"אני לא אומר בלי מתנדבים. אני אומר שאולי צריך לשקול שנית את עניין המנערת. אולי נעשה את זה ידנית? "ניקח רשתות, נפרוס בין העצים, ולכל אחד תהיה מגרפה קטנה ביד ובעזרת מכות הזיתים ייפלו לרשת ואז נאסוף לדליים ואז לבאלה?"
"המנערת זה סיפור," מסביר יוסי. הוא צונח מול שולחנו עמוס הניירות ומנסה למצוא מוצא שיאפשר לו למסוק עשרות דונמים של זיתים בתקופת מלחמה, ללא ידיים עובדות. הוא מסתכל על הטבלאות המודפסות שסביבו ולא בטוח מה הצעד הבא צריך להיות.
"למה? מה עכשיו?" מבקשת אתי שוב הסבר. היא אשתו ושותפתו למשק כבר 40 שנה. היא שמעה את ההסבר לא מעט פעמים בשבועות האחרונים. אך עם זאת, בליבה תקווה שאולי הפעם הם יצליחו ביחד לפתור את הבעיה האחת הזאת. בניהם בצבא, נכדיהם צעירים מדיי, והפועלים התאילנדים והפלסטינים לא זמינים בשום צורה. הכלות מאוד רוצות לעזור, אבל למשימה המסוימת הזאת, הן פשוט לא מספיקות. מעבר לזה, שיש להן את הצרות שלהן. אינספור פעמים אתי הוקפצה ברגע האחרון לאסוף את הנכדים מכל מיני מקומות כי האימהות שלהם לא הצליחו לצאת מהעבודה בזמן. אינספור ארוחות יוסי בישל להן ולילדים כי הן פשוט היו על סף קריסה תחת הנטל.
"קודם כל, צריך לוודא שהטרקטור תקין, שיש מספיק דלק ושהמנוע לא מזייף. אחר כך, צריך לראות שחיבורי החשמל מסודרים ושאף אחד לא התבלבל במתגים," ממשיך יוסי ולא מוותר על הנושא שעל הפרק. הייאוש המפוכח בולט בכל תנועה שהוא עושה. המספרים הסתובבו לו בראש מאז אותה שבת ארורה. הרי תיכנן להתחיל למסוק מיד אחרי החגים. והנה, מגיע חנוכה, והזיתים עדיין על העצים. כל יום שעובר פוגע באיכות השמן וכתוצאה ישירה מכך, בפרנסתו לשנה הקרובה.
"אבל את זה עושה משה. הוא עושה את זה כל עונה כבר עשור. מה זה מעניין את המתנדבים שמגיעים?" ממשיכה אתי. היא יודעת שיוסי לא אוהב את הרעיון של מתנדבים זרים שיסתובבו לו בשטחים. ועם זאת, בעיניה, עדיפים מתנדבים חסרי ניסיון, מאשר בלי מתנדבים בכלל. היא סומכת על משה, אחיה, שיעזור בכל מה שהוא יכול ובעניין של מכונות וחשמל, הוא בהחלט מבין ובקיא.
"זה צריך לעניין אותם," משה לא מוותר, "כי אם הזרוע תצא משליטה, כי מישהו בטרקטור לא חיבר את החוט הנכון למקום הנכון, אז אותם מתנדבים יכולים להיפגע. ומשה… אנחנו מאוד אוהבים את משה אבל כולם טועים לפעמים, אפילו הוא. וכשמדובר בכזה ציוד שהוא גם רגיש וגם מסוכן, טעויות יכולות להיות מאוד לא נעימות. את לא זוכרת את המקרה של סמי לפני שלוש שנים? הכל עבד נפלא, עד שהוא בטעות נעמד בצד הלא- נכון של העץ וחטף מהזרוע… הוא היה צריך בית חולים ותפרים ועניינים." אתי כמובן מכירה את הסיפור הזה. היא זו שלקחה את סמי לבית החולים. אתי מתיישבת מול יוסי וקוראת את הטבלאות הפוך. היא, אמנם, מכירה אותן בעל פה, אבל אולי נקודת המבט הזאת, היא זו שתעניק השראה לפתרון הנכון.
"בסדר, אבל זה כבר היה סוף העונה וסוף היום והוא היה גמור. זה לא לגמרי היה באשמתו," אתי מגנה על עצמה, על משה ועל סמי במשפט אחד. "מי שלא עושה, לא טועה וכולם יודעים את זה. כולל המתנדבים שבאים לעזור. עם ישראל יוצא בהמוניו לעזור בחקלאות. למה שלא יעזרו גם לנו? איך שום דרך אחרת שבה נצליח למסוק. אנחנו חייבים מתנדבים."
"אני לא אומר בלי מתנדבים. אני אומר שאולי צריך לשקול שנית את עניין המנערת. אולי נעשה את זה ידנית? "ניקח רשתות, נפרוס בין העצים, ולכל אחד תהיה מגרפה קטנה ביד ובעזרת מכות הזיתים ייפלו לרשת ואז נאסוף לדליים ואז לבאלה?" משה יכול לראות את גלגלי המחשבה של אתי רצים במוחה של אשתו "זה לא נשמע מסובך כל כך. אולי נצליח אפילו לשווק את זה יותר טוב. זה לפחות נשמע קצת פחות מסוכן." הוא יודע שהם לא יכולים למסוק את כל העצים בצורה הזאת, אבל זו התחלה.
הוא מנסה להציג לשניהם תמונה מציאותית יותר: "אבל זה הרבה יותר עבודה, שהולכת באיטיות והכל מלא אבק כל הזמן."
"שאלה יהיו הצרות שלנו," היא קוטעת אותו, "מספיק הטילים, האזעקות, הבומים והיעדר ידיים עובדות. יותר עבודה, במהירות איטית יותר ואבק, הם לא מה שירסק אותנו. מה שיפיל אותנו כלכלית זה לא למסוק בעונה הזאת." אתי הופכת את אחד הדפים שעל השולחן ומתחילה לכתוב על צדו הלבן של הנייר "אנחנו צריכים לדאוג מראש לכמה דברים, כמו מגרפות קטנות, כפפות ודליים."
"גם צריך להאכיל את כל האנשים האלה, ולדאוג ללו"ז כזה שלא יבואו מיליון רק ביום אחד." ענייני אוכל זה התחום של יוסי והוא תמיד היה גאה בזה.
"בוודאי," היא מסכימה וממשיכה "שלא תשכח את המים בטנדר כמו שקרה שנה שעברה." היא מתרה בו ומיד ממשיכה "כמה אנשים אתה צריך ביום? נהג הטרקטור זה אתה. מפעיל המנערת זה משה. עוד 4-5 אנשים לפרוס את הרשת ואז לגלגל אותה. שכחתי משהו?"
"לא נראה לי. למרות שאני גם יכול לנהוג בטרקטור וגם להפעיל את המנערת אם צריך. רגע, ואם נמסוק ידנית?"
"אז אני אעשה את זה 6-7 אנשים ולא 4-5, למקרה שיבריזו ברגע האחרון. הם בכל זאת מתנדבים. ואם יגיעו יותר, יש להם מה לעשות. אם יגיעו פחות, ניתקע ולא נוכל למסוק. ואז כל אלה שטרחו להגיע, עלולים להתבאס שעשו את כל המאמץ לחינם," ממשיכה אתי. היא ממשיכה לכתוב ולתכנן. שניהם מרגישים קצת יותר טוב עכשיו. כשיש תוכנית פעולה. שיש תקווה למסוק, שיש ציפייה ממשית לשמן השנה. ואולי, רק אולי, המספרים יתאזנו השנה.
הם מתבוננים זה בזה ומחייכים קצת. אולי בכל זאת משהו טוב ייצא מהשנה הזאת.
* הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן נון
