יבול שיא
הרפת והחלב
shutterstock 286883894

מתוך נבכי הדמנציה 

4 דק' קריאה

שיתוף:

מחשבות על 69 שנים של מלוכה, על חברי פייסבוק ועל מלאך המוות. הדי בן עמר מרים תרומה לדיון על מותה של מלכת אנגליה 

עם מותה של המלכה אליזבת נמלא הפייסבוק תגובות צער והערצה למלכה ולשאריות האימפריה שכבר מזמן גססה, וכדרכי הגבתי גם אני לאירוע וכתבתי את הסטטוס הבא: 

"קלפטע פרזיטית, רעה וקטנונית עזבה את העולם, מגיע פרזיט בוק במקומה, והעולם כמרקחה. סתומים". 

אחת הקוראות הקבועות שלי בפייסבוק לא אהבה, בלשון המעטה, את ההתייחסות שלי למלכה המנוחה, והחלה להתנצח איתי בתגובות. ניסיתי לומר לה שזו דעתי בלבד. דעה, רגש ותחושה שהתגבשו מהיכרות של 69 שנים עם דמותה הציבורית והמוכרת של המלכה, שהוכתרה שנה לפני שנולדתי, שאין טעם להתווכח על הדעה שגיבשתי ועל אחת כמה וכמה עם התחושות והרגשות שלי, ושזכותה להחזיק בדעה שונה.  

על כן, ניסיתי לומר לה, לא ממש ברור לי על מה אנחנו מתנצחים כאן. 

זמן קצר לאחר מכן קיבלתי ממנה במה שקרוי "בפרטי", כלומר, בערוץ המסנג'ר המיועד להודעות והתכתבויות של אחד לאחד, את ההודעה הבאה: 

"לפני כמה חודשים כתבתי לך 'חבר אתה חסר' כשנאלצת לקחת פסק זמן מהפייסבוק. 

הפוסטים שלך היו ה-דבר פה, בהשוואה להרבה מחרטטים, ולא רק 

גם היום אני כותבת לך שאתה חסר, אבל מסיבה שונה. 

הפוסטים שלך לאחרונה לא מזכירים אפילו במעט את הפוסטים בעבר. 

ההפסד כולו שלי ואולי של כולנו". 

פייסבוקי הוא מבצרי  

כאן המקום לציין שאני רואה בדף הפייסבוק שלי סוג של בית ומבצר – הוא שלי ושלי בלבד. הוא מיועד לשמש לי מקום לבטא את עצמי – ואת עצמי בלבד. אין לי כוונה לבטא את עמדותיהם של אחרים, הגם שלפעמים יש עמדות שהן דומות לשלי, נושקות זו לזו או חופפות. אבל זה מקרה בלבד. לא מתוך כוונה. 

גם אין לי כוונה לחנך מישהו או לקבוע עובדות – אני מבטא את דעותיי ותו לא. 

לעיתים קורה שכשאני כותב משהו יש קוראים שמתנגדים לעמדה או דעה שביטאתי. יש ביניהם כאלו שכותבים "לדעתי אתה טועה", או אף "טועה בגדול", וזה לחלוטין לגיטימי בעיניי, מסיבה אחת: המילה "לדעתי" שבה הם פותחים, או מסיימים, עושה את כל מה שיאמרו ללגיטימי לחלוטין בעיניי. גם אני חולק מעת לעת על דעות של חברי פייסבוק שלי שאני קורא בדף שלהם, ולאחר שביטאתי את עמדתי אני נוהג להוסיף "דעתי בלבד". 

חכמים ממני 

לעומתנו, יש אנשים שאין להם "דעה", יש להם ידיעה מוחלטת של מה נכון ומה לא, מה צריך לומר ומה לא, מה חיובי ומה שלילי, מה הגיוני ומה לא הגיוני, מה מוסרי ומה לא, וכן הלאה. 

השם יברכם. האם הם יודעים איזה ברי-מזל הם שהדברים כל כך ברורים וידועים להם? כשברי-המזל הללו מגיבים לי, הם מטיפים לי ומחנכים אותי מתוך מגמה להחזיר אותי לדרך הישר ולנתיב ההיגיון.  

