נוגעות בעצבים 

שלוש בוגרות בית הספר לעיצוב בחיפה הקדישו את פרויקט הגמר שלהן לקיבוץ. מיחסי אהבה שנאה לחינוך המשותף, דרך מבט מורכב של הטוב עם הרע ועד תכנון מחוץ לקופסא לקיבוצים שנפגעו בשבת השחורה 

*תמונה ראשית: הזוג היותר יקר לא מאושר. צריך להגיש בקשה חריגה לאישור הוועדה. איור של איילת ייטב מתוך פרויקט הגמר "בת משק" 

בסוף אוגוסט ננעלה תערוכת הגמר של בוגרי בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה. בוגרי החוגים לעיצוב תקשורת חזותית, אדריכלות, צילום ועיצוב אופנה, בחרו להציג עבודות המשקפות בצורה ייחודית ומלאת השראה את הנושאים המגוונים בהם בחרו לעבודותיהם. שלוש מהסטודנטיות בחרו להקדיש את פרויקט הגמר שלהן לקיבוץ: פרויקט אדריכלי של שיקום קיבוץ בארי, סיפור מאויר ליתרונות וחסרונות הקיבוץ וארכיון סיפורים אינטרנטי בהקשר ללינה המשותפת. 

אילו משקפיים 

איילת ייטב סטודנטית מהחוג לתקשורת חזותית מציגה ספר מאויר "בת משק" המסופר מנקודת מבטה של מי שנולדה וגדלה בקיבוץ שיתופי. הספר מספק הצצה ליתרונות שקיימים בחיים בקיבוץ כמו גם לחלקים הפחות נעימים שבחיים אלה ובוחן את ההתנגשות בין המציאות העכשווית לבין המסורת והמורשת של הקיבוץ של פעם. 

לצד האיור בו נראות אימהות עם עגלולים נכתב: "מערכת החינוך היא דבר נפלא כל עוד את אמא בדיוק כמו שהגננת רגילה ותקווי שלא תהיי בגן של שרון, כי היא זוכרת לך את איך שהיית בתיכון וככל הנראה שזה קצת ישפיע על היחס שלילד שלך יגיע". 

"למרות הביקורת שיש לי על התנהלות הקיבוץ, התחלתי לראות את הצדדים החיוביים שיש בחיים בקיבוץ, אומרת איילת. "על אף ולמרות הרגעים המורכבים, למדתי להעריך את הקהילתיות ואת 'הגב' שהקיבוץ נותן לי כאינדיבידואל, דבר שמרגיש כל כך חשוב בימים של מלחמה. מטרת הפרויקט להציג את הקונפליקט הפנימי שלי כבת משק, להראות את יחסי האהבה-שנאה למקום בו אנו חיים". 

אהבה-שנאה 

נועה בן ששון מהחוג לתקשורת חזותית בחרה להתמקד ב"סיפורים לפני השינה" בקיבוץ, ארכיון סיפורים וזיכרונות אינטרנטי שמבוסס על סיפורים של מי שגדלו בלינה המשותפת בקיבוץ. 

יש שזוכרים אותה כזמן טוב וכיפי, ויש שיצאו עם טראומות וזיכרונות קשים. כל סיפור מוצג באור חיובי ושלילי, והצופה יכול לבחור את הפרשנות לסיפור. הפרויקט נוצר בהשראת אימה של נועה, שגדלה בלינה המשותפת וסיפרה לבתה על חוויותיה לאורך השנים. 

בממ"ד הזה אשתי נהרגה לי בידיים 

שקד חיון בן אליעזר מהחוג לארכיטקטורה מציגה את פרויקט 95% גן עדן לשיקום קיבוץ בארי, תוך הסתכלות חדשה על פתרונות המיגון הקיימים ובמטרה לחזק את תחושת הביטחון והקהילתיות, ולאפשר שגרת קיבוץ וחיים המותאמת להווה. 

ההצעה האדריכלית מבוססת על חקר ערכי הקיבוץ, שנעשה תוך ראיונות אישיים עם חברי קיבוצים מהנגב המערבי, כמו זה של חבר מקיבוץ בארי שסיפר: "אני לא רוצה את אותו הבית. בממ"ד הזה אשתי נהרגה לי בידיים ובחדר הזה הבן שלי חטף כדור בראש. המדרכות, המדשאות- גם שם היו מוטלות גופות לאורך ולרוחב. אני רוצה דגם אחר, תכנון אחר, לאזורים שנפגעו".  

לדברי שקד "הפרויקט הוא הניסיון שלי לתרום ולסייע בעזרת האדריכלות למציאות המורכבת שבה תושבי בארי חיים. הפרויקט מציג דרך חדשה להתבוננות בכל הנוגע לשגרת החיים בישראל תחת איום מתמיד, תוך שימור ערכי הקהילה והתרבות הישראלית. לדעתי כל עוד פעולת התכנון והשיקום של היישובים בעוטף ישראל לא ייקחו בחשבון יציאה מהקופסא – לא נצליח לצאת מהקונספציה, להתקדם ולהיבנות הלאה כחברה וכמדינה". 

הסלט נשאר בגן 

 "יום אחד ישבתי בארוחת ארבע לפני שהולכים להורים. וורדה המטפלת החליטה שאני חייבת לאכול סלט. אני לא אוהבת סלט, אבל היא ישבה מולי ואמרה 'עד שלא תאכלי לא תלכי לבית של ההורים'. ישבתי והיא ישבה ושתינו חיכינו. כל הילדים האחרים כבר הלכו הביתה והיה כבר חמש. פתאום, שולה, אמא שלי הגיעה. היא ראתה אותי יושבת שם ואמרה לוורדה המטפלת שאני לא אוכל את הסלט ושתיתן לי ללכת הביתה. התחיל ויכוח ביניהן, וורדה לא ויתרה, אבל אמא שלי שהיא אישה מאוד חזקה לא ויתרה גם היא. לבסוף הלכתי עם אמא הביתה והסלט נשאר בגן. התחושה הייתה של ניצחון ואהבה. אמא שלי עמדה לצידי ונלחמה בשבילי. היא הראתה לי עד כמה היא אוהבת אותי ודואגת לי ואני הרגשתי מוגנת ואהובה. היכולת שלה לעמוד מול וורדה ולדרוש שאוכל ללכת הביתה הייתה רגע מכונן שהראה לי את הכוח והאהבה שיש לה כלפיי".