עבודת האדמה נותנת חיים 

ד"ר אסתי ינקלביץ, חברת מושב אילניה, היא היסטוריונית החוקרת את תולדות ההתיישבות היהודית בגליל התחתון והחינוך החקלאי בארץ ישראל * עתה היא בעיצומו של מחקר גדול על אילניה (שנקרא בעבר סג'רה) והחל בחווה חקלאית להכשרת פועלים יהודים * היא אוהבת את עבודת האדמה ומתנדבת עתה, בתקופת המלחמה, בעבודה חקלאית 

*תמונה ראשית: אסתי ינקלביץ, טרקטוריסטית מתנדבת בכפר יובל. נובמבר 2023. אלבום פרטי 

אסתי ינקלביץ נולדה בשנת 1952 במנצ'סטר באנגליה. כאשר היא מתבקשת להתייחס למשפחת המוצא שלה, היא אומרת בחיוך: "זהו סיפור ארוך." ומסתבר שהסיפור המשפחתי הזה חובק גלויות שונות מרחבי העולם, בהן חיו יהודים ומהם הגיע חלקם ארצה וחלקם נשארו שם.  

"המשפחה של סבתי מצד אמי הגיעה מהעיר חלב אשר בסוריה אל מנצ'סטר, אנגליה, בה נוצרה קהילה גדולה של יהודים ספרדים. סבתי נולדה במנצ'סטר וכן אמי ג'ויס. מוצא המשפחה של סבי מצד אמי גם הוא מחלב. משפחתו של אבי היגרה מבגדד לבומביי (היום מומבאי) בהודו, שם נולד אבי עזרא סופר. בילדותו היגרה המשפחה מהודו לצרפת, משם ללונדון ואז חזר אבי לצרפת ללימודי תיכון, חזר ללונדון ושם למד הנדסה כימית. בעת מלחמת העולם השנייה שרתה אמי בחיל האוויר הבריטי ואבי בחיל הים. הם נפגשו ונישאו זמן קצר אחרי המלחמה."  

המשפחה עלתה ארצה בשנת 1953, כאשר אסתי היתה בת שנה ואחותה הבכורה בת שש: "אבי עלה ארצה ממניעים ציוניים," מעידה אסתי, "וכבר בשנת 1950 הגיע לבדו ארצה, הקים מפעל לפלסטיק במפרץ חיפה והמשפחה הצטרפה אליו מאוחר יותר." 

נעורים בחיפה 

אסתי למדה בתיכון של הטכניון "בסמ"ת". היא המשיכה ללמוד עוד שנה וחצי וסיימה את בית הספר כהנדסאית כימיה. עוד בילדותה החלה את הקשר ההדוק שלה לחקלאות. בבית הספר היסודי בו למדה היו יוצאים ליום עבודה בשבוע בכפר גלים, כפר נוער בחוף הכרמל: "מאוד אהבתי את העבודה החקלאית," היא מעידה. "מגיל צעיר הייתי חברה בתנועת נוער," היא מספרת, "ויצאנו לימי עבודה ולמחנות עבודה בקיבוצים."  

חבריה לגרעין התגייסו לנח"ל, אבל היא, כאמור, המשיכה ללמוד ולכן גיוסה נדחה. היא התגייסה לחיל האוויר בשנת 1972, שירתה בקריה בתל-אביב ואחר-כך שירתה כפקידה בטייסת הסקייהוקים בבסיס רמת דוד. בבסיס זה היא הכירה את אבי ינקלביץ והשניים נישאו בשנת 1974. 

משפחת ינקלביץ מגיעה לסג'רה 

וכאן המקום לספר על משפחת ינקלביץ, שהגיעה ארצה מהעיר יאש ברומניה בשנת 1949. "הוריו של אבי, בן זוגי – שלי (רחל) ויעקב ינקלביץ- עברו את ימי המלחמה הקשים ברומניה. סבו נספה השואה, ובהיותם הורים לילדה קטנה, יצאו ההורים למסע הבריחה. הם הלכו חודשים ברגל מרומניה דרך אוסטריה לגרמניה – שם נולד להם בן – ואחרי מנוחה קצרה המשיכו ברגל עד איטליה. באיטליה הם עלו על האונייה 'טמפה פנמה', הגיעו ארצה בשנת 1949 והתיישבו בעין כרם שליד ירושלים, באחד מבתי הערבים שננטשו. 