אני תמיד מתפעל מעוצמת האופטימיות שבה התברכו האנשים הללו. 69 שנים הייתי מקולקל, והינה הם לא מתייאשים ומאמינים עדיין שיצליחו לתקן אותי!  

אני מלא הערכה אליהם. 

ועם זאת, עם כל הערכה הזו שאני רוחש להם, לאנשים כאלה, אני נותן להם בדף הפייסבוק שלי שתי הזדמנויות לחנך אותי, ובשלישית אני כבר מאנפרנד אותם – מנתק את יחסי הפייסבוק שלי איתם ומשחרר אותם מהקשר איתי. 

ואפשר להבין למה אני עושה זאת. מהיותי בור וטיפש, קשה לי להתמודד עם אנשים שהם חכמים ממני ויודעים את האמת, אנשים שחייהם רצף של עובדות מוצקות והוויות ברורות, על כן הדרך היחידה הפתוחה בפני במצב כזה, שלא לעמוד מול טיפשותי ובערותי כל פעם מחדש, היא לנתק את יחסיי איתם. 

וזה, כאמור, מה שאני עושה. 

הנימוק הסופני 

אבל הגברת ששלחה לי את ההודעה שלמעלה אפילו לא התכוונה לחנך אותי. 

אז מה כן התכוונה לעשות בכך? מהיום שבו קיבלתי את הספק-הודעה-ספק-הערה-לסדר שלמעלה, אני עומד תוהה ונבוך מול השאלה הזו. 

למה היא שלחה את זה? מה היא רצתה להשיג בזה? 

ויותר מסובך מזה: איך עונים על דבר כזה? 

התשובה הראשונה שעלתה בדעתי הייתה לכתוב לה שאכן, יש ירידה משמעותית באיכות הסטטוסים שלי בשנה האחרונה, מאז שהרופא הסביר לי שנותרו לי מספר חודשים לחיות, ומצבי סופני לגמרי. "זה קצת מקשה עלי להתרכז", רציתי לכתוב לה, "כי התחושה שמלאך המוות ניצב מאחורי כתפי השמאלית ודוחק בי כל העת מטרידה-משהו ומשפיעה על כתיבתי". 

מצד שני, כנראה שזו תשובה לא ממש טובה, מאחר שמלאך המוות, ככל הידוע לי, נמצא לצידו של כל אחד מאיתנו בכל רגע ורגע בעמדת המתנה, אין איש יודע מתי יניף את חרמשו ויקטוף אותנו, ואדרבא, כשאין אנו יודעים שנקצבו לנו מספר חודשים, תמיד יכול להיות שהמוות מתכנן להגיע אלינו מחר בבוקר בכביש בתאונה קשה או במקום העבודה בצורת דום לב או בקופסת המעדן שבמקרר בצורת הרעלת קיבה.  

אז דווקא ההבטחה שמותנו צפוי רק בעוד כמה חודשים יש בה משהו מנחם. 

בנוסף, הנימוק הסופני אינו פועל לטובתי כאן משום הדבר הבא: כשאתה יודע שכל סטטוס עלול להיות הסטטוס האחרון שלך, מן הראוי היה שתשקיע בו את כל מאודך ומרצך, ולא תתייחס אליו בקלות ראש, ועל כן צריך היה להיווצר מצב שבו הגברת הנזכרת להלן תכתוב לי: "לאחרונה ניכר שהסטטוסים שלך מושקעים ביותר ורמתם עלתה לעילא ולעילא לעומת השטויות שנהגת לכתוב בעבר, ועל כן אני תוהה אם יש לכך סיבה שראוי לדעת אותה". 

וכפי שהבנו – זה לא המצב. באסה. 

על כן האפשרות השנייה שחשבתי עליה הייתה לכתוב לגברת האמורה תודה נרגשת, ולספר לה שבזכות הספק הודעה ספק הערה שלה פניתי לבדיקות אצל מומחה פסיכו-גריאטרי והסתבר שאני סובל מירידה מנטלית קשה שנובעת מגיל ומתחילתה של מחלת האלצהיימר, או במילים ברורות יותר – אני כבר דמנטי במצב מתקדם. 

מצד שני, דמנטי במצב מתקדם אינו ממש מודע למצבו זה, על כן אני חושש שהתשובה הזו תישמע לא אמינה, אבל מצד שלישי – יכול להיות שבאמת אני במצב דמנטי כל כך מתקדם, עד שאינני מודע למצבי כלל וכלל, ועל כן אני מרשה לעצמי להתלוצץ על זה כאן. 

לך דע מה האמת עכשיו! 

על כן, לאור המצב המביך שציינתי בקטע האחרון, מצב שבו הכול אפשרי ושבו אינני באמת יכול לדעת אם אני דמנטי במצב סופני, החלטתי שלא לענות כלל, מאחר שאינני רוצה להסתבך בתשובה לא אמינה – מספיק שאני כותב סטטוסים ירודים לאחרונה, ואני לא רוצה להחמיר עוד יותר את המצב. 

מטופש ופרימיטיבי 

ורק רציתי לציין, אם כבר נגעתי בנושא במהלך הטור הזה, שהמלכה המנוחה באמת הייתה קלפטע פרזיטית בעיניי, ושלהחזיק בית מלוכה במדינה מודרנית במאה ה-21 הוא עניין מטופש ופרימיטיבי להחריד בתפיסתי, והצורך של אנשים להחזיק על גבם משפחה גדולה של טפילים שניזונה מכספי הציבור כעלוקות המוצצות דם, ומאות מיליוני דולרים שעוברים בירושה מדור לדור ללא כל מס המוטל עליהם, כולם מכספי הציבור במקורם, מחזיר אותי שוב לאמרה האלמותית של איינשטיין: "שני דברים הכרתי בחיי שהם אינסופיים – היקום והטיפשות האנושית, הגם שאינני בטוח לגבי הראשון". 

דעתי בלבד. 

 ליד: 

מצד שני, דמנטי במצב מתקדם אינו ממש מודע למצבו זה, על כן אני חושש שהתשובה הזו תישמע לא אמינה, אבל מצד שלישי – יכול להיות שבאמת אני במצב דמנטי כל כך מתקדם, עד שאינני מודע למצבי כלל וכלל, ועל כן אני מרשה לעצמי להתלוצץ על זה כאן 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ד"ר שלומי לוי, אחראי תחום מיקופלסמה, צוות בריאות העטין, החקלאית בשלושת החודשים האחרונים בודד חיידק בשם מיקופלסמה בוביס מעטיני פרות בשש רפתות שונות ברחבי הארץ. מדובר בארבע רפתות קיבוציות ושתי רפתות מושביות. שלוש מהרפתות
5 דק' קריאה
ביקור ברפת כפר גלעדי ושיחה עם המנהל עמרי זלצר הדרך ממרום גולן לכפר גלעדי עוברת בנעימים באופן מוזר. את הדרך לעמק עשיתי פעמים בודדות מאז תחילת המלחמה, כעת כבר כל השדות ירוקים והמחסומים הצבאיים
5 דק' קריאה
הדרך לרפת בקיבוץ עין השלושה, מלאה בזיכרונות שייצרבו בזיכרון של כולנו, כביש 232, כביש הדמים, הקיבוצים מסביב ספגו מכות כואבות שגם הזמן לא יימחה. יופיו של הטבע והשדות לצד הכאב והאובדנות הרבים, לצידם יש
אמילי די קפואה – מנהלת הרפת של קיבוץ כרמיה, רק בת 38, הגיעה לקיבוץ ביחד עם אמה מבלגיה כשהייתה בת שבע. אמה ביקשה והתעקשה לעבוד ברפת, גם אמילי עבדה במשק חי ולאחר שירות צבאי
ד"ר יהושב בן מאיר, דניאל אספינוזה, הדר קמר, ד"ר מירי כהן צינדר וד"ר אריאל שבתאי. המחלקה לחקר בקר וצאן, המכון לחקר בע"ח, מנהל המחקר החקלאי – מכון וולקני [email protected] המאמר מתבסס על דו"ח מחקר
11 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן