פתיחת פסטיבל הזית בגליל הפגישה אותנו עם דמויות מרתקות, שחלקן נטעו שורשים עמוקים באדמה הזו מתוך בחירה אישית ואהבה עזה. מורה הדרך מופיד אבו ריש מירכא, שליווה את הסיור החגיגי, אינו מגדל זיתים רגיל. סיפור חייו הוא מסע מרתק בין עולמות: משירות צבאי בכיר, דרך לימודי ממשל, ועד הפיכה למורה דרך שחי ונושם את מורשת עץ הזית.
"הזית זה חשב חמל דהב": סגן האלוף שהפך למורה דרך ומומחה לזיתים
"אני לפני שהייתי מורה דרך, הייתי איש צבא, סגן אלוף", פותח מופיד את דבריו, "12 שנה בלבנון. אני מביא איתי את הרקע הזה, אבל בסופו של דבר, מה שבאמת יקר לי זו האדמה והזית. אני גם מגדל עצי זית, ולומד כל פעם מחדש".
החיבור של מופיד לענף אינו רק מקצועי, אלא שורשי ומשפחתי. "שמן הזית מאוד יקר לליבי. אבא שלי תמיד היה אומר בערבית: 'חשב חמל דהב' – עץ שנושא זהב," הוא מספר בהתרגשות.
בגליל, הזן הדומיננטי הוא 'סורי-צור' (לא מסוריה, הוא מדגיש), ורוב העצים גדלים 'בעל' – ללא השקיה. "יש לנו עצים של 300, 500, ואפילו אלף שנה, כמו אלה שמכונים 'העמוד הרומי', שגילם אלפיים שנה. עץ הזית הוא עץ מקודש, אסור לעקור אותו".
לוגמים כל בוקר שמן זית
מופיד אינו חוסך בשבחים על היתרונות הבריאותיים של הזהב הנוזלי: "שמן הזית מגן יותר מ-70 סוגי סרטן בגוף האדם. סבא שלי, אבא, ואני היום – כולם לוגמים בבוקר קצת שמן זית, וזה גם מרפא. אם כואב לי משהו, אני מורח שמן זית במפרקים. זו תרופה".
הוא גם משתף בהתלבטות קשה המלווה כל חקלאי שנדרש לוותר על עץ: "אני חושב לבנות בית לבן שלי, ואני צריך לעקור עצים במקום. הלב שלי כואב. כל עץ הוא יותר ממטר עובי בגזע. זה לא קל להוציא עץ שיש בו היסטוריה של אבא וסבא, מאות שנים, אבל החיים יותר קדושים. אני משתף אתכם בהתלבטות הזו".
לדבריו, משפחתו מחזיקה בבית את "שני האריות" – החיטה והזית. "אנחנו לא יורדים פחות מארבעה פחים של 18 ליטר בבית. אנחנו משתמשים בו לכול: גם לטיגון, שם הוא הרבה יותר טוב משמנים אחרים, וגם למאכלים שדורשים כמויות גדולות, כמו הפטאייר של אשתי, שלוקח לפחות שני ליטר שמן זית למנה".
שום דבר לא הולך לאיבוד מעץ הזית
מופיד מעביר את אותנו שיעור קצר על מעלות עץ הזית כולו: "העלה שלו הוא עלה של השלום, הכול בריא. אנחנו מתחממים בחורף עם עצי הגזם".
אבל נדבך חשוב נוסף מבחינתו הוא הגפת (שאריות הזיתים הטחונים לאחר סחיטת השמן): "לפני שלושה ימים הלכתי לבית בד הישן אצלנו בירכא, שעדיין עובד. אשתי אמרה לי: 'אנחנו לא מוותרים על השמן הזה, כי אנחנו רוצים את הגפת'. בתי הבד החדשים לא נותנים גפת, ואילו הגפת של העיקול (המכונות הישנות) מאוד מחממת בחורף. כלומר, שום דבר לא הולך לאיבוד מעץ הזית".
התחנה הראשונה – "בוסתן איתן" דרך עץ הזית
לאחר הדגשים המרגשים של מופיד על חשיבות עץ הזית, יצאנו לדרך אל התחנה הראשונה בסיור "בוסתן איתן" בבית לחם הגלילית. את פנינו קיבלו דלית וערן, הממשיכים את דרכו של אבי המשפחה, איתן בן-דוד, שהיה מחלוצי ההתיישבות במקום ונטע את כרם הזיתים הראשון עוד בשנת 1949.
הבוסתן, המשלב חקלאות שורשית לצד תיירות עכשווית, מציג את עתיד ענף הזית: שמירה על המסורת תוך פתיחה לקהל. ערן הדגים למשתתפים כיצד עובד מכשיר ידני למסיק זיתים – עדות לשילוב עבודת כפיים וטכנולוגיה. עגלת קפה חמימה, הממוקמת בסמוך לכרם, הזמינה אותנו לכיבוד עשיר וטעים שכולו על טהרת התוצרת המקומית. (כתבה נפרדת על בוסתן איתן, תובא בגיליון הבא).
דור ההמשך והשיבה אל האדמה
בבוסתן פגשנו גם את משפחת רויניק מבית שערים, שסיפורה מעורר השראה: סביהם היו ממייסדי בית שערים ב-1936, האבא נולד במושב והמשיך את המשק החקלאי, ואילו בנות הדור הנוכחי – איה ודיתי – למדו תחילה מקצועות חופשיים, אך בחרו לשוב לחקלאות ולקרקע מתוך אהבה עמוקה לאדמה ולאורח החיים בכפר.
משפחת רויניק, מעבר להיותם מגדלי זיתים, עוסקת בהפקת מגוון רחב של מוצרים, החל מסבונים טבעיים, דרך עלי זית המיועדים לחליטה, ועד לגידול פטריות מרפא – המדגימים כיצד ענף הזית הוא הרבה יותר משמן: הוא חקלאות, בריאות וכלכלה מעגלית.
מאבני ריחיים למיכון משוכלל: בית הבד באבטליון
מבית לחם הגלילית המשכנו לבית הבד באבטליון, יישוב שהוקם במסגרת מבצע יהוד הגליל. בית הבד, שהוקם בשנת 1997, משקף את האבולוציה הטכנולוגית של הענף: בתחילה הופק בו שמן על אבני ריחיים שהובאו במיוחד מאיטליה, כהוקרה למסורת העתיקה של הכבישה.
כיום, מופק השמן במיכון משוכלל בשיטת הכבישה הקרה, המבטיחה שמירה מקסימלית על איכות השמן ורכיביו הבריאים. לאחר ההפקה, השמן מועבר לאחסון במכלי נירוסטה אטומים – פרקטיקה חיונית לשמירה על טריות השמן והרחקתו מחמצן. לצד בית הבד, פועלת חנות שמוכרת את מוצרי שמן הזית האיכותיים, וכן בית קפה שכיבד אותנו בטעימות עשירות של רטבים וסלטים שבהם שמן הזית משמש לא רק כתוספת, אלא ככוכב המנה.
בצילם של אלפי שנים: עצי הזית העתיקים
שיאו של הסיור הגיע בביקור מרשים בכרם עצי זית עתיקים, שגילם נאמד באלפי שנים, עצי הזית הענקיים והמרשימים הללו, שגזעיהם העבים מעידים על מאות בשנים של עמידה איתנה, סיפקו תפאורה מושלמת למסע החקלאי.
בצילם של העצים המפוארים, קיבלנו הסברים נוספים ומעמיקים על ענף הזית בגליל התחתון, מפי מורה הדרך מופיד אבו ריש, ד"ר עדי נעלי ממועצת הצמחים וד"ר מאזן עלי, רופא שיניים שבחר בזיתים כעיסוקו העיקרי. שלושת המומחים שרטטו בפנינו את האתגרים וההזדמנויות העומדים בפני מגדלי הזיתים בישראל, והזכירו שוב ושוב את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין הזהות, המורשת – והעץ המקודש שנושא זהב.
כרם מיליון העצים
הוסבר לנו כי המרחב נקרא "כרם מיליון העצים" בשל 50,000 דונם נטועים של זיתים, שמרביתם גדלים 'בעל' – ללא השקיה מהזן הסורי.
המומחים שיתפו כיצד דגימת פחמן 14 שנלקחה בעבר העריכה את גיל העצים ב-980 שנה, אך בשל היותם חלולים, ההערכה הרווחת בעולם, לפי היקף הקוטר, היא כי העצים האלה הם בני 3,000 שנה.
הדיון התמקד גם באתגרים המקצועיים: "אנו חווים אחת הבעיות הקשות השנה של חוסר יבול," אמרו וציינו כי יש צורך בייבוא שמן נוכח צריכה גבוהה.
החזון האסטרטגי לענף ל-10 השנים הבאות שהוצג כולל:
- שימור וייעול מטעי הבעל הקיימים.
- נטיעת 50,000 דונם נוספים בגידול סופר-אינטנסיבי, שיאפשרו ביטחון מזון ויספקו את כל תצרוכת שמן הזית של מדינת ישראל.
סדנת כבישת זיתים
לאחר ההסברים, הוזמנו לביתו של ד"ר מאזן עלי בדיר חנא, שם ערך סדנה מעשית בכבישת זיתים, ובסופה קיבל כל משתתף צנצנת זיתים סוריים כבושים.
בית הבד 'מורשת' במע'אר: חזון התת-אלוף שהתממש
פרק מרגש נוסף בסיור נגע לבית הבד 'מורשת' במע'אר. המקום הוקם על ידי בני משפחה לזכרו של אביהם, תת אלוף האיל סאלח, שהיה הקצין הדרוזי הראשון שפיקד על גדוד, חטיבה ואוגדה בצה"ל. לאחר שירות צבאי מפואר, הוא בחר לשוב לשורשיו, ועיבד את המטעים של המשפחה. החלום שלו היה להקים את בית הבד, סיפרו הבנים טליע ורביע, הממשיכים את דרכו של האב בבית הבד המשוכלל, שמוקם ליד עיריית מע'אר.
אחד הבנים, שהיה גם הוא איש צבא והשתחרר מתפקידו האחרון כמפקד מערך האספקה המטכ"לית, ממשיך את מורשתו החקלאית-ביטחונית של אביו. הוא שיתף בערכים שהנחיל להם אביהם, שנולד למשפחה ענייה והקים את עצמו בזכות עקשנות וחוכמת חיים: "תמיד אמר לנו, תעודת הביטוח שלכם זה הטוח (השכל), וחינך אותנו להגיד את האמת בכל מקרה." לכן הם מקפידים מאוד על איכות השמן, לנוכח הזיופים הרבים הקיימים בענף.
תרומה חברתית
בית הבד משלב גם מחויבות חברתית מרגשת: "פה עובדים רק אנשים עם צרכים מיוחדים, התחלנו איתם ב-2017 והם ממשיכים איתנו", סיפר אחד האחים, והוסיף כי הם גם שולחים את העובדים להתנדבות בצה"ל.
את היום המרתק סיימנו בבית העירייה במע'אר, שם נערך טקס פתיחת אירועי פסטיבל ימי ענף הזית בגליל ה-30. באולם הכניסה, חזינו במוצגים הממחישים את גידול הזית בגליל, והתכבדנו בפיתה עם לבנה וזעתר, ואיך לא, גם זיתים ושמן זית. לאחר שיחה עם ראש העיר, התכנסנו יחד עם מאות תושבי מע'אר באולם המופעים היפה, לטקס חגיגי לפתיחת הפסטיבל.
עץ הזית – סמל לתקווה ושלום
בטקס נשמעו ברכות מפי נשיא המדינה (בווידאו (ראש העירייה ד"ר תאיר קיזל, מנהיג העדה הדרוזית השייח' מואפק טריף, ושר הנגב הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף. כל הדוברים הדגישו את הקשר העמוק והמסורתי בין העדה הדרוזית לעם ישראל, את המסירות ואת החיבור המיוחד לאדמה, והדגישו את עץ הזית כסמל לתקווה ושלום.
אין ספק שחווינו סיור מעשיר ומרתק, בו לא רק הכרנו מקרוב את סגולותיו של עץ הזית, אלא גם את חיבורם ואהבתם המשותפת של מגדלי הזיתים – דרוזים, מוסלמים ויהודים – לאדמה ולארץ – חיבור שהוא שורשו האמיתי של הגליל כולו.
תודות:
לרעיה בלחסן, דוברת הרשות לפיתוח הגליל, על ארגון הסיור.
לולדימיר פלטינסקי, עורך ראשי של מגזין IsraGeo.com על הצילומים.