"אבי, בן זוגי, נולד בשנת 1950," ממשיכה אסתי לספר. "זה היה בחורף קר בו ירד שלג בכל הארץ. הסיפור המשפחתי הוא, שאימו ההריונית הלכה ברגל בשלג הכבד מעין-כרם עד בית החולים 'ביקור חולים' ושם ילדה את בנה."  

אימו של אבי עבדה בחווה החקלאית של רחל ינאית בעין כרם. וכאן יש סיפור נוסף שעובר במשפחת ינקלביץ. ומעשה שהיה כך היה: יום אחד הגיע דוד בן-גוריון לבקר בחווה של רחל ינאית. הוא פגש את שלי. הם החלו לשוחח ובן גוריון התעניין במשפחתה. ואז הוא אמר לה: "למה שלא תלכו לחקלאות? יש עכשיו תנועה מהעיר אל כפר," והמליץ לה לעבור לסג'רה.   

הם קיבלו את הצעתו של בן-גוריון, ויחד עם עוד שלוש משפחות עברו בשנת 1953 מעין כרם לסג'רה. עם הקמת הבתים הראשונים עברו לבית במושב, שם טיפחו רפת קטנה, גידולי ירקות, כרם משותף ועוד. באילניה נולדה בתם הרביעית.  

שנים קשות בסג'רה–אילניה 

בסוף המאה ה־19 רכשה יק"א (החברה להתיישבות יהודית) קרקעות ליד הכפר הערבי סג'רה, עליהן הוקמה חוות ההכשרה לחקלאות. הפועלים שהוכשרו בחווה הקימו בשנת 1902 את המושבה. ב־1905 הגיעו לחווה ראשוני העלייה השנייה, ביניהם מניה שוחט, אלכסנדר זייד, דוד בן-גוריון ורבים אחרים.  חנה מייזל הגיעה לסג'רה כאגרונומית בעל תואר דוקטור לטפל בעצי הזית בחווה, ויחד עם קראוזה קידמה את נושא הכשרת הנשים לחקלאות, מסג'רה עברה מייזל להקים את חוות העלמות בחצר כנרת. 

שנות השלושים והארבעים היו שנות משבר, והקושי הגדול ביותר היה המחסור הקבוע במים. משפחות רבות עזבו את המושבה. במהלך קרבות מלחמת העצמאות התחוללו במקום קרבות קשים כנגד צבא ההצלה של פאוזי קאוקג'י, אליו הצטרף צבא ערבים פלשתינים מנצרת וכן מהכפר הערבי השכן, סג'רה. תוך ספיגת אבדות רבות הצליחו אנשי אילניה וגולני להדוף את התוקפים. במידה ואילניה הייתה נכבשת, היו הערבים משתלטים על צומת גולני, שהיווה צומת חשובה לטבריה ולגליל העליון. משפחות התפנו ולא חזרו למושבה ההרוסה.  

לאחר המלחמה הגיעו תושבים חדשים, עולים חדשים, אנשים ללא כל רקע חקלאי וידע בעבודת אדמה ובשלב ראשון ישבו במעין מעברה בכניסה למושבה. מלבד התנאים הכלכליים והקיומיים הקשים, היה היישוב חלש גם מבחינה חברתית.  

מסבירה אסתי: "המדינה החליטה לאחד בין המושבה למושב חדש שייבנה וזה לכשעצמו לא ממש צלח. בניגוד ליישובים אחרים בסביבה, אליהם הגיעו קבוצות מגובשות כגרעין, עם היכרות חברתית מוקדמת ורקע אידיאולוגי משותף – בסג'רה התקבצו אנשים ממקומות שונים. אבל היה הרבה רצון טוב מצד המתיישבים ועזרה הדדית," היא מוסיפה.  

"למרות שהם היו מופלים לרעה. הם לא קיבלו מכסות של קרקע, ביצים או חלב כמו ביישובים השכנים, כל משפחה קיבלה  כמה פרות, או מספר כבשים, הם עיבדו במשותף חלק מהקרקעות, וחלק מהגברים יצאו לחפש פרנסה במקומות אחרים." בנוסף לכך, המועצה האזורית התנגדה לשלב את המושב במועצה בטענה, שהוא לא יישוב שיתופי כשאר היישובים ואין להם אידאולוגיה ולכן עדיף שהמושב ימשיך להתנהל עצמאית ולהיתמך על ידי הסוכנות היהודית. בסופו של דבר, רק בשנת 1962 הגיעו ליישוב מים וחשמל, והוא צורף למועצה האזורית הגליל התחתון.  

