יבול שיא
הרפת והחלב
שני הדר רונן ברגר הדס אלעד

מראות, מיזם חברתי-קהילתי של מ.א.הגליל התחתון

8 דק' קריאה

שיתוף:

מראות הוא מיזם חברתי-קהילתי של מ.א.  הגליל התחתון, המחבר באמצעות יצירה משותפת, בין נפגעי פוסט-טראומה שנגרמה במהלך שירותם בצה"ל ובין סטודנטים שעובדים אתם. "מראות נולד מתוך רצון להעצים אנשים שנדחקו לשוליים", אומרת הדס אלעד, מרכזת המיזם

יש מי שמתגייסים לעבודה במיזם כלשהו בעיקר לצורכי פרנסה, ויש כאלו שאמנם מקבלים שכר אך נרתמים למיזם בתחושת שליחות של תרומה אישית וחברתית ושל נשמה יתרה. המועסקים במיזם מראות נמנים עם הסוג השני.

מראות הוא מיזם חברתי-קהילתי שנולד במרכז הצעירים של המועצה האזורית הגליל התחתון, במטרה לחבר בין סטודנטים ונפגעי פוסט-טראומה שנגרמה במהלך שירותם בצה"ל.

"החברה הישראלית, והיהודית בפרט, היא חברה למודת טראומות, מלחמות וכאב זה עידן ועידנים",  נכתב בפרסום לקראת כינון המיזם. "מבלי שנכיר בכך, בתוכנו כחברה מהלכים יום יום נפגעים רבים,אשר פגיעתם היא שקטה ובלתי נראית."

משתתפי המיזם מראות
משתתפי המיזם מראות

האנשים האלה, הם אנחנו. הם ההורים, האחים והחברים שלנו. הם האנשים שפגיעתם היא תמונת המראה של תקומת המדינה היהודית. ברוחם הפגועה, הם ציוו ומצווים לנו את הקיום המובטח בארץ המובטחת, בכל בוקר מחדש."

"ועם זאת, כאמור, במקרים רבים מספור, האנשים האלו הם אנשים שקופים, או שפגיעתם שקופה, בלתי מוכרת, בלתי מודעת. מיזם מראות מבקש לאפשר את החיבור של גיבורים לא מוכרים אלה, שפגיעתם כואבת תמידית, אל החברה הישראלית כולה, החברה שלא מכירה אותם, וששנים ארוכות גם לא הכירה בהם כפגועים".

במסגרת המיזם עברו המשתתפים תהליך עבודה סדנאי משותף, שכלל ליווי והנחיה מקצועית, במטרה לעבד ולשתף בטראומת הפגיעה, באמצעות תחום אחד מבין חמישה תחומי יצירה: יצירה באמנות פלסטית בהנחיית ד"ר רונן ברגר, הפקה מוזיקלית בהנחיית אלון תבורי, יצירת פודקאסט בהנחיית מיקי נירון, בניית הרצאת בסגנון  TEDבהנחיית יניב ניצן, או סדנת כתיבה בהנחיית שני הדר.

השיח נעשה באמצעות האמנות

הדס אלעד (40), מנהלת מרכז הצעירים של המועצה האזורית הגליל התחתון, במקור מתל קציר וכיום מחפציבה, היא יזמית חברתית קהילתית. את מיזם מראות הגתה הדס יחד עם שותפתה שני הדר.

הקשר שלה לנכי צה"ל נוצר לפני כשמונה שנים, כשעבדה כסטודנטית באגף לשיקום נכים של משרד הביטחון במחוז טבריה. היא שימשה כעוזרת מנהל המחוז, ושם פגשה נפגעי פוסט טראומה ממבצע צוק איתן.

"פגשתי בחור שהיה בגילי ושהייתה לו בת בגיל של הבן שלי", היא מספרת, "והמקרה שלו מאוד נגע ללבי. היה לי ברור שהוא הלום-קרב ושזה ילך איתו לכל החיים. נשבעתי לעצמי שיום אחד, כשאהיה בעמדת השפעה חברתית, אנסה להחזיר לו דרך הקהילה משהו בצורת קשר וחיבוק מעצים".

