לפני 48 שנה (אני יודע, מבהיל אפילו לכתוב את המספר הזה), כשסיימתי את לימודי התיכון בבית הספר האזורי בית ירח, ליד הכנרת, הלכתי לעשות שנת שירות ביישוב שנקרא נווה עובד פוריה. שנתיים קודם, הייתי עולה פעם בשבוע ליישוב (נווה עובד נמצא ליד בית החולים פוריה, מהלך רבע שעה נסיעה בערך מהעמק), לעזור לתלמידים בשיעורי הבית, אבל בסוף הלימודים החלטתי שאני רוצה לגור ביישוב שנה לפחות, ולעשות עבודה קצת יותר מעמיקה -על גשר אחד
אם להתנסח בצורה מעט פשטנית, היו באופן כללי שתי סיבות עיקריות ל"מהלך" הזה – רצון ליצור חיבור בין הקיבוצים שבעמק לאנשי היישוב, שרובם היו עולים מארצות צפון אפריקה, ורצון ליצור מעין חיבור עם ה"בן סעדיה", ש"כלוא" בתוך שמי. אולי "לשחרר" אותו ולתת לו ביטוי. לך תדע. זאת הייתה שנה מאתגרת ולא תמיד פשוטה. הקשר שניסיתי ליצור בין ילדי המקום לילדי הקיבוצים בעמק, לא היה תמיד פשוט וקל, ולפעמים הוא נשא אפילו אופי מעט מכאיב. אבל גולת הכותרת של השנה הייתה ללא ספק המפגש עם המשפחה שאימצה אותי בזמן שגרתי שם. נוצר שם קשר בין אישי חם, והוא נמשך כמה שנים טובות, גם אחרי שעזבתי את המקום.
האמא, עיישה, ובעלה אברהם, עם בתם הקטנה בת שבע, היו אפילו בחתונה שלי בקיבוץ, אבל מטבע הדברים עם השנים הקשר הזה הלך והתרופף. והנה, בשבת האחרונה, אחרי שנים רבות של נתק, נסענו לבקר אותם. זה היה מפגש מרגש מאוד. אברהם, האב, נפטר כבר לפני הרבה שנים, אבל שאר המשפחה הייתה שם, והגיעה במיוחד כדי לפגוש אותנו. ישבנו שם במשך שעות רבות והעלינו זיכרונות מאותה שנה בלתי נשכחת.
בדרך חזרה, על פני הגשרים שנמתחים מעל הכבישים המהירים שנסללו בשנים האחרונות בצפון הארץ, ראינו את אנשי מחאת הדגלים השחורים עומדים ומנופפים לשלום למכוניות שדוהרות חזרה למרכז הארץ. הבהבנו עם הפנסים של המכונית וצפרנו להם חזרה, ובכל זאת הנסיעה הביתה הולידה בי את המחשבה הבאה: את אנשי נווה עובד פוריה לא תמצא כנראה עומדים על אחד מהגשרים ומנופפים בדגלים שחורים. מהתרשמות שטחית משהו, נראה שמצבם הכלכלי טוב יותר, בטח בהשוואה למצב שהיה שם לפני 48 שנה. נדמה לי שגם הקשר בין אנשי הישוב לקיבוצים בעמק, נושא אופי אחר. חלק מבני המשפחה סיפרו לי, שיש להם למשל מנוי ב"בית אייל", מרכז הספורט הגדול על שמו של אייל שמעוני ז"ל, שנמצא בקיבוץ שלי, ובכל זאת נדמה שגם עכשיו, לא חלו עדיין שינויים "טקטוניים" בחברה הישראלית, בטח בכל מה שקשור לחלוקה המפלגתית והפוליטית.
אני אומר את זה גם כמי שעולה מדי פעם ל"בלפור" בירושלים כדי להפגין וכדי לנסות להביא לאיזה שינוי בחברה ובמדינה. הסיבות לכך הן עמוקות ועל חלקן כבר עמדו לא אחת כותבים מוכשרים ומיומנים ממני. חלק מאותן סיבות מצוי כעת גם בלב הסכסוך ששב והתלקח לאחרונה בין אנשי בית שאן לאנשי קיבוץ ניר דוד סביב השימוש במי נחל האסי. אני בטוח גם שכמו תמיד, יש גם מי שדואג, מסיבות השמורות אתו, להמשיך וללבות את הסכסוך ארוך השנים הזה, בין החלקים השונים בעם, שיש גם מי שמקפידים לתת בו סימנים ושמות.
מהמקום שבו אני נמצא, מעל הגשר או מתחתיו, אני רוצה כרגע לזכור רק את ההתרגשות העצומה שאחזה בי כששבתי ופגשתי את המשפחה "שלי" מנווה עובד. לא דיברנו "פוליטיקה", וגם שמו של המנהיג השנוי במחלוקת לא עלה אפילו פעם אחת בשיחה. היה שם גם כמובן הרבה געגוע לכל השנים שחלפו. לשנים אחרות שממרחק הזמן נראות קצת פחות כואבות, ובכל זאת אם עולה אצלי קצה של מחשבה פוליטית, עם או בלי מירכאות, נדמה לי שגם היום, תהליך של ריפוי ושינוי אמיתי ועמוק בחברה הישראלית, צריך לבוא משם. – על גשר אחד