המזון מהווה את ההוצאה הגדולה בייצור החלב ברפת. יש שמכינים אותו לבד בקיבוץ ובמושב ויש שקונים במרכז מזון חיצוני. יוני חווה את שתי האפשרויות העקרוניות ויש לו המלצות מניסיון אישי
רבות דובר על ההבדלים בין מרכז מזון עצמאי ברפת, לבין רכישת מזון ממרכז מזון חיצוני. ההבדלים ברובם עוסקים בהפרשי העלויות, ביכולת או באי יכולת הביצוע, בהתייחס לגורמים האובייקטיביים – לדוגמה, שטח אדמה פנוי, כלים חקלאיים, כסף פנוי וזמן עבודה.
אך כאן, אני בוחר דווקא לפנות אל אותם הגורמים הסובייקטיביים, שלדעתי, יש בהם להשפיע בצורה ניכרת על האופן, שבו אנו תופסים את הגורמים האובייקטיביים. שכן, לכל בעיה יש פתרון והכל שאלה של עלות אל מול תועלת.
הסיפור הפרטי שלי עם אופן ההזנה ברפת
בטרם אתחיל, אני בוחר לספר על סיפור המקרה שלי. לפני 13 שנים הגעתי לרפת עם מכסה בגודל של 500,000 ליטר, אבא שעובד לבד, לגמרי לבד, עם מרכז מזון עצמאי ושלוחת פיטום, עם משהו סביב 100 עגלים.
מאז, קרה מה שקרה, שבעקבותיו נכנסתי גם אני לעבוד עם אבא במשק. זאת, בזמן שכבר היה עובד זר נוסף וכך היינו שלושה עובדים. בשל אילוצי בריאות של אבי והצורך להיות לצידו, החלטנו להפסיק להפעיל את מרכז המזון העצמאי ורכשנו מזון ממרכז מזון חיצוני.
אם לומר את האמת, זה הדבר הכי נוח בעולם. נשמע כמו חלום טוב שבו אתה מתעורר, כאשר האוכל כבר מוכן באבוס וכל שנותר לך, זה לבקש מהנהג להוסיף בליל או להפחית, בהתאם לשינויים, לנקות מעט את השאריות ולבדוק מידי פעם שהאוכל קצוץ היטב, מעורבב במידה ומריח מצוין, כמו שהייתי מבקש לעצמי לארוחת הבוקר.
הזנה חיצונית עולה כסף והרבה
ניסיוני הקצר לימד אותי, שנוחות עולה כסף וכמי שלמד לא מעט באקדמיה והתנסה גם בשוק הפרטי, אני יודע לעשות היטב חישובי עלות תועלת, להעריך ערך מוסף של שירות ואיכות ולא פחות טוב, אני יודע לתמחר את כל הטוב הזה של מיקור חוץ (outsourcing)
לא אלאה אתכם בפרטים, רק אספר שהספיקו לי מספר חודשים, שבהם קיבלתי לידי את החשבון החודשי של מרכז המזון החיצוני, כדי להבין שיהיה לי מאוד קשה להתקדם ולהתפתח, כך שברגע הראשון שהתאפשר לי, חזרתי להפעיל את מרכז המזון העצמאי שלי במשק.
לאורך השנים ניסיתי לא מעט לשכנע חברים בעלי רפתות, להקים מרכז מזון עצמאי ולהכין לעצמם את המזון והתשובות שבהן נתקלתי, היו לרוב מאוד דומות.
החל מסיבות כמו "אין לי ציוד מתאים", "אין לי סככות למרכז מזון", "זה מצריך ממני להיות תקוע ברפת, יותר ממה שאני היום והחופשות המעטות שיש לי יילכו גם הן לעזאזל", "אין לי כסף פנוי" ועוד ועוד.
התשובות שלי ברובן הסתכמו בכך, שהזכרתי להם שזה בערך היה המצב ברגע שבו הם הקימו את הרפת והנה היום, יש להם עסק פורח ומשגשג וכן, גם היום הם מחויבים להיות ברפת, כל יום כל היום, כך שמרכז מזון לא יהיה מה שיגרום להם "להיתקע" ברפת, יותר מאשר היום.
עיקרן של ההתנגדויות הן "פחד"
בעברי הייתי מנהל מכירות ומדריך אנשי מכירות בחברה מוכרת מאוד, שם לימדו אותי שתשובות של לקוחות פוטנציאליים הן התנגדויות, שאם נחפור בהן מעט נגלה, שאלו לא הסיבות האמיתיות וכאשר ניתן מענה לסיבה האמיתית, הלקוח יתרצה וירכוש את המוצר.
באנלוגיה למקרה שלנו אומר, כי לדעתי, רוב רובן של התשובות הסתכמו במילה אחת "פחד". הפחד להיות אחראיים על האוכל של הפרות שלנו, הפחד מלהתעסק עם משהו חדש ופחות מוכר.
הפחד להתמודד עם קשיים של מחסור ברכיב מסוים, בעונות גשומות פחות, במסחר אל מול סוחרים ובכלל, היכולת לשלם עבור שקט, זו תחושה ממכרת.
הדרך שלי להתמודד עם הפחד היא ללמוד אותו, לשמוע מאחרים, להתנסות ולהתחיל להתמודד "בקטן", במינימום השקעה עם מדידה עקבית ורישום של הפרטים והיערכות למצבי קיצון "מה אני עושה אם וכאשר…". כך יותר נוח להתנסות וללמוד.
אם ככה איך מתחילים ?
בשה"מ יש מדריכים מעולים שייתנו לכם שירות ברמה מאוד גבוהה וכל זה ללא עלות. הצעתי היא לזמן מדריך אחד כזה למשק, לשבת בנחת, לשאול שאלות, להקשיב לו. לבקש המלצות על רפתות, בעלות מרכז מזון עצמאי, שיהיו בסדר גודל כמו שלכם, עם מאפיינים דומים לשלכם.
לאחר מכן, לערוך סיורים ברפתות האלה, לשמוע מהרפתנים איך התחילו, מה היו עושים בדיעבד אחרת, איך מתמודדים עם מצבים מסוימים ובעיקר, לשאול את שאלת השאלות – עד כמה הם חושבים שהמהלך הזה נכון ומתאים להם בחישובי עלות תועלת.
לאחר מכן, לתכנן את המקום שבו הייתם מקימים את מרכז המזון שלכם, תוך התחשבות בכך, שהגישה תהיה נוחה למשאיות שיפרקו גרעינים, הבנה שבעתיד הרפת תגדל משמעותית ועימה גם מרכז המזון וכמובן, להשאיר מקום לאחסון מזון גס, התרחבות של סככות ברפת וכדומה.
אין חובה להתחיל עם ציוד חדש ומרכז מזון ענק, בעל 10 תאים מבוטנים, מרווחים עם הפרדה בגובה 4 מטר מבטון מזוין וסככות לאחסון המזון הגס, לאורך כל השנה.
תמיד אפשר לקנות עגלה מערבלת ישנה ומעמיס יד 2, לבנות מרכז מזון עם 6-4 תאים, שההפרדה ביניהם נעשית על ידי חבילות קש ולגבי סככות האחסון, ניילון יכול לעשות היטב את העבודה, לפחות בשנים הראשונות.
כמוכן, בשביל השקט הנפשי, תחליטו שבשלב ראשון אתם מכינים לעצמכם את מנות העגלות, היונקים והיבשות, עד שתהיו מתורגלים היטב ותוכלו להחליט אם לעבור להכנת מזון חולבות לבד, או להמשיך לרכוש ממרכז המזון.
אין לי ספק שאחרי מספר חודשים, כאשר הפחד ייעלם והיתרונות הבולטים של מרכז מזון עצמאי, יבואו לידי ביטוי, תתחילו לתכנן את הכנת בליל החולבות אצלכם במשק לבד.
קניית מזונות
לגבי רכישת גרעינים המרכיבים את המנה, כיום יש מספר רב של ספקים כגון ADM (מרכזי תעשיות), צנציפר, מילובר, אמבר ועוד.
ההזמנה נעשית קדימה למספר חודשים, יושבים אחת לחודש לכוס קפה, או לשיחת טלפון, מתעדכנים במחירים, בעלויות הובלה בהתאם למיקום הסחורות, לעיתים המחיר עולה ולעיתים יורד, אבל סופו של ממוצע הוא להתאזן, כך שפעם תרוויחו מכך ופעם תפסידו.
הקניינים הטובים יותר ירוויחו יותר והפחות טובים פחות, אך בין כה וכה הסירו דאגה מליבכם, מרכזי המזון החיצוניים לוקחים את זה בחשבון ומתמחרים את זה במנה שאנחנו רוכשים מהם.
