"הריחות שאני מאד אוהב, ואוהב אותם עד סוף ימיי, הם ריחות של קומפוסט, דשן, אדמה נחרשת וריח של אדמה אחרי גשם ראשון״
במושב קדרון פגשתי במי שנחשב ותיק יצרני הקומפוסט במדינה. נדב מַלר, 67, יליד הארץ, מעיד על עצמו שהוא אוהב קשר בלתי אמצעי עם השדה החקלאי ומבחינתו "ריח הזבל עדיין ניחוח חציר ולא מטרד ריח".
שלושים וחמש שנים מחייו נדב מלר חי את העיסוק בקומפוסט וגם כשהוא קרוב עד מאד לגיל הרשמי של גימלאות, הוא חש שטרם נס ליחו ויש לו עוד הרבה מה להציע, כמקצוען בתחום.
יש לו דעות מוצקות בכל הנוגע לחקלאות ישראל, גם על התנהלות משרד החקלאות ועל הצורך להכשיר דור עתיד בתחום, אף על פי ששני בניו לא הביטו למרחק וניתבו את חייהם לעיסוקים שונים לחלוטין מעבודת האדמה.
את הפרק המרכזי בלימודיו, קודם השירות הצבאי, עשה בבית הספר החקלאי הכפר הירוק, מצפון לתל אביב "מתוך רצון להמשיך מסורת משפחתית בחקלאות. הייתי דור רביעי בתחום והמעמד המשפחתי מחייב".
אחרי שירות סדיר בחיל השריון, הרוב במרחבי סיני, פנה לחקלאות. "גרתי אצל סבתי ודודיי במושבת הברון מזכרת בתיה (עש שם אימו של הברון אדמונד דה רוטשילד – ש.ו.). הייתי בשדה, עקבתי אחרי העבודה בדישון, בהשקיה. נהניתי מכל רגע".
השלב הבא בחייו: טרקטור. "במלווה חקלאי של בנק החקלאות (כבר שנים שאינו פעיל) באינפלציה של מאות אחוזים רכשתי טרקטור והתחלתי בהובלות חקלאיות. הובלתי כותנה, פרי הדר, שעועית, אגסים. בשלב מסוים הייתי קבלן לזבל אורגני. שכר אותי אדם שהתגורר בקבוצת שילר ובמבט ראשון נראה לי משום מה תימהוני והציע לי עבודה טכנית של ייצור קומפוסט. זה עניין אותי והתעמקתי בנושא".
שנת 1987 נחשבת השנה הראשונה לדרכו של נדב מלר בקומפוסט. "כאן, במושב קדרון, שאני מתגורר בו משנת 1985,ייצרתי קומפוסט לכל דורש. הייתי מתלמידיו של מריו לוי מקיבוץ שדה אליהו, מי שנחשב אבי החקלאות האורגנית. היום אני הוותיק שבייצרני הקומפוסט בישראל".
מלר נמנה היום עם העובדים בחברה שאותה הוא מגדיר "משפחתית פרטית גדולה" מכפר ורבורג, "שילוני מיחזור אורגני". אתר החברה ממוקם בקיבוץ גבים.
נדב מבקש לציין שהחברה "גדולה בזבלים אורגניים לסוגיהם, כולל מצעי שתילה וגזם יער ויש לה את כל הכלים ליישום, לפיזורים במטעים ובפלחה ומפזרות קטנות לשימוש עצמי".
משפט המפתח של נדב מלר: "האדם הצעיר בחברה בשילוב החדשנות וההתפתחות עם הדרייב של הניסיון והקילומטראז' שיש לי בתחום – הם בבחינת נוסחה מנצחת".
כמו שנאמר בראשית הדברים, ריח הקומפוסט משפיע לטובה על נדב מלר."במשרד להגנת הסביבה מתבטאים על מטרדי ריח העולים מקומפוסט. מבחינתי אין זה כך. ריח הזבל ניחוח חציר. הריחות שאני מאד אוהב ואוהב אותם עד סוף ימיי, הם ריחות של קומפוסט דשן, אדמה נחרשת וריח של אדמה אחרי גשם ראשון".
נדב מלר מרבה לדבר על דורות המשפחה הקודמים שהיו חקלאים. "אני דור רביעי לחקלאים שהקימו את מזכרת בתיה. בשנת 1884 עלו אחת עשרה משפחות לארץ ישראל מפבלובה, כפר קטן על גבול בלארוס-ליטא. הם היו חקלאים דתיים מאד, עוד לפני שבאו לארץ. בבית הספר החקלאי מקווה ישראל שנוסד בשנת 1870, הם עשו הסבה והושיבו אותם במזכרת בתיה. שנים אחדות אחרי עלייתם לקרקע הגיעה שנת שמיטה. רובם לא רצו לשמוט את הקרקע כי השנים הקודמות היו שנים קשות למחייתם והם היו רעבים. לא היו אז גידולי שלחין, רק בעל, והם חיו במציאות כלכלית קשה מאד. למעשה כל מושבות הברון התנהלו קשה וללא דבקות במשימה ובציונות – הם לא היו ממשיכים. הסבא רבא של אבי, משה מלר לא היה בערוב ימיו עובד אדמה, אך בנו יוסף צבי מלר ונכדו מרדכי מלר – סבי – היו חקלאים ברמ"ח אבריהם עד יום מותם".
