אם נאמץ אפילו רק חלק מערכיהם של מחבלי החמאס והאספסוף שבא בעקבותיהם, לא ננצח. יהיה זה ניצחונם של אויבנו
היה לי ספק האם נכון לפרסם את הרהוריי בזמן שחיילינו נלחמים ומסתכנים בבוץ העזתי. למרות הספקות אני שם את ידי באש וכותב את אשר מדאיג וראוי לתשומת לב להבנתי. המלחמה נגד חמאס בעזה צודקת ומוצדקת, על דעת כולנו. בעקבות השבת השחורה ב-7 באוקטובר, היה ברור שחובה לשבור את כוחו הלוחם של חמאס והיה ברור לכל כי על צה"ל, שכשל כישלון צורב ביום ההוא, לגדוע את הזרוע שחוללה את הפוגרום הנורא. הכישלון ביום ההוא היה של כוחות הביטחון, אך הוא היה במידה רבה תוצאת המדיניות שהובילו ממשלות ישראל בעשרות השנים האחרונות. הדבר נכון במיוחד בהתייחס למדיניותו של נתניהו, שהעדיף את החמאס ואפשר לו להתעצם ולהכין את עצמו למתקפה המרושעת. על כך כבר נאמר ונכתב רבות. הפעם אני מבקש להתייחס להיבטים אחרים של המלחמה.
מוטיבציה זרה
"מוטיבציה״ (הנעה) מוגדרת כמערך של אמונות ורגשות המשפיעים ומכוונים התנהגות אנושית.
מעבר לצער ולכאב על הרבים שנספו ונחטפו, ומעבר לעלבון הצורב על המחדל המביש, הודאגתי ממה שראיתי ושמעתי בשידורי הטלוויזיה, על הרוח ששרתה בשטחי הכינוס של הכוחות, לקראת המהלך הקרקעי בעזה. התרשמתי לחיוב מההתייצבות של הלוחמים, אך הדאיגו אותי ההתלהבות והריקודים הסוערים (שנראו בעיניי כפולחן קמאי).
מדאיגה אותי התשוקה להילחם. מדאיג אותי מה שנראה כ"ששון אלי קרב". אני ממשיך להיות מודאג מהדיווחים המגיעים מהמלחמה, החוזרים ומתארים מוטיבציה ומורל גבוהים במיוחד בקרב הלוחמים. כחייל זקן שעבר ארבע מלחמות, נפצע ואיבד חברים בשדות הקרב, אינני מבין על מה מדברים, כאשר בעיצומה של המלחמה, חוזרים ומדווחים על "מורל גבוה" ועל "מוטיבציה בשמים". הנכונות לסכן את חייך וחיי חבריך, כדי לנצח במלחמה שנכפתה עלינו, אינה מוטיבציה גבוהה להרוג ולהיהרג. אני לא מצפה ל"מורל גבוה" ו"מוטיבציה בשמים", כאשר מסביב נהרגים ונפצעים חיילינו, כאשר כוחותינו נאלצים להרוג ולהרוס את עריהם של אויבינו, גם אם הם הביאו זאת על עצמם. אנחנו מצפים מהלוחמים שלנו להתגבר על הפחד והכאב, להיות נחושים במלחמתם, מונעים מתוך אחריות למדינה ולביטחון אזרחיה, ומחויבים לחבריהם לנשק. אנחנו מצפים מהם שילחמו למרות סלידתם מהצורך להרוג ולהרוס. זו הרוח ואלו הערכים שהיו מקור כוח לצה"ל ולמדינה, במבחנים רבים. אני מודאג מאוד מצבא ומדינה "הששים אלי קרב".
השמחה הזו אינה מוסיפה כוח. השמחה הזו היא "עבודה זרה" באוהלנו. למרות שהיו פה ושם מעידות במהלך השנים, היא לא אפיינה את צה"ל בניצחונותיו הגדולים. מעדויות מצמררות למדנו כיצד התרברבו מחבלי החמאס והתגאו ברצח יהודים. אנחנו לא שם לשמחתנו, אבל חשוב להבין שאם נאמץ אנחנו, אפילו רק חלק מערכיהם של מחבלי החמאס והאספסוף שבא בעקבותיהם, לא ננצח. יהיה זה ניצחונם של אויבנו.
מנהיגות אחרת
מעייף ומדאיג לשמוע את הכתבים, הפרשנים והפוליטיקאים, ברשתות התקשורת, כיצד הם "מדברים את עצמם לדעת". מדאיגות במיוחד ההצהרות הבומבסטיות ללא כיסוי, והאמירות חסרות האחריות של פוליטיקאים מופקרים. אמירות שחזרו אלינו כבומרנג בכתב התביעה (המופרך) בבית המשפט הבינלאומי בהאג. יש מקום לדאגה גם לשמע אחדים מהמפקדים המרואיינים באותם האולפנים.
לאחרונה שמענו מעל גלי האתר הקלטות של פקודות קרב שניתנו לכוחות, ב"שפת האולפנים", בסגנון ובנוסח שמעולם לא שמענו בשדות הקרב. בפנלים באולפנים ממשיכים להבטיח: "ביחד ננצח". מבטיחים למרות שאיש אינו יודע לומר לאן הולכים, מתי ואיך תראה תמונת הניצחון. הפוליטיקאים ודובריהם נשבעים על קידוש "אחדות העם", תוך שהם רומזים ופוזלים לעבר המאבקים הגלויים והנסתרים שיתחדשו בייתר שאת לאחר הניצחון. כולם משבחים (בצדק) את צה"ל, מפקדיו ולוחמיו, למרות שההישגים רחוקים בינתיים מהציפיות שהיו.
החמאס עומד עדיין על רגליו וממשיך להילחם, ויותר מ-130 חטופים עדיין אינם איתנו. הלחימה בשטח בנוי, מעל ומתחת לאדמה, איטית ומורכבת, אך קשה ממנה העובדה שלא נקבעו מטרות ברורות ואפשריות למלחמה ולא נקבעו לה יעדים מדיניים הנובעים מאסטרטגיה לאומית מרחיקת ראות. אסטרטגיה שבהכרח תהיה שנויה במחלוקת קשה, בשונה מההצהרות החגיגיות בדבר האחדות. הדיבורים על "אחדות העם" לא ימנעו ולא אמורים למנוע את המחלוקות.
חילוקי דעות הם נשמתה של הדמוקרטיה, כל עוד אינם גולשים להסתה ולשיסוי בסגנון המלווה את הפוליטיקה הישראלית בעשרות השנים האחרונות. בן גוריון לא נרתע בזמנו מההכרזה על הקמת המדינה, למרות חילוקי הדעות, גם מול מי שהיו קרובים אליו בהשקפת עולמם והיו שותפיו בהגשמת החלום הציוני. מי שאמורים היו להנהיג אותנו היום, בורחים מקבלת החלטות כאלו. רובם מסתפקים בשיח העקר של האולפנים. להחלטות שבכוחן לשנות מציאות לטווח ארוך נחוצה מנהיגות אחרת.
