מחלום למציאות 

עינב קרנר, מכפר אביב, עיתונאית, כתבת הצרכנות והתעופה של גלי צה"ל, מופיעה לעיתים קרובות בערוצי הטלוויזיה * את לימודי העיתונות התחילה בגיל 37 עם משפחה וילדים – והגשימה מאווים כמוסים מילדות * למרות שרבים ניסו להניא אותה מהחלטתה, היא רואה בנחישות ובהתמדה להגשמת חלומה נכס ניצחון  

*תמונה ראשית: עינב קרנר – מקרית שמונה לכפר אביב. צילום: מיכל ברגר 

לכל אחד ואחת יש חלום, פנטזיה או שאיפה במה יעסוק שיהיה בוגר. במיוחד הילדים במהלך שנות גדילתם בוחרים כל פעם מקצוע ועיסוק אחר, לפי העדפתם המשתנה. האם אי פעם נעשה מחקר כלשהו בסוגיה "עד כמה משאלת לב של ילדים, אכן התגשמה בבגרותם". מתוך ממצאי הסטטיסטיקה של החיים סביבנו, חייבים להודות שקיימים אנשים בוגרים במקצועות שונים, וכאשר שואלים אותם מדוע בחרו את עיסוקם? לחלקם תשובתם היא שעוד מילדות ראו עצמם במקצוע שהם מתפרנסים כיום: רופא, מהנדס, טייס, מורה, מוזיקאי, רקדנית, זמרת, ספורטאי, שחקן, טבח, קומיקאי ואפילו שופט ועוד.

בשנים האחרונות בשונה משנים קודמות אדם עשוי להחליף כמה מקצועות בימי חייו וזה הליך מקובל מאד. במיוחד בקרב הצעירים שאפילו משלבים מקצועות. גם אצל עינב (פרדי) קרנר היה סוג של מחשבה לעסוק בתחום התקשורת כחלום ילדות. בדרך עסקה לפרנסתה בעיסוקים אחרים, עד שדווקא בגיל מבוגר יחסית (37) החליטה לחשב מסלול מחדש ולהגשים את חלומה – להיות עיתונאית. זאת חרף הניסיונות של רבים להניא אותה מהחלטה זו, בין היתר בעקבות גילה.

הדרך המפותלת לעולם התקשורת 

עינב קרנר, נשואה ואם לשתי בנות: חיילת בת (20) ותיכוניסטית בת (17). במקור היא ילידת קריית שמונה, בת שלישית מתוך ארבעה אחיםלהוריה אברהם וסול פרדי. עוד כילדה התגלתה כאישיות סקרנית במיוחד, אהבה להאזין לחדשות, ולהיות מעודכנת במה שקורה סביבה. ובנוסף עוד מילדותה הקפידה על רדיפה אחר הצדק, תכונה המלווה אותה עד היום.

"בשנות ה-80," מספרת קרנר, "כשרק יישובי הצפון וקריית שמונה ספגו קטיושות ונפגעו מאירועים ביטחוניים, אהבתי כילדה צעירה לצפות ב'מבט לחדשות' – המהדורה המרכזית של הערוץ הראשון של אותם הימים. נהגתי לשבת עם אבי אברהם ולצפות עמו כמעט בכל יום בחדשות, לאחר שחזר מעבודתו במגן דוד אדום. שאלתי המון שאלות ותמיד חיפשתי את התשובות כדי להבין את המתרחש."

קרנר משתפת שבחדרה הייתה ספריית האנציקלופדיות של הבית, בהן: "בריטניקה לנוער" ו"אביב" ובכל הזדמנות שהייתה לה, היא פתחה בעמוד אקראי וקראה. "הערכים שספגתי מבית הורי הובילו אותי לעשייתי כיום ובראשם: חריצות והתמדה."