והוא מוסיף לנו עוד פרק היסטורי בחיי הארץ הזאת: "החקלאות בשנים ההן הייתה מבוססת על בעל וגידלו פלחה, סורגום ושומשום. השומשום יצר בעיה. בייבוש בגורן הוא היה מפריש דבק שמנוני והפריחה של קוצים שעפו באויר, נדבקה לגוף. כנכדים היינו מגויסים בגיוסים משפחתיים יזומים בעונות הבוערות".
ממשיך בתיאור מרתק: "הפרדסים הושקו בהצפה בתעלות ותרמיל הקטיף של תפוחי הזהב היה תלוי על הכתף ונגרר על הרצפה, בגלל קומתי כילד".
ומההיסטוריה לימינו אלה.
מה דעתך על חקלאות ישראל במאה ה-21?
"החקלאות בישראל היא חכמה, אינטנסיבית, רב גוונית (וורסטילית) ויודעת להתאים את עצמה לתקופה, מבחינת תכנון ייצור, מקצועיות טכנולוגית ומותאמת לשינויים שעוברת החקלאות העולמית, אבל הממסד הישראלי רואה את החקלאות לא כערך עליון של עובד אדמה, ציונות וביטחון תזונתי, אלא כאבן ריחיים על צוואר הכלכלה הישראלית. חס וחלילה שיגרום למדד גבוה, בשל חוסר זמני של פירות וירקות בגלל מזג אויר. לא שמעתי איש מהשלטון לממשלותיה השונות של ישראל, שיאמר שהחקלאות, גם אם היא יקרה זמנית במוצר או שניים, יש לה ערך מוסף בנושא שימוש פתרון קצה למים מושבים. קח את המפעל העולמי של מי שפד"ן. אם לא יהיה בקצה שלו חקלאי שצורך את המים, כל המפעל הנהדר הזה יישפך לים ואגרת הביוב שכל תושב מוניציפאלי ישלם ויבכה – תהיה יקרה פי ארבע".
ועוד משפט ציוני מפיו של נדב מלר: "כל מי שחי מסביב לחקלאות, כל נותני השירותים ותעשיית הדשנים, חומרי ההדברה, בתי האריזה, החרושת, כל מי שקשור בייצור תשומות לחקלאות, מחוץ לחקלאי, כל אלה לא יתקיימו, אם לא תהיה חקלאות".
והוא מסכם: "אני עדיין בדעה שהמילים "אם חקלאות כאן, מולדת כאן" רלוונטיים גם היום, ועיקר העיקרים, הציונות שנשמעת בחוגים רחבים כמילה גסה ,עדיין רלוונטית. עוד לא סיימנו, לצערי, את המאבק על ארץ ישראל מול שכנינו".
וכשאני מעלה בפניך את נושא הביטחון התזונתי, מה תאמר?
"נושא הביטחון התזונתי שב ועולה באורח תדיר בכל עת של מצב ביטחוני רגיש. בכל עימות צבאי והיו כאלה בשנים האחרונות, עפו טילים על העורף הישראלי. לדוגמא אחד הטילים עשה דרכו לכיוון העיר יהוד וחברות תעופה זרות הפסיקו לאלתר טיסות לישראל וממנה. שערו בנפשכם שמדפי המרכולים היו ריקים מירקות, ביצים וחלב, שיהיו מושתתים על יבוא"…
עתיד לחקלאות הישראלית?
"הכל כאן מתנהל בראייה חסרת מעוף, קצרת מועד ובלי טיפה של חזון. החקלאים מהווים מיעוט, בלי ערך אלקטורלי. החקלאי יכול פעם בטעות להקפיץ את המדד ולגרום מטרדי ריח לאוכלוסייה הלא חקלאית. האוכלוסייה הלא חקלאית, העירונית, התקרבה לאזורי החקלאות והיא מאד רגישה ומפונקת. ברשותך, אחזור על משפט שאמר פעם חקלאי: איננו רוצים שום עזרה מהממשלה, רק שלא תפריע".
28 דונם פרדס אשכוליות לתעשייה
נדב מלר נולד לפני 67 שנים בבית יולדות בכפר סבא. נשוי לסיגל, מאבחנת מדעי התנהגות. הורים לאמיתי (40), נשוי+2, מורה ומחנך בתיכון ברמת השרון, גם מורה לתקשורת. מתן (38) נשוי+ילדה, פסיכולוג קליני. נעמה (34) עובדת בחברת הייטק בנושא כח אדם, תינשא במזל טוב בחודש מאי 2023 ברחבת הדשא שבחזית בית המשפחה במושב. "גם שני הבנים נישאו על הדשא הזה".
נדב מלר נישא לבת מושב קדרון. אביה, ישראל איטקין, היה ממקימי קיבוץ הראל ואיש הממסד החקלאי. היה מראשי "ברית פיקוח" של תנועת המושבים, ובשנות ה-90 יושב ראש מועצת הדבש ויושב ראש מועצת הבקר. אלמנתו של איטקין בת 94, מתגוררת בביתה הסמוך לביתם של סיגל ונדב מלר.
נדב מלר מטפח פרדס על שטח של 28 דונם ומגדל בו אשכוליות לתעשייה. מושב קדרון, הסמוך לגדרה, הוקם בשנת 1949 על ידי עולים מיוגוסלביה ורומניה. במושב מתגוררות כ-400 משפחות. לכולן שטחים מעובדים, אולם בכל המושב רק 12 חקלאים.
