עד שהחיטה חזרה לצמוח 

11 בני בית השיטה נפלו בקרבות מלחמת יום כיפור. אפרת שלם, אז רכזת תרבות צעירה, על הבכי והשירה, על קהילה שלא אפשרה לחבריה להיות לבד 

עננה כבדה אפפה את בית השיטה במלחמת יום כיפור. הייתי אז רכזת תרבות, וצורפתי לחמ"ל – צוות אד-הוק בראשות בנימין גל ושורי מיינרט זיכרונם לברכה, שהופקד על התנהלותה הפנימית של הקהילה. מיד עם פרוץ הקרבות התבשרנו על נפילתו של אלון אילת ז"ל שהיכתה אותנו בהלם בשל המהירות והראשוניות. באותו ערב היה אמור להתקיים אירוע תרבות בחדר האוכל ושושנה אילת (אימו) במשקפיה השחורים נכנסה בזקיפות ובנחישות לחדר האוכל, ולמעשה נתנה את האות להמשך החיים הרגילים. הייתה בזה אמירה "אנחנו כאן, ואנחנו לא נשברים". אכן כך היה. לאורך ימי המלחמה התקבלו עוד ועוד הודעות על בנים וחברים שלנו שנפלו בצפון ובדרום.  

נאחזו זה בזה 

מדיניות הצוות הייתה לא לאפשר לחברים לשהות בבית. להיות ביחד, לקיים כל ערב התכנסות בחדר האוכל, לשים יד על כתף, לחבק. על הלוח המרכזי הייתה "מלחמת המודעות". יום אחד תליתי מודעה על אירוע, ולמחרת היא הוסרה ובמקומה נתלתה מודעת אבל, וכך לסירוגין – תולים ומסירים, מסירים ותולים. למעשה, לוח המודעות היה מרכז המידע, בתקופה בה לא היו טלפונים ובוודאי לא קבוצות ואטצאפ. כמו קוסם הייתי צריכה לאלתר נושאים להתכנסויות, להזמין מרצים, לתפוס חיילים שקיבלו חופשה קצרה, ולהזמינם לספר על הנעשה בחזית. והציבור הגיע בהרכב מלא, כולל המשפחות השכולות. איש לא נשאר בבית לבד עם עצמו.  

כשנודע על חמשת ההרוגים בחזית התעלה היה אמור להתקיים מפגש עם ח"כ שבח וייס. היו הרבה שמועות ולחישות, וכאשר שבח ויס שמע על האבדות, הוא נכנס מיד לרכבו וטס לביתו רועד ומבוהל…   

הייתה תחושה של חרדה גדולה, אנשים נאחזו זה בזה, רצו להיות יחד. הרגשתי שאני לא רק רכזת תרבות אלא "קצינת מוראל" המחזיקה את החברה שלא תתפרק. הערבים האלה היו עוגן שפוי בתוך אווירה של חרדה מטלטלת, שהלכה והתעצמה. אנשים שאלו בעיניים מבוהלות – מי עכשיו בתור? חששו מדפיקות בדלת של בנימין ושורי, תחושה של כמעט חורבן הבית. 

באחר הימים התקשרתי לאמרגן של חוה אלברשטיין כדי להזמינה אלינו להופעה. נאמר לי בקול נחרץ, שחווה מופיעה אך ורק רק לחיילים בשדה הקרב. פתאום נפלטה מגרוני זעקה: כן, אבל עכשיו שדה הקרב הוא בבית השיטה!! כאן הוא שדה הקרב! למחרת היא הופיעה בחדר האוכל וסיימה את תוכניתה בשיר עם המילים האלה:   

"ואם הוא יחזור, 

באחד הזמנים, 

תראי איך פתאום, 

אנשים משתנים 

ומשהו כמו יתנגן בך בפנים…." 

ברגע הזה קמו בהפגנתיות שתי אלמנות עם דמעות בעיניים כאילו אומרות – "שלי כבר לא יחזור…" אחר כך חווה התנצלה.  

את חג סוכות הכנתי עם צפורה גלעד ז"ל. ישבתי אצלה בחדרה ויחד בנינו תכנית. כולם מסביב כבר ידעו שיוחי בנה נהרג, חוץ ממנה, וכך בלב כבד זרמתי איתה והתוכנית יצאה לפועל. שרנו את שלומית בונה סוכה ועוד לא ידענו מה קורה עם משה שחורי (בעלה). 

 11 בנים, 11 כישרונות, 11 הבטחות, בור נפער בקהילה שהייתה מוכת יגון, לא מעכלת, אבל מאוחדת. שרנו ובכינו, בכינו ושרנו. 

לקח עוד יותר משנה עד שהחיטה צמחה שוב….