הדס אלעד מקווה שהמיזם ישוכפל למקומות אחרים בארץ
הדס אלעד מקווה שהמיזם ישוכפל למקומות אחרים בארץ

ההזדמנות לקיים את הנדר נקרתה בדרכה של אלעד, כשנכנסה לניהול מרכז הצעירים של הגליל התחתון. בשנה שעברה יזמה עם שני הדר, בת קיבוץ החותרים וחברת מושב שדמות דבורה, מיזם בשם זיכרון טעמים, שבו חברו משפחות שכולות וסטודנטים להוצאת ספרי מתכונים.

לאחר שאותו מיזם נחל הצלחה, העזו לפנות למנהל המחוז במשרד הביטחון עם מיזם מראות המשלב בין נכי צה"ל וסטודנטים מתכנית פר"ח (פרויקט חונכות) או מלגאי מפעל הפיס המחויבים בפעילות חברתית תמורת המלגה שקיבלו.

"מראות נולד מתוך רצון להעצים אנשים שנדחקו לשוליים" אומרת אלעד, "דרך מעגלים של שווים. הסטודנט שפוגש את הלום הקרב לא מכיר את התיק שלו, לא יודע מה הוא עבר, ומתחבר אליו מתוך לוח חלק. אין כמו יצירה, לחבר בין אנשים".

איך הפצתם את המיזם?

"פנינו למחוז טבריה של משרד הביטחון שחולש על כמה רשויות מקומיות, ומטופלים בו בערך 400 נפגעי פוסט טראומה. הם הפיצו את זה למטופלים שלהם, ויצאנו לדרך עם 33 הלומי-קרב ו-33 סטודנטים."

"העובדים הסוציאליים של משרד הביטחון הציעו לנכים את הסדנאות לבחירה, הם הגיעו לסדנה שבה בחרו ואנחנו ציוותנו להם את הסטודנטים".

איך התנהלה הדינמיקה בין המנחה, הנכים והסטודנטים?

"הרעיון היה שהחיבור בין הסטודנטים והנכים יהיה נקי, כשהסטודנטים לא מכירים את הרקע של נפגעי הפוסט טראומה והם גם לא בהכרח באים מתחום הטיפול. הקשר ביניהם נוצר דרך תהליך יצירה משותפת. זה יכול להיות כתיבת סיפור, ציור על קנבס, או כתיבת פודקאסט על מפעל גלידות בטבריה או על איך נוצר קפה נמרוד. המיקוד לא היה על טראומת הפגיעה שעברו, וניתנה למשתתפים האפשרות לבחור כל נושא שרצו".

הנפגעים לא סיפרו את סיפור הפגיעה שלהם באף שלב?

"זה היה נתון לבחירתם. בסדנה של TED היה חבלן משטרה שהחליט לספר על הפגיעה שלו, והוא סיפר במשך רבע שעה בלווי תמונות על הפציעה שלו ועל מה שעבר עליו מאז.

לעומת זאת, בסדנת פודקאסט בחרו לעסוק במפעל גלידות בטבריה. בסדנת האמנות היו יצירות שיכולת לראות בהן את העיסוק בפגיעה, והיו כאלו שפחות. היו גם חיבורים טובים עם חלק מהסטודנטים, ולפעמים החיבור היה פחות טוב ואז הנפגע פחות שיתף".

ההכרה בהלם-קרב כנכות לכל דבר, התקבלה לאחר מאבקים שנוהלו בעבר מול משרד הביטחון. גם היום מעלים נכי צה"ל טענות על טיפול לא הולם מצד אגף השיקום של משרד הביטחון.

אלעד מספרת שמיזם מראות דווקא זכה ליחס חם ואוהד ולשיתוף פעולה מלא מצד משרד הביטחון, לעומת חוסר רצון לשתף פעולה שבו נתקלה מצד עמותות בתחום טיפול הנפש שאליהן פנתה לפני הפנייה למשרד הביטחון.

