אני בת 65, בעלת משק מטעים נשירים וכרם במושב מירון שבמרום הגליל. אם לבן שהשתחרר לאחרונה משירות בסיירת גולני וחקלאית מבטן ומלידה.
מירון מושב עובדים של 'הפועל המזרחי' הוקם בשנת 1949 על ידי חיילים דתיים משוחררים לוחמי חטיבה 7 במבצע חירם, שהחליטו בעצה אחת עם הרב נריה זצ"ל, אבי הכיפות הסרוגות, להקים כאן ישוב שמבוסס על אדני תורה ועבודה.
הוריי ז"ל שהיו שורדי שואה, הגיעו לכאן באקראי בשנת 1957, מספר חודשים לאחר עלייתם ארצה עם אחי ואחותי הבכורה לאחר מהפכת אוקטובר בהונגריה, בעקבות חיפושיהם אחר קהילה דתית הונגרית כמו זו שהיוותה את המרכיב המרכזי של חברי וחברות המושב בימים ההם. וכך בעצם התחיל הסיפור המשפחתי שלנו עם חקלאות.
בשנים ההם המשק המשפחתי הקטן התבסס על 8 דונם מטעים ו-2000 מטילות. כיוון שהוריי הגיעו כפליטים חסרי כל, ושאפו לאפשר לנו חינוך איכותי וגבוה – הם עסקו בכל עבודה אפשרית כאן במושב על מנת לתגבר את פרנסת הבית.. אבא כשומר לילה, דוור, מעמיס כלובים ועוד, ואימא כתופרת לכל נשות המושב.
גם אנחנו הילדים סייענו במשק ואני זוכרת את עצמי כבר בגיל 5 סוגרת ובונה ארגזים וקרטונים לאריזת הפרי.
לאחר שנות התיכון שלי באולפנא בכפר פינס ושירות לאומי בעקבותיהן, המשכתי ללימודים גבוהים במסגרת הפקולטה לחקלאות ברחובות, שם נחשפתי לחברים מכל הארץ ומכל שכבות החברה וגם לחקלאות אחרת ברמת המחקר והאקדמיה. זכיתי ללמוד ולספוג ידע מחוקרים ומרצים מיתולוגיים ידועים.
הפרופסורים אריה גור, שמעון לביא, שמואל גזית, בן עמי ברבדו, שאול מונסליזה, יוסי ריוב, אליעזר גולשמידט, עוזי כפכפי, פנחס שפיגל , אליהו סבירסקי ועוד. כל אחד מהם ענק בתחומו, דמות מופת באישיותו ובידע העצום שהיה בו, והועבר אלינו הסטודנטים באהבה ובמסירות. חווית לימוד מדהימה ושנים יפות ומאושרות.
בסיום התואר הראשון חזרתי לבית בגליל והשתלבתי בעבודה כמדריכת מטעים במסגרת המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית . במקביל ולאחר פטירת אימי התחלתי להשקיע ולפתח את המשק הביתי הקטן ולהביאו להיקפים גדולים יותר על ידי חכירת קרקעות פנויות מחברים שהחלו אט אט לנטוש את החקלאות.
לאחר מספר שנים החלטתי לחזור ללימודים לתואר שני בפקולטה, ובסיום, שוב חזרתי צפונה והפעם באופן מלא והשתלבתי במסגרות שונות בהן יכולתי ליישם את הידע שרכשתי. לאורך השנים עבדתי בפיקוח מזיקים ובהקמת כרמים וניהולם עבור יקבים שונים; העבודה האחרונה שעסקתי בה מחוץ למסגרת המשק הייתה כמלווה מקצועית של כרמי יקבי ברקן בגליל. במקביל הגדלתי עוד את השטחים שאני מעבדת. מזה מספר שנים אני מתמקדת רק במשק הפרטי שלי ומעבדת כ-65 דונם מטעים ממינים שונים.
המוטו שלי לאורך כל השנים היה להשתדל לגדל דברים בהם יש לאזור שלי, ההר הגבוה, יתרון יחסי – וכך לדוגמא הייתי בין הראשונים בארץ לגדל פירות יער מסוגים שונים.
אלא שהעיסוק בחקלאות בשנים האחרונות הולך והופך קשה יותר ויותר, ובאופן ספציפי אצלי בישוב שמשנה פניו עם התחלפות האוכלוסייה שבו (התחרדות ונטישת החקלאות). וכבר תקופה שעיקר העיסוק וההתפתחות כאן הוא לכיוון של נדל"ן, צימרים, מלונות, ישיבות, חצרות רבנים, והכל בגלל הקרבה שלנו לקבר הרשב"י.
באופן כללי יש קושי של הגידולים הישראליים להתחרות ביבוא הפראי, פערי התיווך החזיריים, המחסור בכוח אדם, התייקרות העלויות באופן דרמטי וכל שאר הרעות החולות הידועות של התחום.
בשנים האחרונות עיקר הבעיה שלנו כחקלאים הוא המחסור בכוח אדם עונתי והנגישות שלו. באופן קבוע אני מעסיקה עובדים תאילנדים, ובעונה הבוערת בקיץ נעזרת בעיקר במסגרות של עבודה עברית. "השומר החדש, "רגבים", מדרשות ועוד. כשמסתדר עובדת גם עם חבר'ה דרוזים מהגליל.
נושא כח האדם והעלויות שלו, הולך והופך לגורם הדומיננטי, המעכב ומגביל בענף וגורם לחקלאים הפסדים כבדים בעיקר בגלל אי יכולת לעמוד בצורכי הקטיף ושאר המלאכות. כך לדוגמא בשנה הקודמת חלק גדול מהיבול שלי פשוט לא נקטף.
בנוסף, ההתייקרות המטורפת והדוהרת של תשומות היצור הנוספות, אף היא הופכת את העיסוק בחקלאות כשלי שהיא למעשה חקלאות קונבנציונלית, למשהו שהוא כמעט בלתי אפשרי .
מה שאיפותיי להמשך?
- להיות במקום בו אני יכולה להתפרנס מהחקלאות בכבוד ולא רק להתגלגל משנה לשנה בתקווה לשרוד את הקשיים והמפגעים שמגיעים אלינו הן מהטבע – מכות ברד, חמסינים, קרה וכד', והן מהמדיניות המעוותת של ממשלות ישראל האחרונות.
- להמשיך לתפעל את המשק שלי בכוחות עצמי, בלי צורך להסתמך על גורמים מבחוץ.
- לראות בענף החקלאות דורות המשך שימשיכו להחזיק את המשקים בפריפריה ולאורך הגבולות כקו מגן של מדינת ישראל וכריאה ירוקה בתוך כדור הארץ ההולך ומתחמם, ומדינת ישראל ההולכת ונכבשת על ידי שלמת בטון ומלט.
- לראות חקלאות ישראלית מתפתחת מקורית וחדשנית גם הלאה.
- הייתי שמחה לראות את המושב שלי חוזר לפנים המקוריות שלו אבל לצערי זה לא יקרה והצפי הוא לעוד ועוד נדל"ן שישתלט עלינו.
- לראות ממשלה והנהגה חקלאית שרואים את חקלאות ישראל כערך מיוחד התורם לביטחון התזונתי וגם הפיזי של המדינה, ופועלים בהתאם.
לראות התייחסות אחרת של הציבור הכללי לציבור החקלאי, ולא לראות בנו גזלני קרקעות ומים כפי שזה קורה היום בהרבה מקרים.