אבל הקשיים המשיכו: "בתחילת שנות השבעים היו יישובי הגליל התחתון במשבר חברתי וכלכלי מאוד גדול," מציינת אסתי. "ביישובים רבים בני הדור הצעיר לא רצו להמשיך בחקלאות ואנשים רבים עזבו. בשנת 1972 הוכנו תוכניות שנקראו אז 'ייהוד הגליל', אבל מלחמת יום הכיפורים גרמה לדחיית מימושן." 

אסתי ואבי ינקלביץ באילניה 

באילניה החלה פעילות להרחבת המושב, ובשנת 1977 נבנו בתים לקליטה של "בנים חוזרים" במשקים. יחד עמם נקלטו גם משפחות של עולים חדשים, בעיקר מארצות דוברות אנגלית, כגון דרום אפריקה, קנדה ועוד. מספר המשקים צמח משלושים לחמישים ושמונה.  

אסתי ואבי, שהתגוררו לאחר נישואיהם שלוש שנים בנס ציונה, הגיעו לאילניה כשהיו כבר הורים לתינוקת ואסתי הייתה בהריון שני: "קיבלנו 20 דונם שלחין, 35 דונם פלחה וכן חממה לגידול ציפורן, בתחילה דונם אחד ואחר כך שניים," מספרת אסתי. "לא היה לנו מושג איך מקימים חממה ואיך מגדלים פרחים. אמנם היה ליווי של מדריך חקלאי אבל בפועל 'התגלחנו על הזקן של עצמנו'. רכשנו סוגים שונים של שתילי ציפורן ולא ידענו שהם לא אוחסנו בתנאים נאותים ולא התאימו לגידול. עבדנו קשה מהבוקר עד הלילה, אבל עם תחושה של עשייה והתחדשות. לפעמים לא ישנו בלילות, כי היה צריך לארוז את הפרחים. החממה היתה במרחק של קילומטר מהבית, מה שמאוד הקשה על הטיפול."  

לאחר מאבק הם הצליחו למקם את בית האריזה ליד הבית, דבר שהקל על אסתי, שהיתה כבר אם לשתי תינוקות וגם עבדה במעבדה של שירות שדה של משרד החקלאות. אך למרות העבודה הקשה לא היו רווחים. גם בגלל החסרונות של הגליל התחתון, 'הנגב של הגליל'.  

"הגידולים שלנו – פרחי הציפורן, מלונים, מלפפונים, שעועית, כרובית – יצאו תמיד אל השוק בשיא העונה, כשהמחירים נמוכים ביותר. בשנים הראשונות גידלנו עגבניות לתעשייה," היא מספרת, "ותמיד בעונה כשצריך היה להשקות לא היה לחץ מים, ובשיא העונה – אבי יצא למילואים. החלטנו לחסל את החממה ולהקים משק עיזים. היה לנו משק עיזים נפלא," היא מציינת, "'על הנייר' הרווחנו יפה, אבל אז התחילה האינפלציה, והגירעונות של ארגון הקניות ושל המושב חולקו בין החברים." 

הגירעונות הלכו ותפחו. לפיכך בשנת 1987 החליטו אסתי ואבי לחסל סופית את המשק: "ארגון הקניות של האיחוד החקלאי (התנועה המיישבת) התמוטט והאגודה החקלאית לא הצליחה להחזיק מעמד. בעצם כל החקלאות בגליל התחתון קרסה. אילניה היתה הראשונה להתמוטט ושאר המושבים נפלו זה אחר זה כמגדל קלפים."  

מחקר על החווה ותחילת המושבה 

בשנת 1984 יצאה אסתי ללימודים, עדיין תוך כדי עבודה בדיר העיזים, כשהיא כבר אם לשלוש בנות, שהצעירה בהן היתה בת שנתיים וחצי. היא סיימה בהצטיינות תואר ראשון החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה, והחלה ללמוד לתואר שני.   

ואז היא הגיעה לתחום מרתק, שלא נחקר עד אז לעומק. ומעשה שהיה כך היה: בחגיגות לציון תשעים שנה לסג'רה היא התבקשה להדריך קבוצות של חבר'ה שמתעניינים במושב: "יצאתי לחפש חומרים, ולהפתעתי גיליתי שאין כל מחקר משמעותי על סג'רה, שהייתה אבן דרך בתולדות היישוב היהודי בארץ, מלבד ספר שכתב בן-ציון מיכאלי, בן לאחת המשפחות הוותיקות," מספרת אסתי.  

"כך הגעתי להחלטה לעסוק בתחום מחקר זה. פניתי לפרופ' יוסי בן ארצי, ראש החוג  ללימודי ארץ ישראל באותם הימים והצגתי בפניו את ההצעה שלי. הוא הציע לי להצטרף לחוג ללימודי ארץ ישראל. כתבתי בהנחייתו את התזה על חוות סג'רה והמושבה עד שנת 1913."  

אגב, חלק גדול של החומר הארכיוני, במיוחד על חברת יק"א שרכשה את אדמות סג'רה והקימה את החווה והמושבה, הינו בצרפתית. בתרגום מצרפתית נעזרה אסתי באביה, עזרא סופר, שלמד כאמור בצרפת, והוא תרגם עבורה את המסמכים מצרפתית לאנגלית והיא תרגמה אותם לעברית: "היו לנו שנתיים נהדרות של עבודה משותפת ומסקרנת בארכיונים," היא מציינת. אגב, האב, עזרא סופר ז"ל, היה מומחה בתחום הפלסטיק ומרצה באוניברסיטת בר-אילן, שם לימד אנגלית למדעים. 

דוקטורט – החינוך לחקלאות בא"י 

אחרי התואר השני המשיכה אסתי לדוקטורט, גם כן בחוג ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה. אל נושא הדוקטורט הגיעה אסתי, בעקבות דברים שהיא עצמה ציטטה בעבודת התזה שלה. היו אלו דבריו של אליהו קראוזה (1878 – 1962), שהיה מנהל חוות סג'רה בין השנים 1901 עד 1913, ואחר כך היה המנהל המיתולוגי של בית הספר החקלאי "מקווה ישראל". קראוזה דיבר על הקשר בין היהודים בארץ לעבודת האדמה.  

מציינת אסתי: "קראוזה הסביר ליק"א שבהשוואה לחקלאים באומות העולם, בהם יונקים בני האיכרים את החקלאות עם חלב אימם, חקלאות שהיא מסורת, הרי שבארץ ישראל יש צורך ללמוד חקלאות מעשית ועיונית בבית ספר וזה לא תמיד הצליח. קראוזה הסביר שחינוך החקלאי הוא חינוך ערכי-מוסרי ולכן יש להשקיע את המאמצים להכשיר את החקלאים.  

"ואכן, זו הייתה מהפכה: לקחו דור שלם של אנשים ללא ידע בחקלאות וללא קשר לאדמה, והכשירו אותם לחיי כפר, להיות איכרים. וכך גם בני הדור שלנו במושב, גם לנו לא היה ידע מספיק בחקלאות. אבי אמנם עבד בילדותו במשק ובחקלאות, אך לא הייתה הדרכה או הקניית ידע מסודרים." ואז היא מציינת: "את עבודת האדמה אני מאוד מאוד אוהבת עד היום. עבודת האדמה היא משהו שנותן לי חיים, משהו שנותן אנרגיות."  

לכן היא  בחרה לחקור במסגרת הדוקטורט בשאלה: כיצד למדו חקלאות בארץ ישראל. כותרת הדוקטורט הייתה: "החינוך החקלאי התיכוני בארץ ישראל (1870 -1948). המחקר  התמקד בארבעה בתי ספר תיכוניים לחקלאות: מקווה ישראל, בית הספר החקלאי פרדס חנה, התיכון החקלאי בן שמן ובית הספר החקלאי כדורי.  

אסתי זכתה לחשוף ראשונה את הארכיון האישי של אליהו קראוזה, שהיה בידי בני משפחתו, והשתמשה בו במחקרה: "נכנסתי יחד עם חברתי עדנה (אלמנת עמיצור, נכדו של קראוזה), לתוך קרון מאובק ובו היו המון ניירות. והיו שם מסמכים שקראוזה אסף לצורך כתיבת ספר שמעולם לא נכתב. לקחתי את התיקים, צילמתי את כל החומר ואחר כך מסרתי את המקור לארכיון הציוני בירושלים." כל החומר בארכיון קראוזה היה בצרפתית, וגם כאן היא נעזרה בידע הנרחב של אביה. 

אסתי ובית ספר כדורי 

קשר מיוחד יש לאסתי עם בית הספר החקלאי כדורי. בעקבות מחקרה היא כתבה בהזמנת הבוגרים והמשפחה את הספר "היה שלום מר פיאט", אשר תת-הכותרת שלו היא: "נתן פיאט ובית הספר החקלאי כדורי הר תבור 1937 – 1959". הספר עוסק בתולדות בית הספר החקלאי הזה ומאיר את דמותו של המנהל המיתולוגי והמוערך נתן פיאט, שניהל את בית הספר במשך עשרים שנה.  

אבל מסתבר שבזה לא תמה תרומתה של אסתי לבית ספר זה ולבוגריו. בצניעות רבה היא 'נזכרת' לספר לי בסוף הריאיון שלנו: "מזה עשרים שנה, מאז שסיימתי את הדוקטורט שלי, אני מלווה את בית הספר כאוצרת וכהיסטוריונית.  ביססתי שם את הארכיון ההיסטורי והעברתי את כולו לסריקה בספרייה הלאומית. אני אוספת כל הזמן את סיפורי הבוגרים, מלווה את עמותת הבוגרים של בית הספר, הקמתי ב'כדורי' מרכז מבקרים וכן חדר הנצחה של בוגרי בית הספר שנפלו במערכות ישראל." 

לצד אלה אסתי פעילה ב"מועצה לשימור אתרים" ומשמשת כיו"ר הוועדה הציבורית של מחוז צפון של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.  

המשך המחקר והתנדבות במלחמה  

אסתי פרשה לאחרונה מן ההוראה לאחר שלושים שנות עבודה באוניברסיטת חיפה – עשר שנים כעוזרת הוראה ומחקר בפקולטה לחינוך, ועשרים שנה כמרצה וממשיכה כעמית מחקר בחוג. גם בתקופת הגמלאות היא לא מפסיקה לחקור ועתה היא נמצאת בעיצומו של מחקר גדול על סג'רה- אילניה החווה והמושבה. בשלב זה היא כותבת על ההתרחשויות של שנות החמישים והמעבר ממושבה למושב: "ככל הנראה אמשיך עם המחקר עד לשנות המשבר של שנות השמונים, כשאסיים המחקר יתפרסם כספר," היא אומרת.  אסתי מפרסמת מאמרים רבים בכתבי עת, מרצה בכנסים בארץ ובעולם.   

באילניה חיים עתה אסתי ואבי ינקלביץ ושתיים משלוש בנותיהם (השלישית מתגוררת בהולנד) ונהנים משמונת נכדיהם. שניהם עובדים ופעילים ובתקופה זו של המלחמה מתנדבים ללא הפסק.  

אסתי עובדת ימים ארוכים בחקלאות ביישובים שונים, בעיקר בגליל העליון: "אני ממש נהנית מן העבודה החקלאית," היא אומרת, "ואפילו חזרתי לנהוג בטרקטור ולעזור לבעלי המשקים להתארגן עם המתנדבים הרבים." אבי בעלה מתנדב בשינוע ציוד מן החרמון ועד הדרום, "בתחילת המלחמה התארגננו עם הזנת חיילים ששהו סביבנו וגם לנו אצלנו בחצר."  

לסיום 

אסתי, האם אפשר לסכם 140 שנה של חקלאות יהודית וחזרה אל הקרקע כהצלחה?  

היא מהססת מעט ואז היא עונה: "מצד אחד הצלחנו והראייה: יש לנו חוקרים מעולים בתחום החקלאות, פיתחנו שיטות גידול חדשניות והידע החקלאי הישראלי זכה להכרה בעולם. אבל מצד שני, יש ירידה כה גדולה בהכרה בערך ובחשיבות החקלאות לקיומה של המדינה. לכן אני מסכמת בצער שלא הצלחנו. 

"בתחילת הדרך עסקו כעשרים אחוזים מן האוכלוסייה בארץ בחקלאות, ועתה רק פחות משני אחוזים. בחקלאות אינטנסיבית יש צורך בפחות חקלאים, ועם זאת החקלאות איבדה מזמן את מעמדה כמקור חיים ואת הקשר של העם לאדמתו. המדינה מעדיפה את היבוא החקלאי על פני הייצור המקומי.  

"חייבים לשמור על הקשר לאדמה," היא מוסיפה. "ריח האדמה, המגע עם הקרקע, האדמה כמקור חיים אינם מובנים מאליהם, והימים האלה מוכיחים לנו כמה חשוב שהמדינה תגדל את המזון שלה, זה הבסיס לקיומנו. היישובים החקלאיים הם ששמרו לאורך השנים על גבולות המדינה. חקלאות היא ערך עליון לקיומה של מדינה חפצת חיים. אמר משה סמילנסקי: 'חקלאות כאן מולדת כאן'." 

ואסתי מייד חוזרת להווה, לתקופת המלחמה בה אנחנו נמצאים: "כמה מרגש היה לראות השבוע שהחבר'ה בעוטף חזרו לחרוש ולזרוע את השדות בכל מקום שניתן עד סמוך לגבול."