יבול שיא
הרפת והחלב
איריס חשביה

"ניצלנו והחיים ממשיכים" 

7 דק' קריאה

שיתוף:

ב-7 באוקטובר התגוררה איריס חשביה בשדרות ובמשך שעות ארוכות שהתה בממ"ד ביתה, הסמוך לתחנת המשטרה, כשקרב יריות מתחולל בחוץ * בשעות הערב חולצה לחברים בירושלים ומאז יצאה חיים חדשים ולא שבה לשדרות * היום היא גרה בעדי, שבעמק יזרעאל וממשיכה לעסוק בצילום וברפלקסולוגיה  

כל אזרח ישראלי הנשאל: "איפה היית  בשביעי לאוקטובר?" ייזכר ויתאר – כיצד הוא נוכח בקטסטרופה שפרצה כאן. שאלות כמו: "איך זה קרה לנו?", "איפה היה הצבא?" ואחרות הדהדו במוח של כולנו. 

ב-7 באוקטובר איריס חשביה היתה תושבת שדרות. איריס נכנסה לממ"ד למשך שעות, כשהיא לבד בבית. איריס גרה בבית פרטי – מרחק מאה מטר מתחנת המשטרה שנכבשה בשעות הראשונות. איריס חוותה שעות של אימה.  

ליל השביעי באוקטובר היה לילה האחרון בשדרות. עמק יזרעאל הרוויח איריס עברה לעמק יזרעאל והיום היא גרה בעדי ומתפרנסת ממספר תחומים.  

שמתי עצמי בתוך מגן דוד 

בשביעי לאוקטובר איריס התעוררה ממטחי הטילים שיורטו על שדרות והסביבה: "הייתי לבד בבית. רצתי לממ"ד בביתי, החזקתי את הנייד שלי בלי המטען. חצי שעה אחר כך – החשמל נפל. שתיי בנותיי לא היו בבית. בת אחת הייתה ברמת גן והבת השנייה היתה באשדוד. הן עדכנו אותי שבארי וכפר עזה נכבשו ושיש מחבלים במשטרת שדרות והם הגיעו עם רכבים.  

"הייתה לי בעיה. הנייד שלי היה עם מעט מאד אחוזי טעינה. מכיוון שכך התעדכנו רק בווטסאפים. בשלב מסוים יצאתי מהממ"ד. שמעתי את המחבלים במרחק קרוב לביתי, זחלתי מתחת לחלונות על מנת שלא יראו אותי, בכל השעות מורטות העצבים הללו פעם אחת בלבד הייתי בשירותים. פעם נוספת יצאתי על מנת להביא את המחשב שלי וספריי פלפל. קיוויתי שאוכל להטעין את הנייד על ידי כבל הטענה למחשב, בגלל שלא היה חשמל. את התריס של הממ"ד שמרתי סגור, מה שהוביל לכך שבמשך כמעט שלושים שעות הייתי בחשיכה מוחלטת.  

"מאי, הבת שלי, הזהירה אותי שלא לפתוח לאף אחד את הדלת, כי המחבלים מדברים עברית. בבוקר, בסביבות עשר ועשרים, נגמרה הסוללה של הנייד. חלונות הבית רעדו במשך כל השעות מהבומים והיריות והמחבלים נמצאים סמוך לביתי. רעש היריות נשמע ממש לידי.  

"הצבא לא הגיע, אין טנקים, אין רעש של מטוסים – רק קולות של ירי ומטחים כבדים. היה מאד חם בממ"ד. הדלת לא ננעלה, השארתי את הדלת קצת פתוחה על מנת שיהיה קצת אור ואוויר. ישבתי שעונה על הקיר בדממה מוחלטת. פחדתי לנשום. חלון הממ"ד היה לכיוון הכביש – ברגע אפשר היה לפתוח אותו ולהיכנס לבית…  

"כך הייתי במשך חמש עשרה שעות, בניתוק מוחלט, ללא כל אפשרות לקשר עם מישהו. ברגע מסוים אמרתי לעצמי – בנותיי גדלו, הצלחתי בגידול שלהן, הן ילדות עצמאיות, יש להן אחת את השנייה, והשתרר בתוכי שקט נפשי פנימי. ידעתי שאני חסרת אונים מול מחבלים עם נשק, אני חסרת אונים. במשך כל אותן שעות עשיתי הגנות על עצמי, על הבית, על הרחוב. שמתי את עצמי בתוך מגן דוד שנחשב לסמל של הגנה, כך על הבית שלי וכל מה שעלה על דעתי."  

