כששרים משתררת דממה. הדר גולדין חזר הביתה. מני גודארד: המון אהבת חיים
שעת צוהריים, כיכר סעד. בדרך כלל אני נוסעת לצומת גמא לעמוד עם החברים מאשכול, אבל נודע לי באיחור, סעד יותר קרובה וזה מה שהספקתי. עומדת בלי דגל, או חולצה ייעודית. מחזירים את הדר גולדין. מחזירים בדרך כלל בערבים, בהם יש יותר אינטימיות. הדינמיקה ביום אחרת, כמעט אגרסיבית.
התחלתי להתייצב למשמרות קצת אחרי שחזרתי מחו״ל. כשהחזירו את סהר (לא ידעתי שזה הוא) יצאתי לאסוף מרכבת שדרות, והבנתי מרצף ההודעות שכל הכוכבים מסתדרים לעיתוי הנכון לעמידה בקשתות. בסוף כוכב אחד קטן נתקע, והתעכבתי בגלל תקלה ברכב. כשהגעתי לצומת הקשתות ראיתי מעט אנשים, מהיותר פעילים בהפגנות. ירדתי להצטרף והם אמרו לי שלפני חמש דקות עבר.
אחרי הלוויה של סהר עלתה בערב הודעה בקבוצות שמחזירים עוד מישהו. זה היה הדבר הכי טוב לעשות, בעצם היחידי, ויצאתי. חיכינו כמאתיים אנשים מאשכול במשך יותר משעה. בסוף עברה השיירה, רכב צבאי בראש, ועליו שני חיילים צופים לכל כיוון, עוד כמה צבאיים, ומהבהבים, וואנים גדולים ולבנים ועליהם מספרים: 1,2,3 שחולפים בשקט.
מאז, אני יוצאת לכל משמר שאני יכולה.
המורות מסעד לידי נותנות לי כבוד על הוותק במשמר, ואומרות שהפעם, בגלל השעה, נוח היה להגיע, ובאו לא רק בגלל שזה גולדין. מישהו מבארי מאט לשאול למה אנחנו עומדים, אחר שעובר מבארי מסתכל לכיוון אחר.
בשלוש ורבע יוצאת להקה גדולה של נערות ונערים מסעד וממלאת בן רגע את מרכז הכיכר. המורות אומרות לי שהם צעירים מדי מכדי להיות מכיניסטים, והם כנראה מחטיבת הביניים.
התנועה לא פוסקת. בינינו נדחקות שיירות של משאיות, אוטובוסים ורכבים פרטיים. כשרכב גדול במיוחד (בדרך כלל צבאי) עובר, הוא מתמרן בקושי בין האנשים, והכול קרוב.
מדברים לידי על ההוא, שהיה בקלנועית וקרה לו משהו. עברתי ליד הקלנועית שלו, אבל לא ידעתי. אומר מישהו. לפעמים צופרים לנו, לרוב לא, וטוב שכך. כמעט כל הדגלים בכחול לבן. על אחדים מהם מודפסות תמונות חללי צה״ל, רק אחד צהוב, ואנחנו כבר קרוב למאה איש. כך אפשר להבין (השביסים סמן פחות משמעותי בעיניי) שהמשמר ימני ברובו.
התקבצו מהסביבה – מנתיבות, מהמושבים, מהקיבוצים הדתיים, ויש גם עוברי אורח שהצטרפו ספונטנית. בחור גדול, לובש חולצה של מסדר גולדין, בולט במידה הנכונה לעומת ההמולה סביב, וסוג של מחולל כזו בעצמו, אומר שבן גביר הלך שמאלה מדי מאז שהצטרף לסמוטריץ׳. ההסתדרות היא הליכוד והליכוד הוא מפא״י, הוא אומר, ומנמק: ברגע שהם מתיישבים על הכיסא קורה להם משהו. הוא מעדיף יושר, כמו יוסי שריד. אני שואלת אותו אם הימין הישר כסרגל בעד השמדת הפלסטינאים. כן, אבל הוא צריך ללכת, השיירה מתעכבת יותר מדי ויש לו משהו.
מי האיש, חפץ חיים
אחרי הפעם ההיא בצומת גמא החזירו פעמיים דרך נחל עוז, שם גיליתי את השירה.
כשהחזירו את שרידי הפלסטינים (לזה לא הצלחתי להגיע) ראיתי בסרטון ששרו את הרעות. זה היה יפה ומרגש. למוחרת שוב היינו באותו מקום, ואלי מסעד, ששר גם בהפגנות, שר את מי האיש, חפץ חיים, דורש שלום ורודפהו.
זה מה שהיה חסר. אבל לא שרתי. כשעבר הרכב עם מספר 1 (כבר אין עוד מספרים) אמרתי בלב לנח בפנים שיהיה זכרו ברוך.
אני בודקת סביב מי מוכן לשיר. שיר הרעות לא אופציה לקהל הזה, אבל חפץ חיים יכול לעבור. המורות מסעד מסכימות, וארגנטינאי משלישיית מפלסים, שבא עם אורח מאמריקה, שראה ביום אחד בעוטף כמעט הכול, די בעניין. הוא שר לי להדגמה בקול יפה וטיפה רועד מזוקן. לידינו מכינה קבוצה את גרונה ל"שבו בנים לגבולם". אולי זה מה שנשיר? שואלות המורות. בסוף כשהוואן עובר, להקת הנעורים מסעד נותנת את הטון, שרה משהו שמדבר על זה שאלוהים ישמור עלינו, שכל ישראל אחים, ובעגלא ובזמן קריב. (את רוצה את המילים? שואלות המורות).
הנערות עומדות בביטחון ושרות, לא שקט מדי ולא רועש מדי, ועוברות בטבעיות לתקווה. מניעות דגל ישראל גדול מצד לצד באמונה תמימה, שמשותפת לכל המשמרות וכל הקהלים.
אולי טוב שזה השיר ששרו לו, הוא הרי היה בבני עקיבא. וטוב ששרו, כי כששרים משתררת דממה גם בהמולה הכי רועשת.
לפני השיירה הגיע רכב צה״לי שחסם כיוון אחד של הכיכר. אחר כך עבר טרקטור גדול וירוק, שהשיירה נתקעה אחריו וכמו הפך לחלק מהטקס, והנה הוואן העובר בשקט. אחריו מתפזרים כרגיל במהירות ובתכליות של נגמר אז הולכים, כמו בכל המשמרות.
חיכיתי לפחות רבע שעה שתתפזר שיירת הענק של מכוניות רגילות שנוצרה בעקבות האירוע. מישהו אדיב אפשר לי להשתלב, ועדיין, ראיתי אותה מולי באורך של כשלושה קילומטרים עד עלומים. הדר גולדין חזר הביתה. צילמתי ולא הספקתי להגיד לו בלב כלום.
אחרי זה הייתה עוד פעם שלא הספקתי להגיע, ובפעם האחרונה, שוב בצומת גמא, אמרה לי מישהו שהפעם זה מני. כבר ראיתי שהשמות שאומרים במשמרות מתממשים (אם אני לא יודעת אני מחכה בקוצר רוח עד הבוקר). לא ציפיתי שזה יהיה הוא, אולי כי בארי נדחקה לסוף, אולי כי הביאו מדרום הרצועה.
והינה זה מני, חבל שלא שרנו בצומת גמא. בשבילו מתאים לשיר על החפץ חיים. איש שהיה בקיבוץ מודל לגבריות, בצעירותו ספורטאי מצטיין במראה של אל יווני, ובעיניי היה הרבה יותר מזה, סמל לצניעות ולב רחב, והמון אהבת חיים.