בתום לימודיה בתיכון "דנציגר" בקריית שמונה, התגייסה לצה"ל ושירתה בחיל האוויר. היא בעלת תואר ראשון בחינוך עם התמחויות של מתמטיקה ולשון ובעלת תעודת הוראה לתלמידים בבית ספר יסודי. מרבית שנותיה עבדה בחברת "פרטנר תקשורת", שם החלה את דרכה כסטודנטית והמשיכה לעבוד בחברה משך 12 שנה. בתפקידה האחרון הייתה מנהלת תיקי לקוחות אסטרטגיים. "הרגשתי שהגיעה העת לבצע שינוי מקצועי בחיי, ולצאת מאזור הנוחות שלי. בתי הבכורה, עלתה באותה השנה לכיתה א'. לאחר שנים של עבודה אינטנסיבית ומאתגרת, החלטתי ללוות אותה בשנה הראשונה ללימודיה בכיתה א', וזה הוביל אותי לקבל את ההחלטה להיפרד מהחברה שצמחתי בה. עזבתי עבודה מתגמלת ושכר נאה. נרשמתי ללימודי עיתונות בבית הספר לטלוויזיה של 'רשת', שם נדלק לראשונה הניצוץ, ובער בי הרצון לשנות ולהשפיע בנושאים חברתיים ועוולות. חרף הרעשים מסביב, שאולי לא אצליח, הלכתי אחרי הלב. שמעתי המון 'לא' בדרך, אבל המשכתי בכל כוחי ולא וויתרתי גם כשהדלתות נסגרו. האמנתי שבזכות כוח הרצון, ההתמדה והנחישות שלי, אכבוש את היעד המאתגר שהצבתי לעצמי."

"ידעתי שהדרך לא קלה" 

הדרך לשינוי קריירה בכל גיל ובפרט בגיל מבוגר יותר, מאתגרת כשלעצמה. אתה עוזב את אזור הנוחות שלך ומתחיל מאפס. כאשר אני שואלת אותה על האתגרים שעמדו בפניה, היא עונה: "פניתי לאנשים רבים בתחום ואמרו לי בנימוס שאין לי ניסיון עיתונאי, ולכן לא אוכל להשתלב. ושאצטרך לצבור ניסיון של כמה שנים. מעולם לא כעסתי או התאכזבתי, זה רק חידד לי את המציאות ושאצטרך להתאמץ. מההתחלה ידעתי שהדרך לא קלה והיא תארך מספר שנים. האתגר הוא לא רק מקצועי אלא גם אישי. תקופה ארוכה הייתי ללא שכר וזה השפיע על התנהלות כל הבית.

"כמו בכל מסע, היו גם רגעים שנשברתי וחשבתי שאולי היה נכון להישאר במקום הבטוח שלי, אבל דווקא הרגעים האלה גרמו לי להתאמץ יותר ולנסות פעם אחר פעם. פניתי לכל מיני גופים: ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות המקומית. הצעתי לעשות כל דבר שיקדם אותי לעבר המטרה, כמו לכתוב במקומונים או להגיש פינות בתוכניות רדיו אזוריות. חיכיתי מלא זמן שזה יקרה, אבל אף פעם לא הורדתי את הרגל מהגז. כיבדתי גם תשובה שלילית, אבל תמיד השארתי פתח קטן להמשך. פשוט לא ויתרתי. למזלי קיבלתי תמיכה והבנה ממשפחתי וזה מה שאיפשר לי להמשיך ולצעוד בדרך, ובעיקר לחלום ולהאמין שאצליח בסוף. תמיד האמנתי שאין גיל מאוחר מדי, כדי להתחיל משהו מחדש וזה מה שדחף אותי ועזר לי להתמודד עם אנשים רבים, חלקם קרובים אליי שהטילו ספק במהלך. יכולתי להבין שדאגו לי, שחשבו שעשיתי טעות. כשעזבתי עבודה יציבה ומשכורת מתגמלת, לטובת חלום שמתחיל מאפס."

מה את מציעה למי שרוצה להגשים חלום?

"בראש ובראשונה, הייתי מציעה להאמין בעצמך ולא לחשוש – גם אם זה כרוך בעבודה קשה ולהסתפק גם בביצוע עבודות קטנות בהתחלה. כוח ההתמדה הוא הכרחי במיוחד כששומעים 'לא'. כל סירוב הוא הזדמנות ללמוד איך להשתפר לפעם הבאה. למצוא את התמיכה הנכונה, בין אם זה בן או בת הזוג, משפחה וחברים. התמיכה חשובה מאד כדי להתקדם בדרך."

קרנר מציעה: "כלל זהב: 'לעולם לא להתייאש'. יש נקודות שבירה בדרך, והחכמה היא להתבונן בהן לצד החלום והמטרה שהגדרתם לעצמכם. חשוב מאד גם לחגוג הישגים קטנים ככל שיהיו, זה מחזק את המוטיבציה. והכי הכי חשוב נחישות והתמדה. הדרך להגשמת חלום רצופה באתגרים ולכן חשוב להישאר נחושים לאורך כל הדרך."

מי פתח לך את הדלת לראשונה בתעשייה? 

