מלים יפות ורצון טוב זה לא מספיק. צריך גם מעשים בשטח
התנאים ההולכים וקשים בהם ממשיכה לתפקד החקלאות הישראלית כיום לא יוכלו לקבל מרפא במלים טובות. מצב החקלאות גם מאיים קשות על ביטחון המזון בישראל, וכשיבינו את זה כולם, עלול להיות מאוחר מדי.
בתקופת השר אורי אריאל ומנכ"לו בן אליהו חלה נקודת מפנה והרעה משמעותית ביחסים של משרד החקלאות עם החקלאים, ואז החל לראשונה מסע של שנאת החקלאים והמערכות שלהם, ארגונים והתאחדות, תוך שימוש בסיסמאות והטחת האשמה חד צדדית בחקלאים. התחילו עם היוזמה לבטל את המכסות בביצים ובחלב, ובמקביל ניסו לפגוע במועצות הייצור החקלאיות בטענות סרק שהן "מונופול". במונופולים האמיתיים לא רצו לגעת, למרות שכל בר-דעת מבין שפער התיווך ויוקר המחיה מגיעים בדיוק מהמונופולים של בעלי ההון ולא משום מקום אחר.
השנאה העבירה אותם על דעתם, והם החלו "להתפרע" עם יבוא, יבוא ויבוא. החשיבה הייתה להוריד מכסים מול תמיכה ישירה, אבל לא גיבו את התמיכה בסכומים סבירים אלא בסכום זעום של 100 שקל לדונם. מכאן התחלנו להבין שמשהו גדול יותר וחסר תום לב מניע את צעדיהם, אליהם נלוו רעיונות מטופשים כמו מיליון דונם לסינים לגידול אבוקדו והתפלת מים ועוד רעיונות הזויים דומים. ראינו שיוקר המחיה לא באמת בראש מעייניהם, ושום פתרון שיווקי לא ניתן למשל לשוק הסיטוני הגוסס מול הרשתות המתחזקות ומתעשרות יותר ויותר. לקח לנו זמן להבין מי הגוף שעומד מאחורי הרעיונות הללו, ואז למדנו לראשונה על כוחו ההרסני של פורום קהלת, שעשה בלון ניסוי לפעולותיו חסרות האחריות באמצעות משרד החקלאות.
כביכול השתחררנו מהצוות דאז של המשרד, אבל מן הפח אל הפחת, קיבלנו בחקלאות את הצמד פורר את ליברמן בממשלה הקודמת, שעשו הכול לחיסול החקלאות תחת מילה חדשה, "רפורמה", ובצעדיהם הזרימו מיליונים רבים ליבואנים מול חקלאות הולכת ומצטמקת, תוך ביזוי החקלאים על תפקודם ומקצוענותם, שעה שכולם יודעים כי בעולם אנחנו נחשבים למצטיינים ומובילים בכל פרמטר של גידול.
ואז הגיע השר אבי דיכטר. עם כניסתו לתפקיד שר החקלאות, אהבנו את גישתו בעד החקלאות, לאחר תקופה של נקמנות ושנאה של פורר את ליברמן, שהותירו חקלאות חבוטה ויבוא פרוע ללא כל תמיכה וסיוע.
למשרד הגיע צוות חדש בנוף החקלאי, שר, סגן שר ומנכ"ל, שצריכים ללמוד על הבעיות, שחלק גדול מהן כבר עברו למשרדים אחרים: העובדים הזרים למשרדי הפנים והכלכלה, המים לרשות המים, הקרקעות למינהל מקרקעי ישראל, התכנון לעוצמה יהודית. אמנם נתקלנו בגישה אוהדת מצמרת המשרד, במלים טובות וחמות, אבל דבר לא השתנה. היבוא נותר פתוח, המכסים הוסרו, המים לא הוזלו, מיסים על העסקת עובדים לא בוטלו, השקעות לפיתוח החקלאות – אין, חקלאים חדשים לא יכולים להשתלב במערכת החקלאית ללא סיוע. באין תקציב משמעותי, לא ניתן לחדש ולקדם את המשקים החקלאיים.
בביקורנו לאחרונה בבית הנשיא, לרגל חג השבועות, שמענו יותר ממלים חמות. שמענו ש"אין כמו האיכות המדהימה של החקלאות תוצרת הארץ". שמענו שבכל מקום בעולם אליו הנשיא ורעייתו מגיעים, אומרים להם שבישראל נמצאת החקלאות הכי מדהימה שיש, והם רק רוצים להיות כמונו. שמענו מהנשיא גם ש"בלעדי החקלאות אין מדינה".
אבל, מלים יפות ורצון טוב זה לא מספיק. צריך גם מעשים בשטח. אם לא עומדים במתן כספים לתמיכה ישירה, יש להחזיר את המצב לקדמותו ולבטל את פתיחת היבוא ואת הורדת המכסים. ענפים חקלאיים שלמים נמצאים בסיכון, ענף השום למעשה כמעט שלא קיים, אז למה מחכים, לחסל את השאר? רוצים להסתמך על ביצים מאוקראינה ועל עגבניות מטורקיה?
כנראה שגם את הממשלה הזאת, כמו קודמותיה, לא מעניינים התיישבות, חקלאות, ביטחון המזון, וכל מגזר צריך ללקק את פצעיו ולדאוג לעצמו. שודדים את הקופה ולא מותירים תקציבים לדברים החשובים באמת, בבחינת או שהכלב ימות או שימות הפריץ.
עצוב לראות את המצב אליו הגענו, ונשאר להתמודד לבד. החקלאות גדולה על הפוליטיקאים הקטנים. נעים להתעטף במלים חמות וטובות אבל נדרשים פתרונות ומעשים.
נמשיך להיאבק ולשרוד, אולי מישהו יתעורר, וחבל שכל המפעל הציוני החשוב ירד לטמיון.מאיר יפרח, מזכיר ארגון מגדלי ירקות
