"מרכז מורשת גוש קטיף וצפון השומרון" בניהולו של מרדכי (מוכי) בטר, ממוקם ביישוב ניצן, בו חיות משפחות דתיות ותיקות, ובו היה אתר הקרווילות הזמני של תושבי גוש קטיף לשעבר. מרכז זה הוקם מכוח החוק, כמו מרכזי מורשת אחרים במדינה והפעילות בו מתוקצבת ע"י משרד ראש הממשלה. אגב, על החוק להנצחת גוש קטיף חתם ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, ביומו האחרון לכהונתו בתפקיד זה.
ההתחלה היתה מתוך כוונה להקים ארכיון – אנשים התבקשו להביא מבתיהם תמונות, פרוטוקולים של הוועדים, מודעות על אירועים חברתיים, מזוזות, מפתחות של בתים. ואז בצד הארכיון שנוסד עוצב מוזיאון מרשים במרכז מבקרים, שפתוח לכולם – מרכז מורשת גוש קטיף
מרכז מורשת גוש קטיף וצפון השומרון
בכניסה למוזיאון מוצג סרטון, ובו הרעיון המוביל של המקום. מסתבר שהכול עוצב מנקודת מבטו של ילד כבן עשר, על פי עדותו של הילד האחרון שנולד בגוש קטיף.
הוריו לא היו מסוגלים לספר לו על הגוש והוא התחיל בעצמו לחקור ולגלות לאט לאט את ההיסטוריה של הגוש. בתחנות הבאות נפרשים העבר וההווה לעיני המבקר.
באמצעים שונים – בצילומים, מלל, קטעי וידאו וסרטונים – מתוארים החיים הפורחים של תושבי היישובים בגוש קטיף, שעסקו בחקלאות, בדייג ולא ויתרו על חיי חברה עשירים. בגוש קטיף היה פסיפס אנושי המורכב מחילוניים ודתיים, יוצאי גוש דן בצד יוצאי עיירות פיתוח.
אחד המיצגים שמשקף את זה, הוא עמוד מודעות עגול ועליו מודעות על אירועים שונים. ביניהם הופעה של הזמר יהורם גאון בצד "שבת נוער – שבת פרשת ויחי".
מצד אחד יש לזכור את הטרור המתגבר באזור, זה שגרם בסופו של דבר להחלטה על הפינוי. אבל ההתחלה היתה כנראה אחרת, מספרת שושנה אלנקווה בקטע וידאו במוזיאון.
תיאור הצמיחה והפריחה במשך 35 שנה באזור
לדבריה החיים בצד הערבים היו ללא פחד. בשבתות הם הלכו לטייל ברגל לדיר אל באלאח. לחגיגת ברית המילה של בנה, מספרת שושנה, הביא לה חבר ערבי חרב במתנה והסביר: "החרב היא סימן לשלום ולחיים טובים שיהיו בינינו." אלנקווה לא יחידה. תושבים רבים בעוטף מספרים כי בבקרים היו הפועלים צועים ברגל לעבודה, בתקופה שלא הייתה עוד גדר.
בהמשך הביקור, אחרי תיאור הצמיחה והפריחה במשך 35 שנה באזור, מתחילות הדילמות של בודדים ומשפחות, לאור החשש של עזיבת המקום. המחאות מתוארות גם באופן ציורי, בדמויות מצוירות שמחזיקות ידיים, לזכר השרשרת האנושית – החזקת הידיים מגוש קטיף ועד ירושלים.
בהמשך יש עדויות לימים אחרונים בגוש עם הכאב על עזיבת המקום, "העקירה" בפי התושבים. אבל הסרטונים האחרונים מספרים על הצמיחה, כפי שזה מנוסח בעלון ההדרכה של המרכז: "היתה בחירה מודעת של אנשי גוש קטיף להמשיך לצמוח מחדש, להצמיח יישובים וקהילות חדשות, ולחדש את החקלאות בכל רחבי הארץ, לצאת למשימות לאומיות וחברתיות ולהמשיך קדימה בראש מורם."
פעילויות ותוצרים במרכז המורשת
מוכי מציג בפניי את הפעילויות השונות במרכז. כדי להנציח את העבר מארגן המרכז כנסים, כגון הכנס לציון 16 שנים לפינוי, שהתקיים עם עשרה מופעים; נעשים מחקרים; מצלמים סרטונים על מה שהיה ועל הצמיחה מחדש; נוצרים הסכתים (פודקאסטים) בשיתוף עם העיתון "מקור ראשון" תחת הכותרת: "כתום לא דוחה"; יש פעילויות בבתי הספר ברחבי הארץ במסגרת "יום גוש קטיף", תוך הדגשת ערך ההתיישבות, ה"יחד" של האוכלוסייה הישראלית המגוונת, מהי אחריות לאומית, והדרך לצמיחה מחדש מתוך שבר.
בין התוצרים של המרכז יש ספרים. אחד מהם נכתב על-ידי גלילה רון-פדר-עמית, במסגרת הסדרה שלה "מנהרת הזמן", תחת הכותרת: "המשימה הסודית של ילדי החולות".
כמו כן יצאה לאור קלטת בשם "חול בגרביים", בביצוע הזמר יהודה אליאס. אריאלה סביר כתבה והלחינה עשרה שירים, שיצאו לאור, הן כקלטות שמע והן בווידאו, שצולם בחולות ניצן. נוסף לכך יצרו פאזל בן 70 חלקים, אותו צייר שי צ'רקה, וגם משחק רביעיות קלפים.
חגיגת הזמר בקטיף
הלוגו של המרכז מסמל את העבר וההווה ואת הרעיון של "המבדיל בין קודש לחול". זהו אלמנט דמוי מגן-דוד נטוע באדמה, שבור לשניים ומתוכו צומח עץ דקל, המבטא את הצמיחה מחדש מתוך השבר.
הוא צבוע בצבעי גוש קטיף – כחול השמים והים, צהוב הדיונות. בצדדיו חקוקים שמות היישובים באותיות עבריות ולועזיות. את הלוגו עיצב האמן אהרון שבו מבית-גמליאל. דגם כזה עומד בחצר מרכז המבקרים בניצן וגם בכנסת ישראל בירושלים. כל מבקר במרכז, צעיר כמבוגר, מקבל דף לקיפול נייר, כדי ליצור לעצמו דגם מוקטן.
"אנחנו ממשיכים את האירועים שחגגנו בגוש מזה 35 שנים," מספר מוכי מנהל המרכז. "דוגמא לכך היא 'חגיגת הזמר בקטיף', מסורת שהחלה בשנת 1986. היום זה נעשה בתמיכת המועצה האזורית חוף אשקלון, שמאכלסת ביישוביה כשישים אחוזים ממתיישבי גוש קטיף."
לדברי מוכי, באירוע הקרוב יופיע האמן המפורסם אברהם פריד. והנה, להפתעתי, בסיור שערכתי במוזיאון לאחר שיחתנו, מצאתי על לוח המודעות הנזכר לעיל, מודעה משנת תש"ס(!) על "חגיגות הזמר ה-14 בקטיף" ובהן מופיע… איך לא? אברהם פריד – וזה אכן מבטא את ההמשכיות והצמיחה.
