אזרח אריתריאה הועסק לפני שנים בחב' "רפת בערבה" בע"מ. חברה זו (שנשלטה בידי חברות ירדניות), הקימה בזמנו תחנת הסגר לבעלי חיים (קרנטינה) על קרקע של איילות. לדברי האריתראי, כשהתקבל לעבודה הוא לא קיבל הדרכה ולא סופקו לו אמצעי מיגון לשמירה על בטיחותו. בשנת 2003 קרתה לו תאונת עבודה כתוצאה מבעיטת פרה בבטנו, הוא נחבל ונגרמו לו אחוזי נכות ניכרים.
באמצעות עו"ד שחר דור הוא תבע פיצויים מהחברה עצמה ומקיבוץ איילות. החברה באמצעות עוה"ד איימן עיאשה טענה, כי בהתאם להסכם עם הקיבוץ, הקרנטינה הופעלה ונוהלה בידי הקיבוץ, וכי החברה לא העסיקה את התובע או עובדים אחרים.
הקיבוץ, באמצעות עו"ד יוסף הוד, טען שלא ידע על התאונה עד לקבלת התביעה.
השופט אברהים בולוס מבית המשפט המחוזי בחיפה תיאר כי מנהל עבודה ברפת אסף את התובע לעבודה, מנקודת מפגש באילת (בה עמדו אריתראים דורשי עבודה), והציע לו לבצע עבודות ניקיון בקרנטינה בשכר שעתי.
לאחר חמישה ימי עבודה, ביום התאונה, התבקש התובע לעזור בהעמסת פרות ועגלים על משאיות. ניתן לו מקל והוא התבקש להיכנס למכלאה, להכות בפרות ובעגלים כדי לכוון אותם למסלול העלייה למשאית. בשל כמות הפרות ושיטת העבודה, תיאר השופט, ההמולה והרעש, השתוללו חלק מהפרות, דהרו לכיוון התובע ואחת מהן בעטה בבטנו.
מי האחראי לנזקיו של התובע, כאשר החברה והקיבוץ גם יחד מכחישות אחריותן לנזק?
השופט התחקה אחר "הגורם שהעסיק את התובע", ומצא שכתוצאה מאיסורים הקשורים ב"חוק ההתיישבות החקלאית" האוסר על "המחזיק בקרקע" (במקרה זה, קיבוץ איילות), לעשות "שימוש חורג" בקרקע (למשל: השכרת הקרקע למטרת הקרנטינה), "נבנתה קונסטרוקציה משפטית" בדמות "הסכם שכירות מוסווה", המחזירה לקיבוץ את הוצאותיו בעד מתן שירותי ניהול לקרנטינה, שכר עובדים וכיו"ב, בצירוף דמי שכירות מוסכמים.
כך או כך השתכנע השופט, שלחברה ולקיבוץ גם יחד הייתה מעורבות ממשית ושווה בניהול הקרנטינה, בבחירת העובדים, העסקתם והפיקוח עליהם, ולכן יש לראות בשניהם כשותפים שהעסיקו את התובע.
משכך, פסק השופט שהתובע נפגע בתאונה בשל רשלנותם הבלעדית של החברה והקיבוץ. השופט הסביר שהתובע היה חסר ניסיון בעבודה שכזו, לא קיבל הדרכה, אך התבקש לבצע עבודה מסוכנת: לעמוד בתוך מכלאה עם פרות ועגלים, כשהוא מוקף בגדרות וללא אפשרות מילוט, ועוד להכות בחיות באמצעות מקל.
בכך הפרו החברה והקיבוץ את "תקנות ארגון הפיקוח על העבודה – מסירת מידע והדרכת עובדים", המחייבות מתן הדרכה יסודית לעובד לגבי הסכנות שבעבודה.
כל מעביד, הסביר השופט, חב בחובת זהירות כלפי עובדיו. עליו לנקוט אמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים במקום או בתהליך העבודה. עליו להזהיר עובד לגבי סיכונים קיימים, להדריכו ולפקח עליו, להסיר סיכונים ממקום העבודה ולספק לעובד ציוד נאות ומיגון. העובד פעל לפי ההנחיות שקיבל ולא הפעיל כל שיקול דעת. במקרה כזה אין לייחס לו "אשם תורם" לקרות התאונה, שכן הוא לא גרם או תרם באופן כלשהו ליצירת הסיכון וגם לא לקרות התאונה.
השופט פסק שהנתבעים (החברה והקיבוץ) הם "מעבידים במשותף", שאחריותם לקרות התאונה שווה. הם חבים כלפי התובע, ביחד ולחוד, בהיותם "מעוולים השותפים למעשה נזיקין אחד שהסב נזק לתובע, שאינו ניתן לחלוקה בין שניהם", מבלי שלתובע עצמו הייתה, כאמור, איזו "תרומה" לסיכון שהוא נקלע אליו.
השופט חייב את החברה והקיבוץ לשלם לתובע פיצוי של 720,000 ₪, שכ"ט בשיעור 20% ועוד הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.