Screenshot 2024 02 14 115126
חשביה מטפלת ברפלקסולוגיה. אלבום פרטי 

החילוץ 

איריס חשביה היא אימם של עפרי ומאי. בדרך כלל הבנות מגיעות הביתה בסופי השבוע. באותו סוף שבוע, שתי הבנות לא באו הביתה. "שמחתי שהבנות לא בבית," היא מספרת, "שמחתי שהן לא בסכנה שאני הייתי בה. בתשע ורבע בערב שמעתי דפיקות על דלת ביתי. האנשים שהגיעו דיברו עברית, ואני לא פתחתי בשל האזהרות שמאי הזהירה אותי בבוקר.  

"מישהו אמר מעבר לדלת: 'אתם בטוחים שגרים כאן? הבית נראה נטוש'. קראו לי בשמי ואז עניתי להם ושאלתי: 'מי שלח אותכם?'. מבעד לחלון ראיתי שעומד אמבולנס של איחוד ההצלה מחוץ לביתי ולידו שלושה אנשים. מחלון החדר הכניסו לי פלאפון עם פנס. הבנתי שהם משלנו. 

"וכך הלכתי להתלבש. לקחתי מספר פריטים: חולצה אחת, זוג תחתונים, משקפיי ראיה ודיאודורנט ובושם. ההחלטה לקחת דווקא דיאודורנט ובושם העידה על המצב בו הייתי שרויה. יצאתי ונכנסתי לאמבולנס ואז נודע לי ששעות קודם הם קיבלו הודעה על הימצאותי בממד לבד, אך לא הייתה שום אפשרות להגיע אליי.  

"החילוץ שלי היה לאחר חמש עשרה שעות בהן הייתי שרויה ללא תנועה ותזוזה, בניתוק מוחלט ודממה. רק כשהוציאו אותי הרשיתי לעצמי להתפרק. שאלתי את המחלצים  שלי: 'לאן אנו נוסעים?', תשובה לא קיבלתי. הנסיעה הזו הייתה קשה מנשוא, ערמות של גופות היו מוטלות ברחוב, החורבן היה נורא.  

"בשל הנתק בו הייתי שרויה, הניתוק מהחדשות – ההלם היה עצום. יצאתי אל התופת, ללא כל הכנה. הייתי בהלם. המחלצים שלי לקחו אותי לשטח כינוס של איחוד ההצלה בצומת חלץ, שם בדקו אותי, כמובן שכל המדדים שלי היו גבוהים. שם, בשדה, הייתי במשך שעתיים. גם שם היה לא פשוט, הגיע זוג שיצא ממפלסים, הם נפגעו מאש כוחותינו. בחצות הלילה לקחו אותי לירושלים בדרך זרועה בגופות.  

"זוג חברים טובים שלי קיבלו אותי אל ביתם. מאי הבת שלי הגיעה אלי. השבוע הראשון היה קשה ביותר. מאי היתה ממש חולה, גם היא עברה טראומה בהיותה באשדוד, והדאגה והחרדות בהן היו הבנות שרויות חתמו את חותמם. היינו בטראומה קשה.  

Screenshot 2024 02 14 115206
"נסגרו בפניי דלתות ודלתות חדשות אחרות נפתחו" – חשביה. צילום פרטי 

"ממה תתפרנסי?" 

"בשנתיים האחרונות היתה לי קליניקה לטיפול ברפלקסולוגיה בקיבוץ בארי. הכרתי רבים מחברי הקיבוץ. הכרתי רבים שנרצחו, שנפגעו, שנחטפו. עבדתי בבארי יומיים בשבוע. בימים אחרים עבדתי בטיפול רפלקסולוגי בשדרות, ברוחמה ובאשקלון. התמחיתי בטיפול באנשים שחלו בפיברומיאלגיה ובבעיות  אחרות.  

"בשמיני לאוקטובר, כשהייתי כבר אצל חברי בירושלים, החלטתי לברר מה קרה עם אנשים שהכרתי אותם וטיפלתי בהם. נוכחתי שכל אותם אנשים בהם טיפלתי בבארי נרצחו. רק אז הגיע הבכי הנורא אותו אצרתי בתוכי.  

"עיסוק נוסף שלי במשך הרבה שנים הוא צילום מקצועי. גם במקצוע זה זכיתי להכיר אנשים רבים באזור. אהבתי במיוחד לצלם את הטבע היפה באזור העוטף. הבחירה להיות אצל חבריי הייתה מצוינת, אך בשל כך לא קיבלתי את העזרה אותה קיבלו אנשים שהיו יחד וזכו לטיפול ועזרה כלכלית. במידה מסוימת נפלתי בין הכיסאות. עברו מספר ימים ועופרי הבת שלי שאלה אותי: 'אמא איך תתפרנסי, הפציצו את הקליניקה שלך, האנשים בהם טיפלת – נרצחו. איך תתפרנסי?' עופרי הבת שלי גויסה למילואים ואיתה נפגשתי רק כעבור מספר ימים, בלוויה של דודה שלי שנפטרה. עזבתי את שדרות בשביעי לאוקטובר, מבלי שידעתי שלא אחזור." 