אלו תגובות קיבלת מהנכים משתתפי המיזם?

"הם מדברים על רצונם להמשיך ולקיים את המיזם, ומקווים שהוא ישוכפל לאזורים נוספים בארץ. מבחינתם זו הסנונית הראשונה, שעושה חיבורים מהסוג הזה בקהילה. אנחנו לא מיזם טיפולי, והייחוד שלנו הוא בגישה החדשנית ליצירת הקשר האישי והחברתי. יש לנו במיזם הרבה נפגעי פוסט-טראומה צעירים, וגם ותיקים שהמבוגר ביותר הוא בן 69".

ד"ר רונן ברגר, מקיבוץ שניר, מומחה בעבודה קבוצתית בשילוב אמנויות והופעה ובטיפול בטבע, הוא המנחה של סדנת האמנות הפלסטית שבה נטלו חלק שמונה נפגעי פוסט-טראומה ושמונה סטודנטים.

החלק הראשון של כל מפגש כלל תנועה ומשחק כדי להכיר ולהשתחרר, והוא כוון בכל פעם לנושא המפגש. אחד הנושאים היה חיבור לכוחות, נושא אחר היה פירוק והרכבה. החלק השני היה העיסוק בפועל ביצירה האמנותית. החלק השלישי והמסיים היה תצוגה של היצירות והתבוננות במליאה.

"הייחוד של המיזם הזה" אומר ברגר "הוא שהשיח נעשה באמצעות האמנות ולא בדיבור מילולי. התפקיד שלי כמטפל באמנות הוא להשתמש בתהליכי יצירה, שיקדמו תהליכי הכרות, החלמה, שיקום והתפתחות. זה ההבדל בין טיפול פסיכולוגי לבין טיפול באמנות.

מבחינתי השיח היותר משמעותי והיותר מרגש בין משתתפי הסדנה התקיים דרך השימוש באמנות. בתהליך ההיכרות שלנו עשינו עבודה בזוגות בתהליך משותף. אחד צייר קו, השני המשיך אותו, הראשון התבונן ביצירה והמשיך אותה, וכך דרך התהליך המשותף נוצר הדיאלוג ביניהם וגם התכנים שרוצים או לא רוצים לדבר עליהם.

חלק מהבירור הוא על מה אנחנו לא רוצים לדבר, מה הגבולות שלנו. במפגש אחר עשינו מין משחק שבו כל אחד משרבט בקטן, שישה נושאים שמגדירים אותו החל מדברים אישיים כמו מה הוא אוהב, מה התחביבים שלו, מה הכוחות שלו, דרך סיפורים על הפגיעות והטראומה.

את השרבוטים האלו הנחנו על השולחן כמו קלפים, ובכל פעם מישהו שלף קלף ובעצם מהתמונה יצא סיפור. אם מישהו, לדוגמה, צייר כלב ושלף את הציור הזה, הוא סיפר את הסיפור של אותו כלב. אם מישהו בחר לצייר טנק ושלף את הציור, הוא סיפר את הסיפור של הטנק הזה".

מעבר לציור האישי והזוגי, ציירו משתתפי הסדנה ציור קבוצתי. "כל הקבוצה עשתה מעין קיר גרפיטי שבו באו לידי ביטוי הנושאים שהקבוצה עסקה בהם, ודרכו ניתן היה ללמוד גם על המכנה המשותף הקבוצתי.

במה הקבוצה רוצה לעסוק, ובמה היא אינה רוצה לעסוק" מסביר ברגר, "בציור הקבוצתי ניתן ללמוד גם מסגנון הציור, מדרך העבודה עליו ולא רק ממה שמצויר. ניתן ללמוד על הקבוצה מאיך שהציור מצויר: בגדול או בקטן, בצורה מובנית או חופשית, מי מצייר בצד של הדף וכמעט ולא נראה ומי מצייר במרכז הדף. כשאנחנו מסתכלים על תהליך היצירה וגם על התוצרים כשפה, זה מאוד משמעותי לאנשים שמפחדים, מתביישים, לא יכולים, או נמנעים מלספר את הסיפור שלהם במילים".