"אורלי וילנאי היא זו שפתחה לי את הדלת לראשונה, בתוכנית הבוקר שהגישה עם בן זוגה גיא מרוז בערוץ עשר של אותם ימים. צלצלתי לאורלי והיא מיד נענתה לבקשתי ועד היום אני זוכרת להם את המחווה. לפני כשש שנים, התקבלתי לעבודה בגלי צה"ל, בימים ששמעון אלקבץ היה מפקד התחנה – ואני מודה לו על ההזדמנות והאמון שנתן בי."

ספרי על עבודתך, במה היא כרוכה?

"עבודתי בגלי צה"ל, ככתבת צרכנות ותעופה, גורמת לי סיפוק רב. כל יום שונה מקודמו. זה אומר להתעורר כל בוקר מחדש, ולהרגיש שהעבודה העיתונאית היא סוג של שליחות חשובה. סדר היום נקבע בבחירת הנושאים הבוערים המעניינים את כלל הציבור, וזה בהחלט נותן את הדרייב: החל משלב איסוף הנתונים והתחקיר ועד הדיווח או שידור הכתבה.

"כל עיתונאי שבוחר במקצוע העיתונות מבין שהעבודה היא סביב השעון. בשנה וחצי האחרונות, מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, אני מסקרת גם תחומים נוספים שלצערנו הפכו להיות חלק בלתי נפרד במציאות המורכבת והכואבת שפקדה את כולנו. סיקור: מזירות המלחמה השונות, הלוויות, סיפורי הנצחה של החללים, מפונים, שחרור חטופים שבחיים ולצערנו גם כאלה שאינם בחיים."

קרנר גם מופיעה על המרקע בתוכניות טלוויזיה שונות ומגוונות, ביניהן בערוץ 13. בנוסף לעבודתה בתקשורת היא מנחה אירועים ופאנלים מקצועיים בכנסים.

הרפורמה בחקלאות 

"זהו נושא שעסקתי בו רבות, זה היה במהלך הרפורמה שהובילו במשרד החקלאות 'הרפורמה בחקלאות' – רפורמה שבין היתר כללה ביטול והפחתת מכסים על פירות וירקות, כדי להוזיל את המחירים ולהילחם ביוקר המחיה, דבר שבפועל לא היטיב עם המחירים לצרכן. החקלאים באותה תקופה 'סומנו' כמי שאחראים לפערי התיווך.

"לפני כשלוש שנים, יחד עם העיתונאי הוותיק רינו צרור, הבאנו מדי יום בתוכניתו בגלי צה"ל את 'המחירון' שהביא את הנתונים מהשטח." קרנר מסבירה את חשיבות הממצאים המצביעים על פערי התיווך, בין התשלום שמקבל החקלאי על התוצרת החקלאית שלו למחיר שנמכר ברשתות השווק. הפערים שנמצאו היו משמעותיים ובלתי הגיוניים, עד לרמת פער של מאות אחוזים.

רינו צרור הידוע כעיתונאי הנלחם ביוקר המחיה נותן לנושא את המקום הראוי גם היום: "לצערי, גם בימים אלה אנחנו עדים לפערים בין המחיר שמקבל החקלאי, לבין המחיר שנמכר ברשתות השיווק. הנושא של יוקר המחיה, כמעט וירד לגמרי מסדר היום של הממשלה. אנחנו נמצאים בתקופה של העלאות מחירים, בגלים שמגיעים פעמיים ולעיתים שלוש פעמים בשנה. הצרכנים והאזרחים הם אלה שמשלמים את המחיר. סיפורו של ענף השום הישראלי ממחיש את הטראומה שחוותה החקלאות הישראלית בעקבות הפחתת המכסים. מגדלי השום, שעמדו באותה תקופה לפני עונת הקטיף, החליטו לחשב מסלול מחדש ובחרו שלא להתחרות עם השום הסיני. השוק הוצף בשום הסיני המולבן וארוז ברשת. מהלך זה גרם למגדלים רבים להפסיק לגדל את השום הישראלי. הם נתקעו עם אלפי טונות של שום ישראלי, שהובילו לנזק של עשרות מיליוני שקלים."

מי המודל לחיקוי והערצה שלך בארץ ובעולם?