את רכישת המזון הגס עושים מול סוחרים שונים, שעם הזמן לומדים עם מי יותר נוח לנו לעבוד ועם מי פחות. מי שרימה אותי ומכר לי שחת חיטה עם גרעינים גדולים, בזמן שבשוק הייתה שחת בלי גרעינים, מי שמכר לי קש מלא בחול, או שהסתיר ממני שהחומר שמכר לי חטף גשם – איתו לא אתעסק בשנה הבאה.
לעומת זאת, כן אעבוד עם מי שמכר לי חומר באיכות גבוהה ובמחיר הוגן וגם כאן, כמו בכל תחום בחיים, יש עקומת למידה, משלמים על טעויות ובעיקר לומדים איך להשתפר ולעשות את הדברים טוב יותר בשנה הבאה.
שעות עבודה
מרכז המזון מצריך ממני בממוצע, בין שעתיים לשלוש ביום, כאשר המדובר על משק של 1.4 מליון ליטר, שכולל שלוחת פיטום (ובסך הכל יש מנות חולבות, יבשות, יונקים, עגלות ופיטום).
אחת לשבוע לערך, יש עוד שעתיים של טיפול בכלים, הכוללות שטיפה וגירוז, אך הכל תלוי בכמות העבודה, ככל שתעבדו יותר והכלים ידרשו יותר טיפול, כך תדעו שהרווחתם יותר.
לא בכדי לא נכנסתי לחישוב כלכלי, כיוון שאני לא כלכלן ויש מומחים יותר ממני בתחום, אך אזכיר כי ברוב המקרים, בשעתיים הפנויות שלי ביום, אין לי אפשרות "לעבוד במקום אחר", כך שהחלופה של להכין מזון לבד ולהרוויח כסף היא לא לעבוד ולא להרוויח כסף.
כמוכן, מבחינת יתרון לגודל (ואין לי ספק שרבים יחלקו עליי בכך) אני טוען, שלמרכז מזון חיצוני אין יתרון משמעותי לגודל, שכן השחתות והגרעינים מחירם מאוד דומה (כשהמחיר עולה, הוא עולה למרכז המזון וגם לרפתן הקטן) ויכולת המיקוח קטנה.
כמו גם, בלאי הציוד שנובע משעות העבודה, כך שטרקטור שעובד במרכז מזון 10 שעות ביום, יתקלקל יותר מאשר הטרקטור שלי במשק, שעובד שעתיים ביום.
במקרים מסוימים יש יתרון לגודל, אבל להערכתי הלא מבוססת הוא מצטמצם עם העובדה, שמרכז מזון מעסיק מפעילים, נהגים, אנשי מכירות, תזונאים, מנהלים ועוד ועוד, כך שהדברים מתומחרים היטב במנה והיתרון לגודל לא מגיע לכיס הרפתן הקטן.
אין לי כל מילה רעה לומר על מרכזי המזון, להיפך, את אלו שאני מכיר אני יודע לציין לטובה, שכן איכות המזון ברמה גבוהה מאוד והשירות הניתן בהם הינו שירות ברמה גבוהה מאוד, אבל בואו נזכור שהם לא מלכ"ר, שאף אחד שם לא מתנדב ושמנהל שלא ישאיר כסף בסוף שנה, בדוח רווח והפסד, יפוטר .
לסיכום
כיום המשק שלי עומד על מכסה של 1.4 מיליון ליטר, קפיצה של 900 אלף ליטר בעשר שנים, שאת רובה אני מייחס לעובדה שאני מכין את המזון שלי לבד במשק.
בנוסף, אני יודע מה האוכל שהפרות שלי מקבלות ואם החלטתי לרכוש סחורה איכותית פחות, לטובת בליל העגלות או לשלוחת הפיטום, לדוגמה, אני עושה זאת בידיעה שההפרש במחיר הנובע מהאיכות נשאר אצלי בכיס ואני עושה זאת מבחירה.
כמוכן, אני מודע לעובדה שהדבר מחייב אותי לתכנן קדימה את הצרכים של המשק שלי, לרכוש סחורות מראש, להכין תקציב מתאים לפי עונות, להיות עם האצבע על הדופק ולנהל את מרכז המזון שלי, שכן זה עסק לכל דבר.
וכן, לא כעסתי כאשר נחתתי בנתב"ג בשעה 4 לפנות בוקר ובשעה 5 הייתי בתוך הסלף, מכין מנת חולבות, כי זכרתי היטב מאיפה נשאר לי כסף לטיול ממנו חזרתי הרגע