לדברי ד"ר ברגר, חלק מהמורכבות של אנשים שחווים טראומה, היא שיש להם חוויה של פירוק. רצף החיים הנורמטיבי שהיה לפני הטראומה מתפרק.

לכן אחת העבודות שנעשו בסדנה הייתה עם קולאז'ים. "קולאז' היא עבודה שלוקחת שלם, מחלקת אותו לחלקים ובונה שלם חדש ומהעבודה הזו יצאו כמה שיחות משמעותיות על החוויה של פירוק והרכבה ושל איסוף השברים.

במקרה אחר, אחד המשתתפים יצר יצירה מנייר אריזה, וכך הוא ביטא את הדילמה איך הוא אורז את החיים שלו וממשיך הלאה. ביצירות האלו יש משמעות למה שבוחרים להשאיר ומה לזרוק, מה לשים במקום בולט ומה להסתיר. בעצם כל הבחירות האלו באמנות, הן גם סימבול לחוויה וגם הזדמנות לעבד אותה ולארגן אותה מחדש".

התחושה שלך היא שהסדנה השיגיה את מטרתה ותרמה לשתי הקבוצות שהשתתפו בה?

"כן. החלק המרכזי בה הוא בכך שנוצר מפגש בין נפגעי פוסט טראומה שחיים בבידוד חברתי ונמנעים לצאת מהבית, לבין הסטודנטים שחיכו להם והזמינו אותם למפגש בין אישי. לזה התלווה שיח אמנותי, שבמהלכו נוצר גם שיח מילולי.

זה גם מאד תרם לסטודנטים, שבדרך כלל אינם פוגשים באופן ישיר הלום-קרב והם זכו להכיר אותו כאדם ולא כסטריאוטיפ. העבודה המשותפת שלהם על יצירה אחת, הביאה להרחבה של מיומנויות וידע אמנותי.

כשאדם שבאופיו הוא מתוכנן עובד על אותו ציור עם אדם שיותר זורם, כל אחד לומד משהו מאופיו של השני. החיבור הזוגי יצר תהליכים מעניינים. למשל, הלום-קרב שכל חייו צייר רק בשחור-לבן, ואמר שכך הוא רואה את חייו לפני ואחרי האירוע, פתאום מצייר בצבע, הוא בעצם עובר שינוי בחוויית החיים שלו".

להיות ביחד, להכיר, לעסוק בכתיבה

יונתן שחק,  חבר קיבוץ סאסא, נושק לגיל 40, נשוי ואב לשניים (5, 6), הוא נכה צה"ל, נפגע פוסט-טראומה, שהשתתף בסדנת כתיבה בהנחיית שני הדר במסגרת מיזם מראות.

את שירותו הסדיר עשה בתקופת האינתיפאדה השנייה, ב-2001, והמראות הקשים והחוויות שצבר והדחיק התפרצו ב-2006 בתקופת מלחמת לבנון השנייה.

"זומנתי למילואים בשטחים" הוא מתאר "ופרצו אצלי התקפי חרדה וסיוטים, שהתבטאו בתסמינים גופניים וחוסר תפקוד. חזרו לי הרבה פלאשבקים מהשירות הסדיר, והייתי בחוסר תפקוד טוטאלי עד שהבינו שצריך לשחרר אותי".

התופעות הקשות נמשכו גם בתקופה שלאחר המילואים, ולאחר מאבקים מול משרד הביטחון הוא הוכר כנכה צה"ל. הוא מספר שחבריו הקרובים בקיבוץ יודעים שהוא הוכר כנפגע פוסט-טראומה, והוא גם שיתף בכך תלמידים מהקיבוץ במגמת תיאטרון שעסקו בנושא הזה.

"על מיזם מראות שמעתי מהעובדת הסוציאלית שלי בלשכת השיקום, שהציעה לי להשתתף בו. בהתחלה חשבתי להגיד לא, אבל מכיוון שהאמנות קרובה ללבי החלטתי ללכת על זה".

