את עמותת "אתגרים" ייסד ב-1995 יואל שרון, נכה צה"ל, שהבין שנחוצה גישה שונה ומאתגרת יותר בכל הנוגע לשיקום נכים. "גיליתי שהספורט האתגרי מחזק את הביטחון והדימוי העצמי של האדם," הוא אומר. אנחנו בחרנו לראיין את דורית אור, מהישוב מסד, המתנדבת מזה 13 שנה ברציפות בעמותה. דורית אור: "זר לא יבין זאת, בעמותת 'אתגרים' התפתחה שפה חדשה. שפה של יחד, שלמות ומושלמות"
דורית אור, מתנדבת ופעילה בעמותת "אתגרים" כבר 13 שנה. עמותת אתגרים נוסדה בשנת 1995, על ידי יואל שרון, נכה צה"ל. יואל נפצע במלחמת יום כיפור, פציעה קשה. יואל נפגע בעמוד השדרה, שותק בגוף התחתון, כאשר נפצע בסואץ, ביומה האחרון של המלחמה. כמה שנים לאחר פציעתו יזם יחד עם חבר נכה, נחום פריטל, גוף העוסק בספורט, כשתפיסת העולם שונה וחדשנית.
יואל: "עמותת אתגרים היה מודל שיקומי חדש שעמד בסתירה שיקומית לתפיסה השיקומית שהייתה אז. הרעיון אמר כך: 'עלינו לא יחליטו, אנו אלו שיודעים מה נכון לנו'. נתקלנו בהרבה מאד התנגדויות."
יואל שרון שירת כקצין בסיירת חרוב ועם שחרורו מהצבא נסע ללמוד צילום בלונדון. יואל חזר לארץ מייד עם פרוץ מלחמת יום כפור, שגבתה מחיר אנושי בל יתואר. שלושה בלבד נותרו מהמחלקה שלו במלחמה. תוך כדי היותו במחלקת השקום, יואל הבין שחייבים לשנות את כל תפיסת העולם של שיקום הנכים. "עד אז," הוא מסביר, "אם נכה התעניין בתחום כלשהו, לדוגמא, התעניין בקולנוע, אז העובדת הסוציאלית שיבצה אותו בעבודה כמוכר כרטיסים בקולנוע. העולם היה חסום בפניי הנכים. מכאן נולדה עמותת 'אתגרים'."
יואל שרון עובד היום כבמאי וצלם בקולנוע. "אתגרים", כשמה כן היא, עמותה שהמילה אתגר היא בדנ"א שלה ושל כל מי שנכנס תחת כנפיה. כיום "אתגרים" פרוסה בכל הארץ, עוסקים בשניים עשר סוגי ספורט. אלפי אנשים, נכים ומתנדבים. יואל מדגיש, כי "הגבולות היחידים הם בראש שלנו. גיליתי שהספורט האתגרי מחזק את הביטחון והדימוי העצמי של האדם. שנכים יכולים לעשות ספורט אתגרי עם חברים ומשפחה בטבע, כמו כולם. הזדמנות להראות לחברה שגם אנחנו מסוגלים לעשות את הכל, כמו כולם."
"אתגרים" זורמת בדמה
דורית אור, תושבת הישוב הקהילתי מסד, היא אחת מאלפי המתנדבים וכיום עוסקת בעיקר בהדרכה ב"אתגרים". ניתן אף לומר שאתגרים זורמת בדמה.
דורית: "הגעתי לעמותת 'אתגרים' בעקבות אריה בעלי. אריה התנדב תקופה לפניי – שנינו התנדבנו בענף הספורט של רכיבה על אופניים. אותי התנדבות זו החזירה לאהבה נושנה שלי, אהבה לספורט האופניים. בספורט האופניים יש מספר סוגי אופניים, שהם מותאמים לאדם וסוג המגבלות שלו. את ההתנדבות שלי התחלתי במועדון 'אתגרים' בנהלל. המועדון בנהלל הוא מועדון העוסק בספורט האופניים וכמו במועדונים רבים אחרים, יש אין סוף סוגי מוגבלויות לאנשים. אנשים עוורים, שיתוק מוחין, אוטיזם, מגבלות קוגניטיביות, הלומי קרב, אנשים עם גפיים קטועות, שיתוק ועוד. הפעילות במועדון מתרחשת לכל אורך השבוע, כאשר לכל נכה מוצמד מתנדב. מכאן הכל התחיל. ישנם ארבעה סוגיי אופניים. אופניי טנדם – אופניים המיועדים לשניים, אחד מוביל ומאחור השני. בדרך כלל עיוורים נוסעים על אופניי טנדם. אופניים אלו יועדו לעיורים, אבל משתמשים באופניים אלו גם אנשים עם מגבלות אחרות.
"יש אופניי יד – אלו אופניים בהם מפדלים עם הידיים. אופניים אלו מיועדים לאנשים קטועי רגליים ועם בעיות של יציבות, אנשים שנמצאים על כיסא גלגלים. כמו כן, יש אופניי תלת אופן – המיועדים לאנשים עם בעיות של שיווי משקל ואופניי סינגל – שהן אופניים רגילות.
"נוכחתי לדעת שככל שהם מתפתחים כך אנו המדריכים מתפתחים. בעבודה הזאת אני נתקלת בקשיים רבים. עולים כעסים והתנגדויות. זה מצריך ממני המון אורך רוח ואמונה שהכל אפשרי. הקשר הוא תמיד מאד אישי. מתפתחות מערכות יחסים מאד קרובות ואוהבות. אני ברת מזל בפעילותי זאת. ההחלטה אותה החלטתי בילדותי שאמרה שכל שאעשה בחיי ינבע ותהיה מאהבה מתקיימת ונוכחת בפעילות זאת ובכל שטחיי חיי"
"כילדה, מאד אהבתי לרכב על אופניים כילדה. מאז ומעולם חוויתי תחושת חופש כשרכבתי על אופניים. אני משלבת בחיי את כל אהבותיי. בתיכון למדתי במגמת טכנאות צילום. במקצועי היום אני טכנאית עיניים, עובדת בבית חולים העמק שבעפולה. אני מפענחת בדיקות וצילומי עיניים. אני מאד אוהבת את עבודתי. בחרנו לבנות את ביתנו במסד, בחירה שנבעה מאהבתנו את אזור הצפון, אהבתנו לטבע והרצון שארבעת ילדינו יגדלו באווירה כפרית."
איך הגעת לעמותת "אתגרים", מה הוביל אותך בדרכך?
"למעשה הגעתי ל'אתגרים' לאחר פציעה שלי, אבל כמתנדבת. לפני 13 שנה לקחתי שיעורי רכיבה על סוסים. באחד השיעורים נפלתי מהסוס ונפצעתי פציעה קשה ברגלי. בעקבות אותה פציעה הפסקתי לרכב על סוסים. באותם ימים ליווה אותי בהתנדבות אדם בשם ישראל, באתגרים בנהלל. אריה ביקש ממני שאחליף אותו, בשל רצונו לעשות דברים אחרים. כך זה התחיל. מכיוון שגם אני הייתי בבעיה, עם רגל פצועה, רכבתי בתקופה הראשונה על אופניי יד. הייתי מגיעה פעמיים שלוש בשבוע. אז החל רומן אהבה, עשייה והתחייבות מבחינתי.
"לאחר שנתיים וחצי בעמותה יצאתי לקורס הדרכה וחזרתי להתנדב בנהלל כמדריכה. בהמשך, עמותת 'אתגרים' רכשה אוטו גדול שהוביל אופניים – וכך נכנסתי לפעילויות נוספות. הפעילויות כל הזמן מתרחבות וגדלות. בתי ספר של ילדים עם לקויות שונות ובעיות רבות ובתי ספר של ילדים מהחינוך המיוחד, בוחרים להביא אותנו לפעילויות אצלם.
"הורי ילדים אוטיסטים, שיתוק מוחין או ברמות שונות של פיגור, אלו שוכרים את שירותינו. יצרנו מודל של העשרה ספורטיבית באמצעות אופניים. תוך כדי ההתנדבות והפעילות למדתי שפה חדשה, שפה של מוגבלויות ולצידן איכויות. נכון להיום אני עובדת בצוות שנקרא 'צוות ניידת'. בצוות עובדים שלושה אנשים."
צוות ניידת
בארץ מתקיימים שני מועדונים כאלו בלבד של עמותת "אתגרים" – אחד נמצא במרכז הארץ והשני בצפון הארץ. זהו למעשה מודל חדש, יחיד מסוגו, שנולד מרעיון האתגר והמרחב של כל אחד העוסק בספורט. כיום דורית מנהלת את מועדון הניידת וממשיכה גם בפעילות במועדון האופניים בנהלל. הקשר נמשך.
דורית: "מועדון הניידת, כשמו כן הוא, מועדון נייד שמגיע ומשרת מוסדות לימוד שונים ומערכות חינוכיות. יש לנו אוטו גדול, פיאט דוקטו ובאוטו הזה אנחנו מאפסנים כעשרים זוגות אופניים. במידה ויש צורך ביותר זוגות אופניים, אנחנו מרכיבים עגלה נגררת ומוסיפים אופניים כמתבקש. את האופניים הללו אנו מאפסנים במקומות שונים. כל יציאה שלנו למסגרת כלשהי מתחילה כבר עם ההתארגנות שלוקחת את הזמן שלה. אנו מקיימים פעילויות בשעות הבוקר ובשעות אחרי הצהריים. מסגרות לימוד שונות פונות אלינו. הפניות בדרך כלל מגיעות ממסגרות בהן לומדים ילדים או בני נוער בעלי צרכים שונים."
תני דוגמא לפעילותכם במסגרת חינוכית?
"לדוגמא, אנחנו מגיעים לבית ספר בו לומדים ילדים אוטיסטים בקרית שמונה. מסגרת חינוכית זו פנתה אלינו. הם ביקשו שני סוגיי פעילויות. פעילות חבל ופעילות אופניים. חילקנו את הילדים לשתי קבוצות. קבוצה אחת החלה בפעילות חבל והשנייה בפעילות אופניים. למדנו את המגבלות והקשיים ובנינו תוכניות לשתי קבוצות אלו. המוטו שלנו הוא בסיס היכולות של ילדים אלו וכשמה של העמותה, אתגרים וצמיחה אל יכולות ואפשרויות.
"מידי שבוע, בימי שישי, אנחנו מגיעים לאותו בית ספר. ההתחלה הייתה קשה. התעוררו פחדים גדולים. גיל הילדים הוא משש עד עשרים ואחד. הילדים, פחדו לנסוע על אופניים, פחדו לעלות על עצים, פחדו לחבוש קסדות. היינו צריכים להרגיע, לרכוש אמון ולנתב לעשייה. לאט, לאט, המון סבלנות. אי אפשר לדלג על אף שלב. שנה עברה, כמעט שנה עד שהתחלנו לראות תוצאות. כבר שלוש שנים אנו מגיעים לבית ספר זה. יש תוצאות. הסיפוק מאד גדול, האתגר הוא הדדי. לפעילות ספורטיבית זו יש השלכה רחבה על הרבה מאד תחומים בחייהם של הילדים.
"קבוצה נוספת, אותה אני מדריכה, היא קבוצה הנמצאת בהוסטל בצפת. קבוצה זו אני מדריכה כבר תשע שנים. נוכחתי לדעת שככל שהם מתפתחים כך אנו המדריכים מתפתחים. בעבודה הזאת אני נתקלת בקשיים רבים. עולים כעסים והתנגדויות. זה מצריך ממני המון אורך רוח ואמונה שהכל אפשרי. הקשר הוא תמיד מאד אישי. מתפתחות מערכות יחסים מאד קרובות ואוהבות. אני ברת מזל בפעילותי זאת. ההחלטה אותה החלטתי בילדותי שאמרה שכל שאעשה בחיי ינבע ותהיה מאהבה מתקיימת ונוכחת בפעילות זאת ובכל שטחי חיי."
בחרתי לראיין את דורית אור – אחת ממתנדבות ומתנדבים רבים בעמותת אתגרים. המושג "לתת את הנשמה" מדבר על כל מי שפעילת ומתנדב בעמותת "אתגרים". זהו גוף שכולו לב של אהבה, נתינה, התמסרות ואמונה. אני ממליצה לכולם להתחבר ולו במעט לפעילויות של "אתגרים". שני אנשים יזמו מתוך ניסיון חייהם, עקב נכותם והובילו לפריצה ושינוי של תפיסות עולם. המשפט מהשיר: "כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה" מתמצת הכל.
להקת שלוה בערב התרמה מיוחד של עמותת בית לחיים בקהילה
