנשמעת כמו מאכל צרפתי, היא תערובת של גרוגרות וכנפי עוף שנותנים ביום שישי, המכונה גם "יומן השבוע", או "יום הזיכרון", כי ביום הזה מאכילים בשאריות מכל ימי השבוע והחברים נזכרים במה שאכלו. כשראיתי בתפריט מנה בשם "משה בתיבה", שאלתי אם זה לפסח ודני אמר: "אוי ואבוי לך, זה לא לפסח, 'משה בתיבה' זה נקניקיה שעוטפים אותה בבצק עלים. הנקניקייה היא 'משה', הבצק הוא התיבה. נקניקיה היא מנה שמוזילה את יום הכלכלה, כששמים אותה בבצק, אפשר לתת אותה פעמיים בשבוע. פעם עם בצק ופעם בלי. החברים חושבים שזה גיוון".
ואז שאלתי אם גם "שניצל מצרי", לא קשור לפסח. הוא אמר, ש"שניצל מצרי זה שניצל שיש בו מעט מאוד בשר טחון ושכבה עבה של פרורי לחם. השם 'שניצל' זה בשביל יחסי ציבור. מיתוג של מוצר נחות. אפשר לתת את זה בפסח, אם במקום פרורי לחם שמים קמח מצות. הבשר נשאר אותו אחוז".
השלמת ציוד
לכאורה, מבחינת האקונום, אפשר להתייחס אל ארוחת ליל סדר קיבוצית, כאל ארוחת ערב שבת מורחבת, עם עוד 200 אורחים. כן, ויש גם מקהלה. אבל זה לא כך. זאת ארוחה בהגשה לשולחנות, אין שטיפת כלים של המסיימים לאכול ושימוש חוזר בהם באותה ארוחה. צריך סט ל-700 אוכלים. כאב ראש גדול.
אז מה עושים? לפני שקונים, הולכים לסרוק את חדרי הזמניים – גרעינים, מתנדבים ואת בתי הילדים – לשם נלקחים כלים שלא תמיד מוחזרים. אל הסיור הזה יצאנו, אני ונער שעבד איתנו, חמושים בקערות פלסטיק. לא בדיוק עבודה נעימה. מצאנו הרבה כלים שלא נשטפו לאחר השימוש: שאריות מרק שהתייבשו בקערית, משקע של קפה שהתקשה בתחתית הכוס.
בחיפוש הזה ציפתה לנו הפתעה. באחד החדרים גילינו את קומקום הנירוסטה האחרון שנותר מימי ההגשה לשולחנות. אלה היו חדרים ללא שירותים. המקלחת הציבורית הייתה במרחק דקות הליכה. מה עושים בלילה, כשהשלפוחית לוחצת וכשגשם בחוץ ואין דרך לצאת לדשא? נכון: משתינים לקומקום של חדר האוכל. אבל למה לקומקום הנירוסטה ההיסטורי? מה רע בקומקום פלסטיק של מיץ?
חזרנו עם הכלים אל המחסן כדי לצרפם לרזרבה. בחשבון אחרון חסרו כמאה סטים. זה מה שנעלם, נשבר נלקח לבלי שוב, בין ראש השנה לפסח. מה רבים שאינם כבר בינינו. כואב בלב ובעיקר בכיס.
דגים מסתחררים
כאב הראש השני היה הגפילטע פיש. לא מעט קיבוצים עברו אז, ברוח ההתייעלות, לגפילטע מקופסאות שימורים. אצלנו לא.
בתנובה נהריה חיכו לי ארגזים עם 150 ק"ג קרפיונים ש"הזמינונו מראש". בקצה המטבח חיכה לנו צוות ניקוי דגים, מעובדי הבננות והפרדס, בראשותו של עוזי. הם עושים זאת בכל גפילטע.
כשהנחתי את הארגזים עם הקרפיונים בכיור, לקראת ניקוי הקשקשים, חבר צעק לי: "תגיד, השתגעת? אתה לא יודע שאת הקשקשים מנקים במכונת קילוף תפוחי אדמה"? לא, אני חדש, לא ידעתי. וכך, בטרם הקרפיונים פצו פה, הם נשלחו למכונת הקילוף, סוחררו בה ויצאו נקיים מקשקשים.
מתנדבת שעבדה במטבח וראתה את "שיטת הייעול" הזאת, הזדעזעה והלשינה עלינו לאגודת צער בעלי חיים. כעבור שבוע הגיע מכתב בחתימתו של עו"ד אמנון זכרוני, המזהיר אותנו שזאת התעללות בבעלי חיים. נבהלתי מן המכתב ועוד יותר מן החותם המפורסם.
בעת ההיא נקלטה בקיבוץ פנינה, שקודם לכן הייתה דוברת של משרד הקליטה. נועצתי בה כיצד להגיב. היא אמרה לי: "תכתוב לו ששאלנו את הקרפיונים איך הם מעדיפים להתקשקש והם לא אמרו"… בסוף לא נתבענו, אבל הנוהג הבלתי ראוי הזה הופסק והיום – באין ליל סדר קיבוצי, התייתר לגמרי.
סבתא גפילטע
חוץ מסתם שמרנות, הייתה עוד סיבה למה הקפדנו על גפילטע כהלכתו: סבתא אסתר, האמא של החברה זיווה, שהתמחתה בתפירת וילונות ובעשיית גפילטע פיש. פסח וראש השנה היו החגים שלה. אם אין גפילטע עלול לקרות לה משהו רע. היא הקפידה אחת לחודש לנסוע לנהריה ולחזור מעוצבת להפליא עם שיער צבוע כחול בהיר, כמו מרגרט תאצ'ר. לקראת פסח זה היה עיצוב דה-לוקס.
סבתא אסתר הייתה מפקחת על צוות הדגים מראשית ועד אחרית: על הניקוי, הטחינה, הבישול, הקירור ועל מעטפת הדג שמסביב לקציצה וכמובן הגזר בכיפה. 700 סועדים קיבלו גפילטע-פיש מלאכת יד, הכל לפי הספר. בלי קיצורי דרך ובלי חלטורות.
בסוף הארוחה, כמו קברניט של מטוס שזה עתה נחת, נהגה סבתא אסתר לעמוד במבואה של חדר האוכל, זה היה פתח הקוקפיט שלה, וליהנות מקבלת התודה האישית מכל סועד שזה עתה נחת מסוף הארוחה. "היה מצוין, אפילו יותר טוב מפסח שעבר", נהגנו לומר לה והיא הייתה מתמוגגת.
וכשסבתא אסתר התמוגגה, ידעתי שיצאתי חזרה מעבדות לחירות.
