משולחנו של סגן רשמת האגודות השיתופיות 

ביקש לתקן את פנקס הבוחרים  

נדחתה בקשה להכרה בחברות בכפר גלעדי של מי שיצא ל"חופש" שלא אושרה הארכתו 

אחד (נקרא לו – המבקש) התקבל לחברות בקיבוץ כפר גלעדי, בהיותו בן 18, יחד עם שאר בני כיתתו. לאחר תקופת לימודיו, בתום שנת 1999, הוא יצא באישור הקיבוץ ל"תקופת חופש". בהסכם עליו חתם נקבע כי אם לא ישוב לקיבוץ בתום "החופש", או אם לא תאושר לו שנת חופש נוספת – יראה בו הקיבוץ כמי שהודיע על עזיבת הקיבוץ. לאחר שנתיים, ביקש המבקש הארכה לשנה נוספת וזו אכן אושרה. בתום שנת החופש השלישית לא פנה המבקש להארכה נוספת. במאי 2003 הוא שוחח עם מזכיר הקיבוץ בנוגע לחברותו. כתוצאה מהשיחה הוציא המזכיר מזכר בו נרשם שהמבקש הודיע על עזיבת הקיבוץ, ושמו נמחק מפנקס החברים.  

לאחר אותה שיחה, שלח המבקש הודעת דוא"ל אל המזכיר בה כתב: "חשבתי לשלוח את מכתב העזיבה בדוא"ל, אך בינתיים עלו בי תהיות לגבי העיתוי" (בהמשך ההודעה הוא שאל אם ניתן למצוא הגדרת סטאטוס אחרת למעמדו). בשנת 2010 שב המבקש להתגורר בקיבוץ במעמד של תושב וקיבל דירה בשכירות.  שש שנים לאחר מכן פנה המבקש לרשם האגודות השיתופיות בבקשה להכיר בו כחבר קיבוץ. בלשון המשפטית, הוא ביקש לתקן את פנקס החברים ולרשום אותו כחבר. לטענתו, הליך הפסקת חברותו היה פגום, ויש להכיר בו כחבר ולזכות אותו במלוא הזכויות המגיעות לו, כאילו חברותו מעולם לא נפסקה, לרבות זכויות בהליך השיוך. הרשם ערך חקירה ובשנת 2018 קבע שאין להכיר בו כחבר קיבוץ מהטעם שחברותו פקעה בשל עקירת מקום מגוריו מהקיבוץ וגם בשל הודעת העזיבה שנתן. ערעור מנהלי שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים "החזיר" את הסוגייה לבירור נוסף אצל רשם האגודות כדי שזה ישוב ויבדוק אם אכן פסקה החברות בשנת 2003 מכוח הודעת עזיבה.  

באמצעות הפרקליטים, אילן בלושטיין וליאור חליווה, טען המבקש בפני עו"ד אלי יניר, סגן רשמת האגודות השיתופיות, כי לא נתן הודעת עזיבה, לא קיבל דמי עזיבה ואף טען לאפלייה ביחס לחברים אחרים שיצאו מהקיבוץ לתקופות ממושכות. כפר גלעדי, באמצעות פרקליטתו עו"ד ניצן טבנקין (קופרשמיט את גולדשטיין ושות') טען שהמבקש שב להתגורר בקיבוץ לאחר למעלה מעשור שנים בהן שהה מחוצה לו. עם חזרתו, הובהר לו שאינו חבר בקיבוץ. הקיבוץ טען לתקפותה של הודעת העזיבה והוסיף שאין הצדקה "שהתחייבות חוזית ברורה" (ההסכם החתום בדבר יציאה לחופש) "תהפוך לאות מתה". עוד תיאר הקיבוץ סממנים המעידים שאף המבקש לא ראה עצמו כחבר, ובמיוחד התעלמותו מתהליך השיוך בקיבוץ והיעדר כל פנייה מצידו לבירור זכויותיו, כפי שהיה מצופה ממי שראה עצמו חבר בקיבוץ.  

אדיש לתהליך השיוך 

עו"ד יניר פסק כי "ניתן לראות במבקש, כמי שהודיע על עזיבת הקיבוץ", גם אם הוא לא הודיע על כך באופן ברור. תקנון הקיבוץ אותה עת, אמר סגן הרשמת, לא חייב מתן הודעת עזיבה בכתב דווקא וניתן היה למסור אותה גם בע"פ. בנוסף, בהסכם יציאת חבר לחופשה נקבע שאם לא הוארכה חופשתו של החבר "יחשב החבר כמי שהודיע על עזיבת הקבוץ", ואין חולק שהמבקש לא ביקש להאריך את חופשתו.  

עו"ד יניר ייחס חשיבות רבה להתנהגות המבקש, שלאורך השנים היה אדיש לתהליך השיוך בקיבוץ ולא שאל דבר לגבי זכויותיו בעניין זה, הגם שבהליך השיוך נכללו הוריו של המבקש ואחיו. עוד ציין סגן הרשמת כי במהלך 2014 הודיע המבקש למנהל הקהילה בקיבוץ כי "חבר קיבוץ הוא כבר לא". עו"ד יניר דחה את טענת ההפליה שהעלה המבקש, ואשר לדמי העזיבה אמר כי המבקש לא היה זכאי להם כלל, שכן "עלות שכר הלימוד שמימן הקיבוץ, עלתה על גובה דמי העזיבה".  

סוף דבר, נפסק כי "המבקש השלים עם עזיבתו וידע כי אינו חבר קיבוץ". חברותו של המבקש פקעה, קבע סגן הרשמת, הוא דחה את בקשתו לתיקון הפנקס וחייב אותו לשלם לקיבוץ 3,500 שקלים בעד הוצאות ההליך.  

נדחה ערעור על מנגנון הפנסיה המשפחתית בגליל ים  

על אף זכותו האישית של חבר לגמלה פנסיונית זכאי הקיבוץ לקבוע הסדרי התחשבנות משפחתית לבית אב 

בורר שמינה רשם האגודות פסק כי לפי מנגנון חישוב "הפנסיה המשפחתית" עליו החליטו בקיבוץ גליל ים, ניתן לקזז עודף פנסיוני של חבר שהיה עובד חוץ כנגד קצבה פנסיונית המגיעה לבת זוגו, חברת הקיבוץ.  

בקצירת האומר: במתווה הפנסיה של גליל ים נקבע כי זכויות כספיות של חברים "עובדי-חוץ" אשר נצברו עד למועד שינוי אורחות החיים הן רכוש הקיבוץ, ועל החבר להעבירן אל הקיבוץ. אם החבר לא יעשה זאת, יהוו זכויות אלה חוב אקטוארי של החבר לקיבוץ, והקיבוץ יהיה רשאי לקזז אותן מכל זכות שיש לחבר מול הקיבוץ. עוד קבע הקיבוץ כי אם לבן הזוג של החבר חוב אקטוארי לקיבוץ, ההתחשבנות תהיה משפחתית.  

במילים אחרות, אם לאחד מבני הזוג סכום "פנסיה עודפת" (מעל סכום הפנסיה החודשי עליו החליט הקיבוץ שאותו ישלם לחבריו) היא מהווה חוב של החבר לקיבוץ (שכן נצברה בתקופת הקיבוץ השיתופי), והקיבוץ יכול לקזזה מסכום הפנסיה אותו הוא חב לבת הזוג 

(על כך בהרחבה, ב"משפט חברים, "זמן קיבוץ" 11.8.22).  

החברה לא השלימה עם פסיקת הבורר, שהתיר לקיבוץ לקזז מקצבת הגמלה שהקיבוץ אמור לשלם לה את חובו האקטוארי של בעלה לקיבוץ, ופנתה באמצעות עורך דין שגיא מירום, לסגן רשמת האגודות וערערה על פסק הבורר. הקיבוץ, באמצעות עו"ד עומר כהן (שלמה כהן ושות') ביקש להותיר את הפסק על כנו.  

חוב משותף 

סגן רשמת האגודות השיתופיות עו"ד אלי יניר פסק שהקיבוץ רשאי לקזז את גמלת הפנסיה של החברה מהחוב האקטוארי של בעלה שכן מדובר בחוב משותף מבחינת הקיבוץ. הוא הסביר שקיימת זכות קיזוז, לפי חוק החוזים, הנובעת ממערכות היחסים שנוצרו בין החבר ובית האב לבין הקיבוץ, לפי החלטות האסיפה בדבר הסדרי הפנסיה שקבע גליל ים. אשר לטענת החברה לפיה לא ניתן לשלול ממנה זכות אישית (הגמלה הפנסיונית) בשל חוב של בן זוגה, אמר סגן הרשמת כי אכן החברות בקיבוץ היא אישית וגם זכותו של החבר היא אישית, אך על אף זאת, "הקיבוץ בתור גוף בעל סמכות אוטונומית, זכאי לקבוע הסדרים, הקובעים כי כיסוי חוב אקטוארי של חבר יהיה לפי בית אב".  

טענה מעניינת שהעלתה החברה נגעה לכך "שהקיזוז פוגע בכבודה, ונוגד את תקנת הציבור, שכן מאישה עצמאית היא הפכה לנסמכת על שולחן בעלה". סגן הרשמת תהה על טענה זו ואמר כי "אם החברה ובעלה מנהלים חשבון בנק משותף, הכיצד היא הפכה לנסמכת על שולחנו?". 

שורה אחרונה: הערעור נדחה והחברה חויבה לשלם לקיבוץ 5,000 שקלים בעד הוצאות ההליך.