יבול שיא
הרפת והחלב
shutterstock 1339371902

עמיחי מתעלף ואף אחד לא רואה 

3 דק' קריאה

שיתוף:

השעות נוקפות, השמש מבצעת את מסלולה מערבה. גם השכול לא יעצור את המסלול הזה. המבוגרים מתחילים להגיע. לאט לאט הם מתקבצים להם במדשאת הטקסים של הכפר. מסלול הנרות בתוך שקיות הנייר המלאות בחול מתווה להם את הדרך 

עמיחי מתעלף. אף אחד כמעט לא רואה את זה. הוא נשען על הקיר ולאט לאט צונח מטה. אין תאורת פנסים על הפינה הזאת ובטקס יום הזיכרון, המחשבות שלנו נתונות לבני הכפר שגדלו פה, התבגרו פה, אפילו הספיקו לבנות בית, ונפלו על חרבם במלחמות על הגנת הארץ. הטקסטים שבני הנוער מקריאים הם רק רעשי רקע, הם נותנים תפאורה, הם מוסיפים מימד נוסף. למשפחות הוותיקות במושב, אלו שהכירו את מאיר ושלום ואהרון, הטקסטים הם לא מה שחשוב. חשובה הממלכתיות, חשוב שהטקסט יהיה מכובד וראוי לזכרם. 

עמיחי מתעלף כי כל היום הוא עבד, יחד עם יוסי, יוני ומיכאל להקים את הטקס, לסדר את הבמה, להכין את כתובות האש, לדאוג שהתורן יעמוד ישר. היום חם מאוד. הם לא שותים מספיק והשמש קופחת. הראש של יוני עסוק במאיר, דודו שנפל במלחמת יום הכיפורים והשאיר אחריו, בקצה המושב, שלד בית לא גמור ואישה שהספיקה להתחתן מחדש, אבל מגיעה כל שבת לבקר את ההורים שלו. ויוני לא חובש כובע על ראשו. מיכאל חושב על אהרון, שנהרג לפני חמש שנים והוא עדיין מצפה שיחזור. אהרון היה הגיבור של המושב, הטרקטוריסט הכי מוצלח, האורז הכי יעיל והליצן הכי מצחיק. אהרון נהג לשמור עליו כשהיה ילד קטן והוריו נסעו לעיר להצגה או לסרט.  

יוסי משתדל לא לחשוב על כלום. רק לעבוד ודי. לא לראות, לא לשמוע, לא לבכות. הוא בוודאי חושב לעצמו שזה לא גברי לבכות, ושהחברים שלו יצחקו עליו. אז הלב שלו שבור מבפנים והראש שלו עסוק בעבודה. עוד קשר, עוד בזנט, עוד טקסט לשנן. רק לא לחשוב.  

השעות נוקפות, השמש מבצעת את מסלולה מערבה. גם השכול לא יעצור את המסלול הזה. המבוגרים מתחילים להגיע. לאט לאט הם מתקבצים להם במדשאת הטקסים של הכפר. מסלול הנרות בתוך שקיות הנייר המלאות בחול מתווה להם את הדרך. הרחבה חשוכה, רק על הבמה, פנס קטן. אמא של יוסי ושלום, אילנה, מחלקת לבאים מדבקות דש של דם המכבים האדום, כפי שהיא עושה כל שנה מאז שהם עברו לגור כאן. אף אחד לא מסוגל להסתכל לה בעיניים. והיא לא מחפשת את העיניים שלהם. היא עסוקה בזה שלכולם תהיה מדבקה. הקהל עצום. אף אחד, כמעט, לא נשאר בבית. ותיקי הכפר, ילדיהם, נכדיהם, גם כאלה שלא גרים כאן יותר, הגיעו במיוחד לטקס. יש באוויר משהו ממגנט ומאחד. במיוחד השנה. איש איש תופסים את מקומם על כיסאות הכתר הלבנים, שבולטים בתוך החושך. היום היה חם והחשכה מקלה במעט על המועקה. בחושך אף אחד לא רואה כשאנחנו בוכים. הלחות מרעננת את הפנים אבל לא חודרת פנימה.     

יש שעומדים, מבוגרים שלא רוצים להתיישב ואז לקום לצפירה, ושוב לשבת ושוב לקום להמנון. גם הצעירים לא מתיישבים על הכיסאות. הם משאירים מקום למבוגרים או מתיישבים על המחצלת מול הבמה. הילדים הקטנים לא מכילים עדיין את משמעות המעמד ורצים סביב עצמם בשולי המדשאה. כולם השאירו, כמובן, את הכלבים בחצרות, חוץ מהכלב של שלום, כלב זקן ועצוב שאיש לא יכול להגיד נגדו שום דבר. וגם אם יגידו, אילנה לא הולכת לשום מקום בלי הכלב. אם הכלב לא יהיה, גם היא לא תהיה והיא חייבת להיות בטקס, במיוחד השנה. מחר היא תהיה בבית הקברות בעיר. זו ההזדמנות של בני המושב לחלוק לה כבוד. מחר בבוקר אף אחד מהם לא יהיה בבית הקברות. הם אנשים עובדים.  

אבא של יוני, גדעון, נהג להגיד 'יזכור' בטקסים האלה כל השנים, אבל מאז שאחיו נהרג, הוא מדיר רגליו מהטקסים האלה. הוא יושב, ער, בבית החשוך, כל הלילה, עד כשמגיע הזמן לחזור לשדה. אז בשנים האחרונות, מדקלם את ה'יזכור', יצחק, מזכיר הישוב, בקולו הצרוד מעישון. הוא לא גר פה והוא פחות מכיר אז קולו לא רועד. הטקס כמעט מתחיל וכולם תופסים את מקומותיהם. 

ארבעת הבנים, שהספיקו רק להחליף את החולצות המיוזעות בחולצות שחורות מכובדות, עומדים בחצי עיגול על הבמה. הפנס מאיר כמות אור קטנה, כזו שרק תספיק לראות את המילים השחורות על הדף הלבן. את הטקסט הם יודעים בעל פה, אבל החרפה תהיה גדולה מאוד אם מישהו במקרה יתבלבל. הניירות הלבנים הודבקו, כמובן, על קרטונים שחורים לכבוד האירוע.  

יוני קורא לקהל להתכונן לצפירה בשלושים שניות האחרונות לפני שמונה בערב. הצפירה קורעת את האוויר. הכלבים בחצרות סביב מתחילים לנבוח ולילל לצפירה ומוסיפים את בכיים הבלתי-נראית לדמעות המושב. כשיוני קורא לקהל להתיישב, כמעט אפשר לשמוע את האנחה הכללית, "עברנו את זה כקבוצה. אנחנו מצליחים לתפקד." מיכאל מתחיל להקריא את הקטע שלו, אחר כך משמיעים שיר. מיכאל ניגש להדליק את המשואה וזורק את הלפיד שלו לדלי המים. יצחק לוקח לפיד אחר ומדליק את כתובת האש. ריח של דלק שרוף מתיימר מעלה עם העשן.  

עמיחי מתעלף ואף אחד לא רואה. הוא צונח אט אט לרצפה. רק כשהבמה רועדת, ממשקל גופו, ואור הפנס מרצד, עיניה החדות של אילנה מבינות מה קורה והיא מזנקת מכיסאה. כל הקהל תוהה על קפיצתה הנחשית של האם השכולה. רק כשהיא נדחקת בין יוני ליצחק, לעזור לעמיחי לקום, הם מבינים מה קרה ומגישים לה בקבוק מים.  

יצחק ניגש להוריד את הדגל לחצי התורן כדי להסיט את תשומת לב הקהל מהדרמה המתחוללת על הבמה. והטקס ממשיך. כולם שרים את התקווה בסיומו של הטקס. יוני מבקש מתנדבים מהקהל לעזור ולהחזיר את הכיסאות למקום ומתנדבים לפרק את הבמה. הקהל אמור להתפזר אבל אף אחד לא עוזב. כולם רוצים לוודא שעמיחי בסדר. הוא צריך להתגייס בקרוב, ושזה לא יפגע לו, חס וחלילה, בפרופיל.  

* הכותבת היא בת של חקלאים מכפר בן נון. הסיפור דמיוני לחלוטין ואין לו כל קשר למציאות 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

האירועים הביטחוניים לא מפסיקים לרדוף אותנו, אבל אל תתנו להם להרתיע אותכם מלצאת אל הטבע והיופי הארצישראלי ואם אתם תושבי המרכז, אז גם לא ממש רחוק מהבית * מורה הדרך, דני בר, מציע מספר
4 דק' קריאה
שרה'לה שגיב ממושב תלמי יחיאל ניהלה שני בתי ספר * עתה היא בגמלאות ועוסקת בשלל פעילויות: מייעצת למנהלי בתי ספר וצוותי ניהול, מנהלת את משרד "שגיב אורטופדיה", מציירת, סטייליסטית לנשים ו…סבתא * איך מספיקים
7 דק' קריאה
לאחר אינספור הישגים, בהם זכיה במקום ה-5 בעולם בתחרויות קרוס קאנטרי לנוער באופניים, ולאחר שירות צבאי, חתמה נועה כורם חוזה עם קבוצה אמריקאית מקצוענית, וב-2019, סיימה את העונה במקום השני בעולם (אנדורו) מתוך סבב
5 דק' קריאה
השנה הקשוחה והמאתגרת שהחלה באותו בוקר של שמחת תורה מגיעה השבוע לסיומה. אני ומשפחתי – עדיין מפונים, שנה שאנחנו לא חיים בביתנו. כך רוב תושבי נתיב העשרה. המושג "בית" הפך עבורי למושג נזיל, חמקמק 
3 דק' קריאה
אומרת אילנית וואהל, תושבת ניצן, המתמודדת על ראשות המועצה האזורית חוף אשקלון  לקראת הבחירות האזוריות, שוחחנו את אילנית וואהל, המתמודדת על ראשות המועצה האזורית חוף אשקלון.  אילנית וואהל, תושבת הישוב הקהילתי ניצן, נולדה וגדלה
4 דק' קריאה
הרמת כוסית לשנה החדשה למשתתפי קורס מיישמי תוכנה במסגרת iMtech נערכה במכללה הטכנולוגית להנדסאים באר שבע במעמד ראשי קבוצת "רד-בינת", רועי וכרמי זיסאפל, ונציגים מעיריית ערד, מינהלת קריית המודיעין החדשה ועמותת בוגרי 8200  "אנחנו
3 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן