מר ביטחון: תחנות בחייו של עמיקם סבירסקי

המ"פ המטורף עם הרגל השבורה, המג"ד הכי צעיר בצה"ל, מנהל הייצור של הזיתיה בבית השיטה, מנכ"ל מ.א. גלבוע, ראש החטיבה להתיישבות תחת שישה שרי ביטחון,  ראש האגף הביטחוני חברתי וההתיישבות, מייסד פרלמנט הפנסיונרים של הקיבוץ. תחנות בחייו של עמיקם סבירסקי

אחרי שרות מפואר בצה"ל  ובמשרד הביטחון, בתוספת חמש שנים כמנכ"ל המועצה האזורית גלבוע, התפנה סוף סוף עמיקם סבירסקי (70) לדאוג לבריאותו, ואחת החלטות הראשונות שלקח בצאתו לגמלאות, הייתה לטפל בברכיו הפגועות, זכר לימיו ככדורסלן, פגיעה שעם הזמן החמירה והביאה לצליעה טורדנית. עמיקם סבירסקי: "פרופסור מבית החולים  קפלן שבדק אותי, אמר: 'אדון סבירסקי, אני אדאג לך לברכיים, אתה תהיה אדם חדש', ובין ניתוח לניתוח אני קוצר דשאים (בהתנדבות) עם משה פלד".  (שניהם מפקדי חטיבות במיל', פלד מתנדב עד היום כמוביל טנקים ובין הראשונים להתייצב בכל חזית לחימה).

"מאז שפרשתי מתפקידי הציבוריים", אומר סבירסקי, "אני נהנה מכל רגע, ואף הקמתי פרלמנט ששמו הולך לפניו. חבר בשם דניס שר, שהקים בבית השיטה מוסך לאופנועים, הלך במפתיע לעולמו  ורגע לפני שמכרו את הציוד, 'השתלטנו' על המקום ופתחנו אותו לציבור תחת השם 'המקום של דניס'. הפרלמנט נפגש בוקר בוקר בשבע וחצי בדיוק.  15-20 פנסיונרים דעתנים, שכל אחד עשה דבר או שנים בחייו. לא משנה במה דנים, אם זה הבורסה שנופלת, משבר הקורונה או ליברמן שמוביל את המדינה למבוי סתום, הוויכוח עולה לטונים גבוהים ואף פעם לא משעמם. הנהלת הקיבוץ שמודעת למשקלם הסגולי של יושבי הפרלמנט, באה לשם מדי  פעם כדי  לטכס עימם עצה כיצד לנהוג לקראת הצבעות גורליות".

זמן קצר לפני שפרצה מלחמת  יום  כיפור,  שכבתי בבית  עם גבס על כל הרגל, בעקבות ניתוח מיניסקוס שעברתי ברגל ימין. כאשר פרצה המלחמה אמרתי לאבא 'קח אותי עכשיו לבית חולים' ואחר תחנונים הסכימו הרופאים לשבור לי את הגבס. וכך, עם רגל שלא ניתנת לכיפוף, עליתי על טרמפ לשדה התעופה, וכבר באותו לילה הצטרפתי עם כוח של טנקים ונגמ"שים לחטיבה 401 בפיקודו של  דן שומרון

באותה מלחמה ארורה

סיפור הברכיים הפגועות מחזיר את עמיקם כמעט יובל שנים לאחור, אל  ימיה הראשונים של  מלחמת  יום כיפור. "זמן קצר לפני שפרצה הנוראה במלחמות", הוא מתאר, "שכבתי בבית  עם גבס על כל הרגל בעקבות ניתוח מיניסקוס שעברתי ברגל ימין. כאשר פרצה המלחמה אמרתי לאבא 'קח אותי עכשיו לבית חולים' ואחר תחנונים הסכימו הרופאים לשבור לי את הגבס.  וכך, עם רגל שלא ניתנת לכיפוף, עליתי על טרמפ לשדה התעופה, וכבר באותו לילה הצטרפתי עם כוח של טנקים ונגמ"שים לחטיבה 401 בפיקודו של  דן שומרון. המלחמה תיזכר עבורי כחוויה יוצאת דופן, בין השאר בגלל העובדה, שבכל פעם שהייתי  צריך לעשות את צרכיי, היו מורידים אותי מהטנק ואחר כך מעלים אותי חזרה. כל האוגדה דיברה על המ"פ המטורף עם הרגל השבורה. 4 שנים הייתי מח"ט, עוד שנתיים סגן מפקד אוגדה, ואז אמרתי לבוגי (יעלון) שהיה אלוף פיקוד מרכז, 'המפקד תודה רבה' וחזרתי הביתה".

"באותה מלחמה ארורה", אומר עמיקם, "קברה בית השיטה 11 מטובי בניה, והקיבוץ החזק לכאורה, נקלע למשבר שלא ידע כמותו מאז היווסדו, והשאלה הייתה כיצד ממשיכים מכאן הלאה. מצד אחד חשתי שעליי לחזור הביתה ולהשתלב בקבוצה המובילה, מנגד, צה"ל איבד במלחמה רבים ממפקדיו והיה צורך מיידי להשלים את השורות. בשלב זה של התלבטות  פנה אלי מפקד החטיבה אהוד ברק ואמר: 'עמיקם אתה לא הולך הביתה, אתה תהיה המג"ד הכי צעיר בצה"ל'. את אהוד הכרתי היטב והייתה לי הזכות לשרת תחתיו במספר תפקידים. למדתי ממנו המון, ולמרות שאינו חבר של אף אחד, נוצרה בינינו כימיה מצוינת וזה גרם לי להישאר בצבא לעוד כמה שנים.

"ב-76 השתחררתי סופית מצה"ל, חזרתי הביתה, התחתנתי, ניהלתי את הגד"ש ולאחר שנתיים יצאתי ללימודי כלכלה ומינהל עסקים ברופין. בסיום הלימודים שובצתי בתפקידים מרכזיים במשק ובהם  מרכז עבודה,  שלפני עידן ההפרטה היה התפקיד הכי מורכב בקיבוץ, תפקיד שהצריך תשובות  למפעל עתיר עבודה כמו הזיתיה, שם תנודות כוח האדם היו אדירות. בהמשך הייתי גם מנהל הייצור של הזיתיה. יום אחד אני מקבל טלפון מיגאל שחר, שכיהן כראש המועצה האזורית גלבוע. 'עמיקם, צריכים אותך דחוף'. אנחנו לקראת הסכם שלום עם ירדן, הסביר, מקימים מסוף גבול ליד מעוז חיים ורבין מבקש שאתה תהיה אחראי על הקמת המסוף ותנהל אותו.

לרבין אי אפשר לסרב, ובתוך פחות מחצי שנה בנינו מסוף לתפארת במימון משרד הביטחון. במהלך התקופה נרקמו קשרים מיוחדים ביני לבין הקצינים הירדנים, ותקופה זו תיזכר אצלי כחוויה מעצבת יוצאת דופן. לאחר מספר חודשים הוציאה רשות שדות התעופה מכרז פנימי, ולתפקיד התמנה איש מטעמה ואני נותרתי בחוץ. חולפים ימים ספורים ואני מקבל טלפון מדני עטר, שזמן קצר קודם נבחר לראשות המועצה האזורית גלבוע: 'עמיקם, אני צריך אותך לידי כמנכ"ל המועצה'. בתחילה לא הבנתי במה מדובר, משום  שלאורך השנים התנהלה בית השיטה מתוך תפיסת עולם 'פלמ"חניקית', שלא מבקשים מהמדינה דבר, ותחת זאת נותנים לה בלי חשבון. שאלתי את דני 'מה זה מנכ"ל מועצה', והוא אמר לי 'אתה תלמד'. אז למדתי, ונשארתי בתפקיד חמש שנים".

השינוי בבית השיטה

באותם ימים עבר קיבוצו של עמיקם, בית השיטה, משבר חברתי וכלכלי מהקשים בתולדותיו, שהתבטא באבטלה סמויה הולכת וגוברת והיעדר מקורות מימון, עד שלעיתים נדמה היה שהסיכוי היחיד להיחלץ מהמשבר היא הכרזה על פשיטת רגל. עמיקם:  "רגע לפני הקריסה קמה קבוצת חברים נחושה ואני בתוכם, שאמרו  – 'בואו נתעשת על עצמנו', והתחלנו בסדרת מהלכים שתכליתם להעביר את האחריות על הפרנסה לחבר. ניהלנו 'קרבות רחוב' לא פשוטים ואחרי מספר הצבעות כושלות הושג הרוב הדרוש (75 אחוז) לטובת השינוי הרדיקלי. כתוצאה מהמהלך אנחנו כיום מאוזנים כלכלית, הפנסיה לוותיקים מובטחת, יש הנהלה שמנהלת והקמנו הרחבה בת 86 יח"ד. בפן הקהילתי חברתי, יש לנו חמישה גני ילדים מלאים, אוכלוסייה צעירה שמעורבת מאד בעשיה החברתית תרבותית וחגים שחזרנו לחגוג אחרי שנים של קיפאון, וזאת כתוצאה מיוזמות של חבר'ה צעירים, חלקם בני משק חוזרים. שיא הרנסנס היו חגיגות התשעים לבית השיטה שנערכו לפני שנתיים בהשתתפות למעלה מ-200 איש ואישה, שסיכמו שנה גדושת פעילויות במהלכה חברים התגייסו שבת אחר שבת כדי  לנקות את המשק ולייפותו. ניתן לומר שבעקבות השינוי, מתנהלת בית השיטה באחריות, ואם תיקח משפחה אחר משפחה תגלה שהמצב הכלכלי השתפר ללא הכר. אמנם יש פערים כמו בכל מקום, אבל מודל האיזונים שעשינו לא מאפשר מצב של פושטי רגל".

עוזרם של שישה שרי בטחון

"בבחירות 2004 ניצחה מפלגת העבודה, ואהוד ברק הפך לראש ממשלה", מתאר עמיקם סבירסקי את השלב הבא בחייו. "יוסי ורדי מדגניה א' ואנוכי, היינו חזק מאד בקמפיין של אהוד, ולכן לא הופתעתי, לאחר שנודעו התוצאות, לקבל ממנו טלפון: 'תעזוב את המועצה, אני צריך אותך במשרד הביטחון'. יוסי ורדי מונה להיות עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות ואני לראש החטיבה להתיישבות, שניינו בכפיפות ישירה לשר הביטחון. בכך נסללה עבורי הדרך לעשרים שנות פעילות מרתקות ומאתגרות, במהלכן עבדתי עם שישה שרי ביטחון. האחרון בהם היה איווט ליברמן. בפגישתנו הראשונה ביקש ממני ליברמן סקירה על מצב היישובים, ולאור הצרכים שהצגתי, הבטיח לדאוג שהתקציבים יגדלו. כעבור שבוע אני מקבל טלפון ממנכ"ל משרד הביטחון אודי אדם, שמודיע לי שהשר הנחה אותו להגדיל רכיבים בתקציב, וכך אכן היה. ברגע ששרי ביטחון ומנכ"ליהם הבינו שיש להם עסק עם גוף מקצועי שעובד עניינית ללא פוליטיקה, שמגיע ראשון מבין המשרדים לעמנואל או איתמר בעקבות פיגוע, כדי להוסיף רכיבי ביטחון, אז הגישה הייתה בהתאם, וכאשר הגשתי תכנית עבודה, ולא משנה מי עמד בראש המשרד, אמרו לי 'עמיקם רוץ'.

"מדובר  בלא פחות מ-600 ישובים מצפון הגולן דרך עוטף עזה, הערבה, גבול מצרים ויהודה ושומרון, על שלל מרכיבי הביטחון: גדר, תאורה, דרכים וכל השאר.  יצא לנו שם של גוף יעיל ורזה, שיודע לאתר בעיות, לכלכל אותן בתבונה ולאגם תקציבים . לכל פגישת מטה שקיימתי,  הייתי מזמין גורמים רלוונטיים כמו מג"ב, משטרת ישראל, פיקוד העורף או כל גוף אחר שיש לו נגיעה לנושא, כאשר בסוף כל דיון אני מוציא מסמך מפורט עם דרכי פעולה והצעת תקציב. בפועל, הגענו למיצוי כמעט מלא של הפרויקטים שהגשנו, וזה מדבר בעד עצמו. אין ספק  שכובע משרד הביטחון מייצר עוצמה ונותן לך 'פור' על פני משרדים אחרים. לדוגמה: למעלה משני מיליארד שקלים הקצתה מדינת ישראל  לטובת ממ"דים ביישובי עוטף עזה ושדרות. הוקמה מנהלת, שמשרד הביטחון היה מאד דומיננטי בה, ובתוך שנים אחדות נוצרה מציאות ביטחונית חדשה, שגם אם  נופלת פצצת מרגמה בתוך יישוב, יש לתושבים מיגון מתאים".

עמיקם סבירסקי מפשפש בזיכרונו כדי לנסות לאפיין את העשייה האינסופית. "באחד היישובים, כיסופים כמדומני, ביקשו החקלאים שנכשיר טרקטורים ממוגני ירי כדי שיוכלו לחרוש עד המטר האחרון. הגורמים אליהם פניתי נענו לאתגר, ובתוך תקופה לא ארוכה מוגנו  15 טרקטורים בעלות לא קטנה. באחד הימים, במהלך סיור שלי עם אלוף פיקוד דרום יואב גלנט, אנחנו פוגשים טרקטור כזה, והמפעיל מצביע לעבר דלת הנהג  שם, בגובה הראש, נעוץ כדור מקלע שנעצר במיגון. גלנט היה המום".

"תחום נוסף שקידמנו לטובת יישובי הערבה התיכונה, הוא הגדלת המשבצת החקלאית. בערבה, מדרום ים-המלח ועד אילת, מצוי הגבול הארוך ביותר של מדינת ישראל עם ירדן. בעקבות הסכמי השלום 1994 בדקנו במפות, ומצאנו שגדר הבקר שקיימת שם, לא נמצאת על הגבול אלא מאות מטרים מערבה ממנו, וכתוצאה מכך אנחנו מפסידים אלפי דונמים של אדמות מצוינות לחקלאות. במאמץ מרוכז של קק"ל, משרד החקלאות, משרד הביטחון וחיל הנדסה, פינינו מוקשים והכשרנו בתוך שלוש שנים שטח של כעשרת-אלפים דונם שמעובד היום על ידי יישובי הערבה בשלל גידולים, וישנם שטחים נוספים שטרם הוכשרו".