במושב צופר שבערבה התיכונה מנהלת נטע רבינס־ישראלוביץ אחד מבתי האריזה לתמרים המובילים בישראל, לצד משק משפחתי של פלפלים, תמרים וגידולי שדה. זהו סיפורה של בת ממשיכה לדור המייסדים, שחזרה לערבה בגיל 30 כדי להקים משק חקלאי לתפארת. בראיון ל״יבול שיא״ היא מספרת על העולם הגברי שבו היא פועלת, על החלוציות שעדיין קיימת בערבה ועל משבר המים באזור, שמאיים על הביטחון התזונתי של המדינה.
מי אני: בת 46, נשואה ואם לשלושה, דור שני לחקלאים ממושב צופר שבמועצה האזורית ערבה תיכונה. ״נולדתי בצופר, עזבתי בתקופת הצבא, ואחרי תקופת נדודים בארצות הברית ובתל אביב חזרתי אליו בגיל 30. זה קרה כשרציתי להקים משק חקלאי״.
הוריה, מספרת נטע, הם ״חקלאים הארדקור״ מדור המייסדים של המושב. אביה, עזרא רבינס, שימש כראש המועצה האזורית ערבה תיכונה וכמנהל המו״פ בערבה, כולל בערבה הדרומית, בעוד שאמה הקימה בשעתו את הבוסתן הטיפולי הראשון בבית הספר ספיר. ״החקלאות זורמת לנו בדם מגיל צעיר. חונכנו על ערכים של ציונות; ההורים שלי הגיעו מארצות הברית לעבודת אדמה. אני בת ממשיכה״.
מה אנחנו מגדלים: במשק החקלאי של משפחת רבינס־ישראלוביץ מגדלים פלפלים, תמרים וגידולי שדה, לרבות דלעת, קולורבי ו״כל מה שמתאים לעונה״.
בית האריזה: ״לפני כתשע שנים נכנסנו לשותפות לטובת פתיחה של בית אריזה לתמרים. כיום אני יכולה לציין בגאווה שזהו אחד מבתי האריזה המובילים והמפותחים בישראל, ואחת השותפויות המוצלחות בערבה״.
נטע מנהלת את בית האריזה בעצמה, והוא הפך לעיסוקה המרכזי. לאורך השנים, היא מספרת, הפעילות גדלה והתרחבה גם למיון פלפלים, לשירותים בתחום גידולי השדה לשוק המקומי ולשירותים נוספים.
חקלאית בעולם גברי: ״אין הרבה נשים שמתעסקות בחקלאות בכלל ומעורבות במשקים. זהו עולם מאוד גברי, שבו יש קומץ קטן של נשים. זה מאלץ אותי, לטוב ולרע, לעבוד הרבה מול החקלאים״.
דווקא כאן, היא אומרת, טמון היתרון: ״מדובר בתפקיד ניהולי שדורש הקפדה על פרטים קטנים ועל טיב השירות. הכול צריך להיות מאוד מדויק. בסוף זה עסק כלכלי וניהולי לכל דבר. לכן אני מאמינה שדווקא אישה יכולה לנהל את זה, לפעמים אפילו טוב יותר. יש לנו יכולות ארגוניות לא פחות טובות מגברים, אם לא מעבר״.
חקלאות כדרך חיים: ״כל מה שמיוחס לפוסט־הרווסט (Postharvest), כלומר לשלב שאחרי הגידול, הוא תחום שאין שום סיבה שיהיה נחלתם של גברים בלבד. הייתי שמחה לראות עוד נשים נכנסות תחת ‘האלונקה החקלאית’. יש הרבה נשים שנטמעו בתחומים אחרים, אם זה בחברות שתילים, בפיתוח זנים ועוד. לכן גם כאן אני מאמינה שנשים יכולות להחזיק משק חקלאי לא פחות טוב מגברים. בסוף צריך להיות מנהל טוב, ושיהיה לך אכפת מאיך שהשדה או הפרי שלך נראה. בזה זה מסתכם״.
החיים בערבה: ״הערבה היא מקום שיש בו אפשרויות התפתחות מאוד מוגבלות, שכן חייבים להיות נתמכי תיירות או חקלאות. מצד שני, יש כאן סוג של חלוציות אחרת שאין אותה בישראל. הרבה דברים שעוד לא נוסו. צריך לדעת לדחוף את עצמך, להיות מקורי ולהתאחד כשצריך. אני מאמינה שרק בשיתוף פעולה אפשר להתקדם יחד עם הסביבה״.
עם הפנים קדימה: ״להמשיך לפתח את בית האריזה, במטרה שיצליח לספק כמה שיותר שירותים עבור החקלאות, ובתקווה שנראה צמיחה גם בענפים נוספים – בדגש על השוק המקומי, שהשתנה מאוד לטובה״.
השינוי הזה, היא מדגישה, מבורך: ״ברגע שהייתה התנתקות מהרשתות הגדולות, והתחלנו לעבוד בצורה ישירה עם משווקים קטנים יותר, זה נראה אחרת לגמרי. מי שמרוויח מזה בסוף הוא הלקוח הישראלי, שמקבל תוצרת ברמה גבוהה יותר ומפוקחת יותר״.
מעל הכול, היא אומרת, עומד הערך שעליו גדלה: ״אני מגיעה מבית שבו הדבר הראשון הוא חקלאות כערך עליון, יחד עם פעילות למען הקהילה. אחת המטרות שלי, לא משנה לאן אלך בהמשך הדרך, היא לעשות הכול כדי לפתח את הערבה בפרט ואת החקלאות בכלל״.
מסר אישי: ״חקלאות, כמו פלפלים, היא כמו הימור בבורסה, וגם כך המצב מורכב. החקלאות בבסיסה נשענת על שלוש רגליים: קרקע, עובדים ומים. בלעדיהן היא למעשה לא יכולה להתקיים״.
הרגל השלישית, היא אומרת, רעועה במיוחד בתקופה האחרונה. ״הערבה חווה משבר מים קיצוני, שלצערי לא מספיק מדובר בו. הדבר הזה לא נמצא מספיק במודעות של הציבור. זו בעיה שמאיימת על העתיד ועל הפרנסה שלנו, ולא פחות מכך – על ביטחון המזון של מדינת ישראל כולה. חייבים לתת לה מענה. יש את הפתרון ויש את הכסף. זה הכול עניין של לזרז תהליכים״.