"יש לי מספר מודלים להערצה, חיקוי וללמידה מפעילותם מהארץ ומעולם. למשל חיים יבין, שזכה לכינוי 'מר טלוויזיה' ואף זכה בפרס ישראל לתקשורת, וכאישה אני מוכרחה לציין את אילנה דיין כמודל לחיקוי על תחקיריה הרבים משך שלושה עשורים, המבוססים על עבודת שטח מעמיקה ומקצועיות. בעולם, מודל לחיקוי בשביל היא ג'נט ילן – כלכלנית אמריקנית ששימשה בין תפקידיה כיו"ר הפדרל ריזרב – הבנק המרכזי של ארה"ב וגם כמזכירת האוצר של ארה"ב עד לינואר השנה. היא נחשבת לאחת הכלכלניות המובילות והמשפיעות בעולם. בפעילותיה הצליחה לשבור את תקרת זכוכית, כשמונתה ליו"ר הפדרל ריזרב בשנת 2014 והפכה לאישה הראשונה בתפקיד זה." 

בכפר אביב 

ספרי על שיתוף בכישורייך בכפר ובקהילה.

"כאשר בנותינו היו בבית הספר היסודי ובגנים בגדרות הייתי פעילה בוועדי ההורים. השאיפה לשפר ולקדם תמיד עומדת לנגד עיניי. לחיות בכפר אביב, בשכונת ההרחבה הטובלת במרחבים ירוקים, עצי פרי ופרחים מכל עבר, מרגיעים ומטעינים אותי מהקצב האינטנסיבי שעיסוקי דורש. אחת התרפיות שלי, היא לרוץ עם הכלב שלנו סקיי בשדות הפתוחים וירוקים. לפגוש אנשים במיוחד בתקופה הזו שהכול פורח. המפגש של סקיי עם חבריו לשכונה, תמיד מעלה בי חיוך ושמחה.

"אחד האירועים הזכורים לי בהתרגשות, היה בשנת 2022 כאשר מלאו לכפר אביב 70 שנים וביקשו שאנחה את האירוע. נעניתי בשמחה לקחת חלק באירוע משמעותי לתושבי הכפר, שכלל בין היתר: ראיונות מצולמים עם תושבים וותיקים, כתבת תדמית על הכפר והצגת מסכת על צביונו המיוחד, מאז הקמתו ועד היום. שבועות לפני האירוע נערכו הכנות מרובות וחזרות, שהביאו לרגעי גיבוש בין המשתתפים והמארגנים."

בנוסף לעבודתה בתקשורת קרנר גם מרצה מבחר הרצאות מקצועיות בפניי קהלים שונים: "אחת מהרצאותיי התקיימה בפני וותיקי מושביי גדרות והייתה בנושא 'צרכנות נבונה'. הרגשתי סיפוק אדיר, שיכולתי לנסות להבהיר את התחום ולשמוע את שאלותיהם מהשטח."

מהי בעינייך העצמה נשית?

"בעייני העצמה נשית, היא לא רק מושג חברתי, אלא דרך חיים לחזק את יכולתן של נשים לשלוט בגורלן, לבטא את קולן ולממש את שאיפותיהן ללא שום הגבלת מגדר. אני מאמינה שכל אישה יכולה להשיג את כל מה שהיא רוצה, ולפרוץ גבולות. זה לקום מדי בוקר ולהגיד 'אני יכולה' – לא כי צריך להוכיח משהו למישהו אלא כי זה באמת אפשרי. בעיניי, חברה שבה נשים מועצמות היא חברה חזקה יותר.

"בחודש הקודם, מוסיפה קרנר, "ציינו את 'יום האישה הבינלאומי' במועד ה-8.3. אבל גם בשנת 2025, לפי הנתונים שפורסמו לנשים בישראל, לדעתי אין באמת סיבה לחגוג. על פי נתוני הלמ"ס פערי השכר המגדריים עומדים על יותר מ-20%. הפערים בין גברים לנשים נותרו גבוהים.

"במהלך העשור האחרון ובמהלך המלחמה המצב אפילו החריף. נשים שפונו מבתיהן מתקשות לשמור על רצף תעסוקתי. כך גם נשים שבני זוגן במילואים במשך מספר סבבים, נאלצו לשלם מחירים כבדים ולרדת בהיקף משרתן כדי לתחזק את הבית ולשמור על הילדים. אני מודה שבעיני 'יום האישה' הוא יום מיותר שמנרמל תופעה מטרידה של העדר שוויון, אבל לצד זה חושף אותנו למספרים העגומים הדורשים שינוי. 

