אני שוכב ער ומסרב להירדם. כבר אחרי חצות, זאת אומרת שהזדקנתי על פי השעון בעוד שנה (היום יום הולדתי). פנסיונר עם קבלות, מתקרב בקצב של קורונה לקראת הבאות. כידוע הקורונה יש לה תכונה של איבוד זמן. מקצרת טווחים. רק קמים בבוקר וכבר ערב. מה הפלא שקשה להירדם. אני משחזר את יומי שעבר: מסכה על הפנים, הגנה הדוקה במצוות המשפחה. קובעים ללכת לאירוע ציבורי ונזכרים שאסור. הרעיון מבוטל. כבר אחרי אחת בלילה. אני קם לעבר החבר הלילי שלי – המקרר. המחשבות רצות לסיכומו של יום. לא נותנות מרגוע. מתגברות על כדור השינה. חוזר למיטה ולהרהורים. אז מה היה לנו היום? מה הדבר הזה שמקשה על ההירדמות? אני בגבעת -חביבה. טלפון מליזר: (אליעזר כגן – שחקן כדורעף מהולל בהפועל המעפיל בשנים עברו) צוות הסרטה בדרך אליך. צוות הסרטה כדי להכין סקיצה לתכנית מצולמת על ההגמוניה הקיבוצית בכדורעף בשנות השישים שבעים של המאה העשרים. ליזר שלח את הצוות אלי לארכיון ללא תיאום מראש בתקווה שיהיה בסדר.
הסכמתי לקבלם לראיון בהפסקה בין שתי פגישות שתוכננו ביומן מבעוד זמן. אם יישאר זמן לאחר מכן ניפגש שנית בסטודיו שלי בהמעפיל. הכדורעף זו חוויה קצת נשכחת מלפני חמישים שנה. איך שהזמן רץ. עוד אני מדבר עם צוות ההסרטה, מגיע טלפון ממאמן כדורעף ידוע, רב זכויות ותארים. מבקש שאחפש לו דבר מה בארכיון. איזה תזמון. לפני המון שנים אימן את לאה אשתי בנבחרת ישראל בכדורעף. מסור ד"ש הוא אומר. שנים שלא נפגשנו. החלפנו זיכרונות על אהוד דקל ז"ל (עין שמר). כמה שעות מוקדם יותר שחקנית עבר, אף היא מהנבחרת המהוללת שזכתה במקום טוב באליפות אירופה לנשים, מבקשת את עזרתי. כיצד מתחברים הטלפונים סביב נושא אחד שהתרחש לפני שנים, כמו באגדות (על הכדורעף אפשר באמת להגיד שזו אגדת דשא…). ביום אחד שלושה טלפונים וצוות הסרטה אחד, סביב הכדורעף של פעם. השיחה מתגלגלת, והמצלמה מצלמת.
נבחרת המעפיל בכדורעף
אני מסכם: במרחב הקולקטיבי הקיבוצי הנוקשה (קולקטיביות רעיונית) של פעם, חישוקים אידיאולוגיים, חינוך משותף, ולשמאל שור!… הכדורעף הקבוצתי היה דווקא מפלט של אינדיבידואליזם. אופציה ליציאה מהמסגרת, הקיבוצית הרחבה והלוחצת אל המרחב הספורטיבי שאפשר ביטוי אינדיבידואלי רחב יותר. ביטוי למימוש אישי. אתגר חיובי פורץ דרך מול הנהגה מקובעת. המראיינת הנחמדה מקשה, ומתפעלת: אני עירונית, אצלנו הספורט זה כסף, בעיקר כסף. אתם הייתם אחרים. לא הייתם רק ספורטאים, הייתה לכם גם נפש יצירתית נוספת, כזו שלא ראתה בספורט את חזות הכול. היה לכם עולם שלם מעבר לספורט! (היה לנו קיבוץ!) תודה על המחמאות, אני משיב. בליבי אני נשאר קצת סקפטי מול התיאור החיובי. אנחנו יושבים בסטודיו שלי והיא רואה יצירות אמנות, מדברת על הצ'לו והמוסיקה של אליעזר כגן, שהסתובב עם הצ'לו בין המשחקים ובמטוסים. לא ויתר על שעות אימון וניגון. החמשירים של גיורא הלפרין שהוקראו באירועים ובמסיבות. כמו פיצחה את סוד הקבוצה. זה לא רק ספורט. המצלמה ממשיכה לשוטט, לברור זוויות מעניינות לצילום. מתמקדת בפסל העץ של אלכסנדר זייד רכוב על סוס מקרשי בניין קרועים. לילה, רבע לשתיים. בבוקר צריך למלא מטלות משפחתיות לקראת יום הולדתי. יש לי השערות על תפקיד הקבוצה במרחב הקיבוצי של שנות השישים-שבעים. על גאוות קבוצה וקיבוץ. על אופוזיציה נסתרת להנהגה כריזמטית שקבעה גורלות ופילוגים ובנו לא נגעה. על סולמות מילוט שהפילו חומות של נוקשות ויצרו תשתית רכה יותר לקבל את השינויים העתידיים להתרחש בעוד זמן. אפשר לקבוע שבאמצעות הכדורעף "העתיד כבר החל". ואכן, הכדורעף היה מספינות הדגל של השינוי. סלל דרך. פתח עיניים. פרדוקס: המשחק החברתי ביותר המחייב במהותו שותפות בין כל ששת שחקניו, קולקטיב קטן הפועל כמו מכונה משומנת היטב, כרסם בקולקטיב הקיבוצי הגדול והשמרני שסירב בעקשנות לזהות את העתיד להתרחש…
נבחרת המעפיל בכדורעף , זו רק סקיצה מצולמת אומרת הבמאית אנחנו עוד נפגש . אני נרדם בסופו של לילה.
נבחרת המעפיל בכדור עף, 1965. עומדים מימין לשמאל: המאמן צבי סינטו, מנהל: חיים קרפובסקי, רמי אפשטיין, עמית הללי, גיורא הלפרין, יובל דניאלי, דוד בר נצר, נסים הררי. כורעים מימין לשמאל : עודד מגן, דני הנפלינג, אבישי קרפובסקי, עמוס מינצר, בני אתר.
