סיפור קצר: כוננית העץ
חודש אחרי פטירתה של אמא, נתבקשנו על ידי ה"וועדה המסדרת" של הקיבוץ, או הנהלת הקהילה או השד יודע מה, לפנות בבהילות את הדירה שלה. בשבת אחת שטופת שמש ויפה עד להכאיב, נתכנסנו כולנו, בעיקר ה"ליפשצים" החסונים ובני ביתם החסונים לא פחות, ותוך כמה שעות, במצוות הוועדה האדיבה, היה כבר כל רכושה הצנוע של אמא מונח מפורק בחוץ.
במיוחד לכדה את תשומת ליבי הכוננית החומה, תוצרת מפעל העץ של קיבוץ הזורע, שניצבה כל השנים בסלון, ובתוכה היו מונחים כמה בקבוקי ליקר חומים ירוקים, לצד ה"אלבומים" עם התמונות של סבא יוסוף רוכב על הסוס על גדות הירמוך, מחופש לשיח' ערבי.
והיה במעמד הזה משהו עצוב כמובן ומכאיב ונוגע מאוד ללב, אבל מצד שני היה בו גם משהו משחרר – כאילו רוחם של אבא ואמא השתחררה סוף סוף מכבלי הקיום הסוציאליסטי הצנוע והמגביל, ופרחה לה לתוך המרחבים האינסופיים כמעט של הדמיון. כך למשל יכולתי לראות בדמיוני את אבא מרים את רגלו הימנית, כמו שהיה נוהג לעשות מדי פעם, במיוחד כשהיינו חוזרים מחדר האוכל בלילות שישי, אחרי ארוחה דשנה מאוד ובשרית, ומשמיע קול נפיחה אדיר שהיה מהדהד ומכפיל ומשלש את עצמו בין האסם לבין מוזיאון בית אורי ורמי.
רוחו של אבא כאילו זינקה מתוך האלבומים ומתוך הכוננית המפורקת, עלתה שוב על הסוס ודהרה בשצף קצף לעבר הסכרים ולעבר גדות נחל הירמוך, אבל הפעם איש לא יכול היה לשים לה סכר. משל הוא שוב משחק כמו פעם במערכון של סאלח שבתי, ומנופף באצבעו מול הדמות של פרידה, העוזרת של המזכיר (בסרט המקורי שיחקה אותה זהרירה חריפאי, ואצלנו שיחקה אותה פירה קרן ז"ל) לכל מצהלות חברי הקיבוץ, בהצגה שביים יוסי פילצקי זכרונו לברכה, אי שם בתחילת שנות הששים.
רוחה של אמא
וגם רוחה של אמא זינקה מתוך בקבוקי הליקר הירוקים חומים, ויצאה לעשות עוד סיבוב קניות אחרון במרכז המסחרי בצמח. וכך גם השבוע. באופן מסתורי משהו, בלילה שבין שבת לראשון, בערך בשתיים וחצי לפנות בוקר, שנתיים מאז שהיא נפטרה, שבה רוחה והופיעה בחלומי, דוחקת בי לקום ולכתוב את הדברים האלה. אבל בדרכה המיוחדת היא כאילו אמרה לי: לאט לאט. במתינות. אל תמהר. שתה קודם קפה. תאכל קודם איזו עוגה עם קצפת, ואז תשב לכתוב. החיים קצרים. צריך ליהנות מכל רגע.
במהלך יום כיפור, נהוג כזכור לקרוא את הפיוט היפה "נתנה תוקף" המיוחס לרבי אמנון ממגנצא, ולמרות שמסיבות ידועות אינני נוהג לפקוד את ספסלי בית הכנסת, נחקקו בזיכרוני מילות הפיוט הזה, ואף עשיתי בהן שימוש באחת ההצגות שלי בעבר: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר"… ולכן בלילה הזה המתקרב עוד מעט לסופו, כאשר אני כותב את הדברים האלה ולוגם בדמיוני עוד כוסית מהליקר של אמא (בחיים ה"אמיתיים" אני לא כל כך אוהב לשתות – יש להודות), נדלקת בעיני רוחי המעט מבושמת רק בדמיון, עינו האחת – עין הלץ, של אבי, ואני חושב פתאום תסלחו לי, שאולי הנפיחה הזאת שלו, בערב שבת, הולך עם מכנסיים קצרים וחולצה לבנה, ומדליק לעצמו סיגריית "סילון", סיגריה שאת טעמה האסור גיליתי לפני שנים בשירותים של ההורים יחד עם הזקפה הראשונה – הנפיחה הזאת הקולנית, האנרכיסטית, הליצנית, היא אולי תמצית הקיום האנושי, שהרי ממילא אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, ויש בעצם שתי דרכים עיקריות להתמודד עם האמת הזאת –
אחת להיות עצוב ומדוכא עד עפר, והשנייה לנסות בכל זאת לשמוח ולעלוז ולשתות וליהנות ולא לוותר על אף אחד ממנעמי החיים. וכך כשכוננית העץ נותרה לפני שנתיים מפורקת ומושלכת בחוץ, נשמע אולי בשמיים קול שאומר לפעמים בהקשר לגמרי אחר: הרי את מותרת לכל אדם.
וכשעולה השחר, ובתוך ראשי טסים במהירות הבזק אלפי תמונות בשחור לבן, שכאילו נמלטו בבהילות מתוך אלבום ישן, אני מתפתה לרגע להאמין שהאדם לא מת כל עוד זוכרים אותו וכל עוד הוא ממשיך להתגלגל איכשהו בזיכרונם של אחרים, ולאמא ולאבא אני מרים עכשיו כוס דמיונית באוויר ואומר: "לחיים"!
סיפור קצר: כוננית העץ