"ישראל ממוקמת במקום ה-35 מתוך 38 מדינות ה-OECD בפערי השכר בין גברים לנשים. אז נכון אלו נתונים מטרידים, אבל אני חייבת לציין גם את ההצלחות של שבע חובלות שסיימו לפני כחודש את קורס חובלים. לצערנו במלחמה הארורה שנכפתה עלינו ראינו את כוחן האדיר של הנשים הלוחמות בחזיתות רבות, כולל בזירות המלחמה בצפון ובדרום. נשים שהשאירו את הכול מאחור ונעדרו חודשים רבים מבתיהן. בנוסף, במהלך המלחמה גויסו אלפי נשים בשירות המילואים ועד היום הן משרתות במגוון תפקידים. יש במה להתגאות אבל הדרך עודנה ארוכה לשוויון.

"לעניין תעסוקת הנשים, כדי לעודד נשים לצאת לעבודה, כל עוד זה אפשרי, מקומות העבודה צריכים ללכת לקראת הנשים העובדות ולאפשר להן לעבוד בחלק מהשבוע מהבית, דבר שעשוי להשפיע על הגדלת היקף המשרה שלהן ושעות העבודה ובכך אף לצמצם את פערי השכר."

האם נשים צריכות ללכת יותר לפוליטיקה ולעמדות מפתח? 

"לאורך השנים מספר הנשים בכנסת נמצא בעלייה, ואת העלייה החדה ביותר רואים בעשור האחרון. אבל עדיין יש מקום לשיפור. מספר הנשים בכנסת עומד כיום על 30 נשים, מתוכן חמש שרות מכהנות בממשלה, גם בקרב מנכ"לי משרד הממשלה המספרים זעומים. ביחס למדינות ה- OECDישראל נמצאת במקום ה-31, עם ייצוג של 25% נשים, לעומת מדינות כמו: שוודיה, פינלנד, ניו זילנד, ספרד ודנמרק, עם ייצוג של כמעט מחצית מהנשים. אני חושבת שהתיקון המשמעותי יגיע כשנראה אישה תכהן בתפקיד ראשת ממשלה. יותר מ-50 שנים חלפו מאז כהונתה של גולדה מאיר ז"ל."

איזה אירוע ביטחוני זכור לך במיוחד מהחיים בקריית שמונה? 

"כילדה בקריית שמונה החיים לא היו פשוטים. 'מלחמת לבנון הראשונה' (מלחמת שלום הגליל) שפרצה ביוני 1982 ארכה כמעט ארבעה חודשים. הייתי אז ילדה בת שמונה ובמרבית ימי המלחמה, שהינו שעות ארוכות במקלטים או בחדר הבטחון בביתנו. באותן שנים לא היו אזעקות או התראות לפני שיגור הקטיושות.

"המציאות בשטח הייתה שהקטיושות היו פוגעות בבתים כמו רולטה רוסית. כילדים זה היה מאד מפחיד והלחיץ אותנו, וגם אף פעם אי אפשר היה לדעת היכן תיפול הקטיושה הבאה. אני זוכרת שרכב מסחרי עם רמקולים היה נוסע ברחבי העיר וכורז 'כל תושבי קריית שמונה נא לרדת אל המקלטים' – לא היה בכלל זמן להתארגנות. מטחי הקטיושות היו כבדים והבומים שנשמעו היו חזקים במיוחד. לצערנו היו נפגעים מכל הגילים, ילדים ומבוגרים שהכרנו.

"אבי עבד באותן שנים במגן דוד אדום ושהה שעות רבות מחוץ לבית. כמשפחה עם ארבעה ילדים, אימי שמרה עלינו רוב הזמן. תוך שהיא עובדת כאם בית בביה"ס. תקופה לא פשוטה ודיי מלחיצה מכל כיוון. היו גם אירועים טראגיים שלא חוויתי אותם בזמן אמת, אך הסיפורים עליהם ועל הקורבנות שמשפחות שלמות איבדו, סופרו והדהדו בשכונה ובעיר."

עינב משתפת שאת רוב המשפחות הם הכירו באופן אישי, "כילדים אלו הן חוויות קשות לחיים שלא נשכחות לעולם, אי אפשר שלא יחזרו לתודעה עם המציאות שחווים כאן בארץ לאורך השנים, ובמיוחד עכשיו במהלך מלחמת 'חרבות ברזל'. עד לפני כמה חודשים בקרית שמונה הפגיעה באזרחים ובבתיהם התרחשה כמעט מדיי יום ביומו ופינוי מרבית התושבים למלונות לזמן כה ארוך – זה מצב קשה וכואב שלא הכרנו מעולם ומבטא מציאות קשה ולא ברורה גם להמשך ולעתיד."