הילד ששום דבר לא בא לו בקלות, התגייס לשריון והיה לקצין שביקש לפקד על החיילים המאתגרים. 7 באוקטובר תפס אותו בטיול בדרום אמריקה. הוא עצר הכול והמציא סיפור כדי לעלות על מטוס, להגיע ארצה להצטרף ללחימה. ב-27 בדצמבר 2023 נפל נריה זיסק, קצין שריון ממשואות יצחק, בקרבות בעזה
*תמונה ראשית: נריה זיסק. בחר לעשות את הדרך הארוכה והמאתגרת של שירות בחיל השריון. צילום: פרטי
יש אתגר אמיתי בלנסות לספר על אדם מפי אדם אחד, קרוב ככל שיהיה. גם בעידן המודרני של רשתות חברתיות, כשאנחנו באים לספר על אדם, שום דבר לא נראה מספק. איך אפשר לתמצת חיים? איך אפשר לתאר חיוך, קסם, זיכרונות, חוויות של אדם שלם? זו משימה שאין לה כמעט סיכוי.
איך אפשר לספר על ילד שמת. על מה שהיה ואיננו. על מה שחלמנו ונגמר. אי אפשר.
מה שאפשר לנסות, זה לשזור הבהובי אור בלבבות הקוראים, כדי שמשהו ממנו יהבהב עבור אחרים כמו גחליליות בחשכה. זהרורי זיכרון שיישארו אחריו, כפי שנשאר הוא עצמו בלב אוהביו. ילד אחד שהיה ואיננו, נריה זיסק, שלמדתי עליו, על חייו, על חלומותיו, מאביו ששומר על זכרו.
ישראל זיסק (58), אביו של נריה, חקלאי בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, גדל בבאר שבע והתחתן עם גלית, בת משואות יצחק, מושב שיתופי דתי. הם הקימו את ביתם במושב ומגדלים בו את משפחתם עד היום. נריה נולד וגדל שם, ילד שלישי מבין שמונה שנולדו להוריו.
"ילד ששום דבר לא בא לו בקלות. להיפך"
פעמים רבות כשאנחנו מדברים על הנופלים אנחנו מרבים שבחים על הצלחותיהם וכישרונותיהם. ישראל מדוד. מהורהר. מדויק. כשהוא מדבר על נריה, הוא מדבר עליו בגאווה שקטה. "נריה", הוא מספר לי, "היה ילד ששום דבר לא בא לו בקלות". "להיפך", ישראל מדגיש, "הילד הזה, בשביל כל מה שהשיג היה צריך להתאמץ, להשקיע, לנסות שוב ושוב, לא לוותר". נדמה לי, הצופה בו, שיש בו גאווה על הילד הזה שאיבד, על האופי הזה שלו על שלא ויתר, שהתעקש, על המוכנות להתאמץ, על החתירה קדימה נוכח הקשיים להגשים את חלומותיו.
"הוא היה תלמיד בינוני שהתאמץ מאוד בלימודים והצליח לעשות תעודת בגרות", מספר ישראל. נריה שבר בכל פעם את "תקרת הזכוכית" שהמציאות העמידה בפניו, ופעם אחר פעם עבר מעבר לכל מה שחשבו שהוא מסוגל. הוא היה ילד שובב, בעל חוש הומור מצוין, רכב על סוסים בילדותו, ספורטאי שאהב כדורגל וכדורסל. הוא צמח להיות נער וגבר צעיר חברתי מאוד, קשור למשפחתו – לאחיו ולהוריו, מלא כבוד ואהבה, ובו זמנית הוא היה חלק מחבורת הילדים שגדלה ביחד מגיל אפס במושב ושהייתה חלק משמעותי מחייו. הוא אהב ספורט, כדורגל (אוהד מכבי חיפה) וכדורסל (אוהד מכבי תל אביב) והיה שחקן חובב די מוכשר (ניצח באליפות קליעה של שלשות של המועצה האזורית).
ביקש לעצמו את החיילים הקשים והמאתגרים
אחרי שסיים את בית הספר למד שנה וחצי במכינת עלי, וכאשר התגייס, בחר נריה לעשות את הדרך הארוכה והמאתגרת של שירות בחיל השריון: טירונות, קורס מפקדים, קורס קצינים, והדריך קציני שריון. נאמן לערכים עליהם גדל, הוא ביקש לעצמו את החיילים הקשים והמאתגרים שאף אחד לא רצה לפקד עליהם. הוא האמין שהוא יצליח במקום הזה, הקשה, כי הוא ידע איך משך את עצמו, כנגד כל הקשיים, להגשים שאיפות וחלומות. ואת הכוח הזה שהיה לו – רצה לתת.
הוא מעולם לא סיפר על זה בבית. ההורים, כמו שקורה לפעמים, גילו הרבה על הילד שהיה, אחרי מותו.
"אחד מהרגעים הכי מעוררי גאווה עבורנו כהורים", אומר ישראל, "היה לראות את הילד הזה, הפרחח, השתוטניק, המצחיקן, עומד על מגרש המסדרים של בה"ד 1 בנוכחות הרמטכ"ל וראש הממשלה, ביחד עם המיטב של צה"ל מצדיע ומקבל דרגות קצין".
עם שחרורו מהצבא, עבד נריה במשך מספר חודשים כרסס בשדות. "זה הכי קרוב שמי מילדיי הגיע לעיסוק בחקלאות". נריה יצא לטיול בדרום אמריקה עם ארבעה חברים מהמושב. ביקר במספר מדינות, בהן בוליביה וקולומביה ונהנה מאוד. ארבעה חודשים לתוך הטיול פרצה המלחמה ב-7 באוקטובר. נאמן לערכים עליהם גדל, עצר את הטיול ומצא תחבולה להתגייס.
המציא סיפור שהפלוגה מחכה לו על הגדר
הוא יכול היה להיות ראש קטן, אבל אי אפשר היה לעצור אותו. מבחינתו זו הייתה מלחמה על הבית ולא נשארים בצד. "אל על" הטיסו רק את מי שקיבל צו 8, הוא המציא סיפור שהפלוגה מחכה לו על הגדר. זה הספיק כדי להצליח לתפוס טיסה ארצה, אך כיוון שלא היה מקום, הכניסו אותו לתא הטייס ושם ישב כל הטיסה. פעמיים ביקש להצטרף לחימה אך לא שובץ. העקשנות שלו השתלמה, ובניסיון השלישי הצליח להצטרף לחבריו מהשירות הסדיר בגדוד 52, חטיבה 401, כסגן מ"פ ללחימה בעזה. יש נופלים רבים מהחטיבה ומהגדוד ונריה היה אחד מהם.
לאחר חודשיים וחצי של לחימה, ב-27 בדצמבר 2023 בשעה 15:30 בשכונת דארדג' בעזה, הסתבך כבל ברזל בשרשראות הזחל של הטנק. נריה התנדב לצאת מהטנק כדי לשחרר את הזחל וצלף ירה בו. הוא נפגע בליבו ונהרג במקום. המ"פ שחיפה עליו נפצע בינוני. שני החיילים שנשארו בטנק חילצו את נריה, את המ"פ ואת הטנק מחוץ לשדה הלחימה תחת אש, על כך בני המשפחה מודים להם מאוד.
הודעת הנפילה הגיעה למשפחה בשעה 19:30. נריה נפל בט"ו בטבת, בדיוק בתאריך פטירת סבו שהיה ניצול שואה. שואה וגבורה מחברות בין הדורות של העם היהודי ובמשפחה הזאת.
רצון עז לחבק ולנחם
במהלך השבעה הגיעו לנחם את המשפחה אנשים רבים, עם ישראל בהמוניו. רבים מהמבקרים לא הכירו את נריה ואת המשפחה, אבל הרצון לחבק ולנחם היה עז. גם צוות הטנק של נריה הגיע. החיילים הגיעו חוששים וחפויי ראש, בני המשפחה חיבקו אותם: "פעלתם כשורה", הם אמרו, "אל תפלו לייסורי מצפון, אנחנו אוהבים אתכם". אביו של אחד החיילים הגיעה בעצמו לשבעה לאחר מכן, להודות למשפחה שבזכות החיבוק הזה הבן שלו, שהיה בטלטלה נוראית מאז האירוע החל להתאושש.
ישראל מדגיש שהמשפחה בחרה בחיים. האבל קיים ונוכח, והם עושים כדי להנציח את זכרו של נריה את הסיפור המיוחד שלו – המשפחה הקימה פינת ישיבה ליד היישוב, הכניסה ספר תורה לזכרו בבית הכנסת במושב ובימים אלה מגייסים כספים להקמת בית כנסת לזכרו בקריית מלאכי. יחד עם העצב יש גם שמחות – ישראל ממשיך לעבוד בחקלאות, אשתו החלה להתנדב עם קשישים. מאז נפילת נריה, שלושה מילדיהם התחתנו ונולדה נכדה חדשה. "עין דומעת ועין שמחה", אומר ישראל.
ואולי זה המסר העיקרי של נריה בחייו ובמותו – החברתיות, האחריות, המאמץ, ההומור החיות שהייתה באיש הצעיר הזה. כל אלה יישארו הרבה אחריו בלבבות
אוהביו.
ניתן לתרום ליוזמה להקמת בית כנסת לזכרו של נריה זיסק, בגוגל: נריה זיסק בית כנסת https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/154847