איריס מספרת שעד השביעי לאוקטובר היא חיה בשדרות בתחושת בטחון ושקט: "אני צלמת מקצועית ואוהבת לצלם טבע, בעיקר ציפורים. הייתי נוסעת למסדרונות של בארי. השטח שם פרוס, ממש ליד עזה. הייתי הולכת לשם לבד בשקט בטבע, במקום משם נכנסו המחבלים. הבת שלי גרה בבארי במשך זמן רב. היא וחבריה היו יוצאים מחוץ לגדר בשעות שקיעת השמש, ממש סמוך לגדר והגבול. הפער הכל כך גדול בין תחושת הבטחון והשקט לבין הקטסטרופה שהייתה הוא בלתי נתפס."  

באותה שבת שחורה של השביעי באוקטובר, מאירה צור, חברה טובה מציפורי, התקשרה לברר מה קורה עם איריס. כמו בכל הפעמים בהם היה צבע אדום בעוטף עזה. כמו תמיד, מאירה הפצירה באיריס לבוא אליה לציפורי ולהיות בביתה.  

איריס: "בכל סבב טילים, מאירה הייתה מתקשרת ומזמינה. גם הפעם מאירה כדרכה פתחה זרועות ארוכות ולב חם. עניתי לה שאין לי כל אפשרות לצאת, שיש מחבלים רבים באזור הבית. ב-14 לאוקטובר , עזבתי את חבריי בירושלים והגעתי למאירה בציפורי עם בתי. הייתי במצב בו לא הייתי מסוגלת לתפקד ולעשות פעולות ברמה היומיומית ממש." 

"הבת שלי ואני היינו במצב נפשי לא קל: היינו חסרות בטחון, חרדתיות ועם ערעור של כל בסיס חיינו. מאירה אירחה אותנו עזרה ודחפה אותי לחזור לחיים. מאירה אירגנה לי מיטת טיפולים, פרסמה בציפורי ובכל האזור, כך הכרתי אנשים בעמק יזרעאל. הכרתי נשים מקסימות שעטפו אותי ועזרו לי להתאקלם." 

חשביה היא גם צלמת מקצועית
חשביה היא גם צלמת מקצועית. אלבום פרטי 

חיים חדשים 

"אני בת 55 והחלטתי לפתוח פרק חיים חדש. התחלתי לטפל באנשים ברפקלסולוגיה, חזרתי לצלם ועתה אני בפתח פרק חדש בחיי. ארבעה חודשים עברו, התארחתי אצל מאירה צור, אחר כך שלומית ושולי שגב נתנו לי לגור ביחידת דיור שלהם, ועכשיו שכרתי יחידת דיור בעדי, ישוב קהילתי.  הייתי וגרתי בעוטף עזה כשלוש עשרה שנה, פרק חיים עצום. חברים רבים שלי משם הם היום מפונים, איבדתי הרבה אנשים, אבל אני עכשיו עם הפנים קדימה." 

איריס חשביה חובשת מספר כובעים  של פרנסה. הצילום הוא אהבתה הגדולה מילדות. את לימודיה הגבוהים למדה בבצלאל, שם למדה עיצוב גרפי וצילום. איריס מצלמת באירועים שונים, אירועי אוכל. כך נוצרה ההיכרות של איריס עם מאירה.  

"אני מודעת לכך שלהרבה אנשים יש קושי להצטלם," אומרת איריס, "כמו בטיפולים אותם אני מטפלת כך בצילום, חשוב לי להקדיש את הזמן לכל אדם עד שירגיש נוח מול המצלמה. יש לכך חשיבות מאד גדולה. חשוב לי להשרות בטחון ובעיקר נינוחות כשאני מצלמת. אני מאבחנת את המיוחד והשונה בכל אדם ויודעת לזהות את הייחוד שבו או בה. אין לי לוקיישן קבוע, וזהו יתרון עצום." 

איריס חשביה משלבת בין צילום ורפלקסולוגיה וכך בגיל חמישים, יצרה הפיקה והוציאו קלפים המבוססים על הידע הטיפולי שיש לה וכשרון הצילום שלה: "חלק מהקלפים הם מדיטציות וחלקם הם מסרים יומיים. יש אפשרות לשאול שאלה שבה האדם מתלבט – ולקבל תשובה והכוונה דרך הקלפים." 