מה עשיתם בסדנת הכתיבה?

"זו הייתה סדרת מפגשים שבה לכל אחד מאתנו הוצמד סטודנט או סטודנטית, ותרגלנו תרגילי כתיבה בתחילה בנפרד ולאחר מכן בעבודה משותפת בזוגות. כשהיו לנו טקסטים, דיברנו עליהם וניתחנו אותם. הכתיבה לא הייתה העיקר. זה יותר היה בשביל ההתנסות, האוורור וגם המפגש החברתי".

הטקסטים שכתבת עסקו בפגיעה שלך?

"לא באופן ישיר. האמת שהייתי במחשבה שזה כן הולך לעסוק בזה והכנתי את עצמי נפשית, אבל אמרו לנו שזה יותר בשביל הכיף והחוויה ופחות תהליך כתיבה טיפולי.

בכל זאת עלו תכנים מהפגיעה הנפשית. אני היום נמצא במצב טוב מבחינת התפקוד אחרי הרבה שנים של טיפול, וכמעט ולא חי את הטראומה שלי, אבל באו נכי צה"ל בכל מיני מצבים אז זה בכל זאת עלה למרות שהתרגילים לא דיברו ישירות על הטראומה".

אלון שמעון והציורים
אלון, שמעון והציורים

ש' ממליץ לנפגעים אחרים להשתתף במיזם הזה. "בשבילי זה היה סוג של חוויה אחרת, זה היה משהו מרענן להיפגש עם משהו שמזכיר את הטראומה, תחת הכותרת של משרד הביטחון ובהשתתפות נפגעי טראומה, ובכל זאת הטראומה היא לא במרכז. המרכז הוא להיות ביחד, להכיר, לעסוק בכתיבה וטיפה לעשות משהו אחר. זה גם היה נחמד כי זה משהו שמותר לצאת בשבילו מהבית, בתקופה שכולם מסתגרים בגלל מגפת הקורונה".

בשבוע שעבר נחנכה בבניין המועצה האזורית הגליל התחתון, תערוכת הציורים שנוצרו בסדנת האמנות הפלסטית. כל זוג יוצרים, הלום-קרב וסטודנט, תלה את היצירה במקום שבחר, נתן שם ליצירה, והוסיף הסברים על עצמו ועל היצירה

. עם סיומו הרשמי של התהליך בכל הסדנאות, יושקו היצירות שנולדו במסגרת המיזם בקטלוג חגיגי וכן במספר תערוכות ואירועים ברחבי הארץ. הדס אלעד מאמינה שאם המיזם יקבל חשיפה הולמת, הוא יועתק לעוד אזורים ברחבי הארץ.

ורדים – סיפור מאת יונתן שחק מסאסא, שנכתב בסדנת הכתיבה במסגרת המיזם  

"הוורדים בחצר של סבתא שלי". הוא בחש את הקפה. שחור. בלי סוכר. כוס קרטון. שלושה סיבובים עם כיוון השעון.

"כמה היינו מסתובבים שם. כל הדודים והדודות, השכנים, חצי כפר תאמין לי. מלא ילדים, משחקים, רצים. והריח של הוורדים, אחחח, כאילו ממלא לך את כל התאים בגוף".

שורה של ארונות פורמייקה. לבנים. ידיות פרחים בטורקיז. מעליהם שורה בלתי נגמרת של תרנגולי פורצלן. עטויי אבק. צבעוניים. גדולים. קטנים. נתפסתי על אחד, גדול בהרבה מהאחרים, כמעט בקצה השורה, צבעים מבהיקים לא טבעיים, זנב מפואר, רגליים גבוהות, לא תרנגול רגיל. אני חושב שפעם אמרו לי שקוראים לסוג הזה "ברהמה". הוא הסתכל קדימה במין מבט גאה כזה, חזה מורם, צוואר זקוף ומתוח ופתאום קלטתי שאין לו כרבולת. למלך אין כתר, חשבתי לעצמי.

"זה האוסף של אמא שלי עליה השלום. איך היא אהבה את התרנגולים שלה. אבא שלי תמיד היה אומר לה – מרוב קוקוריקו נהיית קוקו בעצמך".

"ומה איתו?" שאלתי.

"עם מי?"

"עם אבא שלך?"

הוא הפנה את מבטו אל החלון, עיניו נדדו רחוק רחוק, האצבעות התהדקו מסביב לכוס הקפה.

"הלך יחד עם הכל. 30 שנה הוא היה שם. מה הוא לא ראה? הכל הוא עבר. היה שם מההתחלה, עוד מהתקופה של חדאד. היה חובש קרבי. אין אירוע שהוא לא עבר".

הרגשתי שאני חייב להזיז את המבט שלי, לא להסתכן לפגוש את עיניו. הוצאתי את הפלאפון מהכיס.

"ממש סליחה, שניה, יש לי הודעה חשובה".

הוא קם בינתיים ונעמד ליד החלון. פתאום הוא נראה לי נורא קטן. נזכרתי בדמות של סבא שלי, כשהיה עומד ומשקיף ממרפסת הבית שלו. איך בכל פעם נראה לי קטן יותר, עד שבסוף כבר נדמה היה לי שאני הוא הסב המביט בנכדו.

"אבא שלך נשמע אדם חזק".

הוא לא הגיב. רק המשיך לעמוד, גבו אלי. הרגשתי צורך להגיד משהו, לקרב אותו בחזרה.

"טוב אבל שיש זיכרונות שמלווים אותך".

הוא שתק. זה היה מאומץ מדי, אמרתי לעצמי, אך כל כך לא מדויק. הרגשתי את הזיעה בקצות אצבעות הידיים. לקחתי שלוק מהמים. הרמתי מבט ופתאום הוא היה מולי. העיניים העייפות שלו מסתכלות ישר דרכי.

"אתה מבין, אני כבר אין לי זיכרונות" אמר. שפתו התחתונה החלה לרעוד  "כבר עשרים שנה אין לי זיכרונות. הכול נשאר שם".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

העלייה המואצת בתוחלת החיים היא אחד ההישגים הגדולים של האנושות אך בו בזמן מהווה את אחד האתגרים הגדולים העומדים בפניה. אין מנוס משינוי תפיסת היסוד המקובלת סביב אופן ההתמודדות של היחיד, המשפחה והחברה עם
3 דק' קריאה
בעיצומה של המלחמה נאלצים בעמק יזרעאל להמשיך להיאבק נגד הקמת שדה תעופה ברמת דוד, לאור צעדים שנקטה המדינה – האצת התכנון לשדה הבינלאומי בעמק במקום בנבטים * ראיון עם גיל דייגי, יו"ר מטה המאבק
8 דק' קריאה
מיכל אסף קרמר נולדה בדרום תל אביב, הגיעה לחברת הנוער בגן שמואל בהחלטה להיות יותר קיבוצניקית ויותר שמוצניקית ממי שנולד שם. כבוגרת עזבה את הקיבוץ, חזרה בתשובה ועשתה את כל הדרך לתואר ד"ר בקבלת
5 דק' קריאה
״מתחילת מלחמת חרבות ברזל ראינו כיצד החקלאות בשילוב האגרו סולארי תרם לחוסנה של הקהילה באזורי תקומה וכעוגן כלכלי עבור היישובים.  במקומות בהם אין חקלאות, ניתן להקים שדות סולאריים ובכך לתרום לאגודה ולעתידם הכלכלי והחוסן
2 דק' קריאה
לא קל להתמודד עם מיתוס. שאול ובר עושה זאת בזהירות וברגישות, בספרו החדש ״חנה סנש, הכוכב שנפל בטרם עת״ *תמונה ראשית: כרטיס הגיוס של סנש לארגון ההגנה. זכתה להנצחה נרחבת, הרבה מעבר לכל שאר
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן