הגוף שמדבר, העולם שנשאר עגול, והקשר שניתק בין העתיד לעבר
לפני כמה שבועות נסעתי במוצ״ש לקפלן. הורידו אותי מול עזריאלי, וככה יצא שהגעתי בזמן ובעיתוי הנכון למוקד גועל הנפש. הייתה המון משטרה ופרשים, ומעין אוטובוס משטרתי, אליו התחילו לאסוף עצורים, מסביב היו מאות מפגינים. אף אחד מהם לא ניסה לחסום את הצומת, שבחלקו כבר היה חסום גם כך בידי השוטרים.
משהו מר מאוד היה באוויר. קול בתוכי אמר לי לא להיות שם, אבל הרגשתי אחריות להישאר. רציתי לבכות, היינו כל כך מעט.
מאז הפגנות קפלן לפני 7 באוקטובר הייתי בקפלן רק פעם אחת, כשבוע אחרי. ראיתי אז את קבוצת "מחדל 23", כ-20 אנשים כועסים מאוד וכמה שוטרים מולם, שבעיקר דאגו שלא יהיו סכסוכים בינם ובין עוברים ושבים.
צעדת מתים
ככה שנקודת ההשוואה שלי הייתה עם קפלן ההמונית הקודמת, וזה היה כואב. ב-7 באוקטובר עברנו בבת אחת מיבשת העבר ליבשת ההווה, הגשר ביניהן נשבר, וההווה נראה רע. ככה נראית מדינה פשיסטית. כוחות משטרתיים גדולים מול קומץ מפגינים בחורף קר, שנראה שלא יעבור לעולם.
פעם חשבתי שבמדינות טוטליטריות אין בכלל מחאה, אבל למדתי שיש, אולי אפילו משאירים אותה טיפה חסרת כוח כדי להגיד שהינה, יש חופש ביטוי אצלנו.
המפגינים נסוגו וחזרו, כשמישהו קרא בכריזה שצעדת משפחות החטופים מגיעה. הם נשאו אבוקות ומרחוק נראו לי כמו צעדת מתים משר הטבעות. הכביש לפניהם היה ריק, לא ידעתי אם יחברו למפגיני הצומת או שיישמרו על הפרדה. הם באו בגוש צפוף וכשהתקרבו לצומת ירתה עליהם המכתזית סילוני מים. כעת התערבבנו לגמרי. גם הסיסמאות שלנו. צעקתי: את כולם, אתה אשם! בשיא הטבעיות. זה היה נראה לי הכי נכון.
לכן היא משתגעת
בלילה השתוללה לי הבטן למרות שלא אכלתי כלום ובבוקר חזרתי לקיבוץ.
הלכתי לפיזיותרפיסט שהגעתי אליו לטיפול ביד ומאז הוא מטפל לי בבטן, ולפני שהכאיב לי כמו שפיזיותרפיסטים חושבים שזה חלק מחובתם המקצועית, הסכים איתי שזה נפשי.
אמרתי לו שלדעתי זאת תגובה פוסט טראומה גופנית, כי שמתי לב שמצבי הישרדות עושים לי מאז לא טוב, והוא הסביר לי שבמצבי דחק הגוף מזרים דם רק למקומות הקריטיים וזרימת הדם למערכת העיכול למשל, נפסקת לגמרי, ולכן היא משתגעת. אחרי זה הוא טיפל בי בשיטות הקסם שלו שעבדו.
על הגג
בצוהריים עליתי לגג הדפוס שלנו, המבנה הגבוה בקיבוץ כדי לצפות למרחק. כמה שאני אוהבת להיות שם. הפרעתי ללהקת יונים להשתזף ולהביט על הנוף, שלחתי אותה ללכלך את קולטי השמש על גג אחר, והסתכלתי סביב.
העולם נשאר עגול, בין הצמרות הירוקות נראו קומץ גגות אדומים ואף לא אחד שרוף. דרכים יצאו לכיוונים שונים בשדות חומים מאדמה או צהובים מחרדל, ישובים הצטופפו באופק, עזה הצטיירה אפורה בשולי השמים האביכים. במפתיע הכול נראה די אותו הדבר, אבל פעם היינו רואים מפה משהו אחר.