איריס שמאחוריה כמה פרקי חיים הינה דוגמא טובה לכך שהחיים הם תנועה: "מה שהציל אותי מהמשבר הנוראי של השביעי באוקטובר הייתה התנועה, התנועה שמלכתחילה מאירה עזרה לי להניע. התחלתי להתפרנס בעזרתה הגדולה, מצאתי בית בעדי ואני בתנועה מתמדת. יש קשיים, אבל אני נוכחת שכשאני בתנועה – התנועה גדלה ומתגייסת לטובתי.  

"המעבר לעמק יזרעאל היה לא פשוט, זו היתה בריחה. עברתי כמה שלבים בעזיבה את שדרות. לא היה זה מעבר מתוכנן. מאז ומעולם אני נמצאת בתנועה, זהו הבסיס. כך אני אומרת לאנשים בקליניקה שלי: 'גולשי הגלים רואים גל אותו הם רוצים לתפוס. הם עושים כמה תנועות ואז הגל לוקח אותם'. במשך שבועיים מתחילת המלחמה הייתי בקיפאון. כעבור שבועיים הרמתי טלפון לבית הדפוס שידפיסו את הקלפים שלי. מרגע שהדפסתי את הקלפים שלי, החלה תנועה של התעניינות. עברתי משבר בו נסגרו בפניי דלתות ודלתות חדשות אחרות נפתחו. גם בנותי נמצאות בתנועה לאחר התקופה הקשה. הבת הגדולה שגויסה והיתה במילואים נמצאת כעת בטיול שאחריי הצבא בחו"ל, והבת השניה עושה כעת קורס של סלקטורים." 

החיים לימדו את איריס שהחלטות חייבות להיעשות  מתוך מקום שקט ולא מתוך פחד: "עברתי תקופות לא קלות. התגרשתי מאבי בנותיי, גרנו הרבה שנים באירופה, הייתי במצבים לא פשוטים, עמדתי במצבים לא פשוטים. בנותיי ואני – אנחנו קבוצה מגובשת וחזקה. אחד הדברים שמחזיקים אותנו הוא הומור. כשאני נמצאת במצביי קיצון יש בי ידיעה שאמצא פתרון לבעיה. ואכן כך קורה, הפתרון מגיע. למדתי להיעזר במה שאפשר. אני נוכחת שהאושר נמצא בפרטים הקטנים. הרגעים בהם אני מצלמת, רגעי צחוק, הליכה בטבע… למדתי שלעיתים גם חיוך שבא מתוך הנחייה שלי ולא בטבעיות – אני יוצרת תנועת חיוך (נסו את זה).  

לסיכום אומרת לי איריס: "עברנו משבר לא פשוט, אני ובנותיי נמצאות כיום במצב סביר ואני אומרת לבנותי: 'אנחנו משפחה מזליסטית, ניצלנו והחיים ממשיכים." 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

העלייה המואצת בתוחלת החיים היא אחד ההישגים הגדולים של האנושות אך בו בזמן מהווה את אחד האתגרים הגדולים העומדים בפניה. אין מנוס משינוי תפיסת היסוד המקובלת סביב אופן ההתמודדות של היחיד, המשפחה והחברה עם
3 דק' קריאה
בעיצומה של המלחמה נאלצים בעמק יזרעאל להמשיך להיאבק נגד הקמת שדה תעופה ברמת דוד, לאור צעדים שנקטה המדינה – האצת התכנון לשדה הבינלאומי בעמק במקום בנבטים * ראיון עם גיל דייגי, יו"ר מטה המאבק
8 דק' קריאה
מיכל אסף קרמר נולדה בדרום תל אביב, הגיעה לחברת הנוער בגן שמואל בהחלטה להיות יותר קיבוצניקית ויותר שמוצניקית ממי שנולד שם. כבוגרת עזבה את הקיבוץ, חזרה בתשובה ועשתה את כל הדרך לתואר ד"ר בקבלת
5 דק' קריאה
״מתחילת מלחמת חרבות ברזל ראינו כיצד החקלאות בשילוב האגרו סולארי תרם לחוסנה של הקהילה באזורי תקומה וכעוגן כלכלי עבור היישובים.  במקומות בהם אין חקלאות, ניתן להקים שדות סולאריים ובכך לתרום לאגודה ולעתידם הכלכלי והחוסן
2 דק' קריאה
לא קל להתמודד עם מיתוס. שאול ובר עושה זאת בזהירות וברגישות, בספרו החדש ״חנה סנש, הכוכב שנפל בטרם עת״ *תמונה ראשית: כרטיס הגיוס של סנש לארגון ההגנה. זכתה להנצחה נרחבת, הרבה מעבר לכל שאר
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן