מֵאַיִן השנאה?

אל לכותבים (ובכללם יעקב לזר הכותב בעיתון זה), לחטוא בחטא ההכללה ולהתייחס למפלגת "הציונות הדתית" ככזו המייצגת את כלל החברה הדתית לאומית

"…לסלק את הציונות הדתית מגוף המדינה. לחסל את החלאות האלה" קרא לאחרונה פרופ' אלי צור מזיקים, התבטאות שיעקב לזר נתן לה חשיפה במדורו ב"זמן קיבוץ" לפני מספר שבועות.
ואני, כמו הילדה בשמלה האדומה, מבקש לדעת – למה? מאין נובעת השנאה הכה עזה הזו, לעיתים עד כדי תיעוב, למשתייכים לציונות הדתית. (אגב, רבים טועים לחשוב כי המפלגה הקרויה "הציונות הדתית" מייצגת את כל אלו המשתייכים לחברה זאת, אותה נוהג אני לכנות צד"ל – ציונות דתית לאומית, ולא היא. לא תמכתי בה בבחירות האחרונות, וידוע לי כי יש רבים כמוני).
כותב צריך להיות ער לכך ולא לחטוא בחטא ההכללה כלפי הקבוצה המופלאה הזאת. ובעיקר, לא לחשוב שפני המצביעים כפני חלק מראשיה. הרי את בני הציונות הדתית רבים מקוראי העיתון מכירים ופוגשים ביומיום, אם בצבא, אם בעבודה, אם בשלל גופים התנדבותיים ואפילו כאוהדים במגרשי הספורט. אנחנו "חלאה"? מאין לקח הפרופ' את העוז לכנות כך ציבור כה ערכי?! יתרה מזאת, איך עיתון כמו "זמן קיבוץ" לא הסב את תשומת לב הכותב, על כי הציטוט שהוא מביא אינו ראוי להופיע, ובמיוחד במלחמה בה אנו מתוודעים כל יום לנכונות ההקרבה האישית של כה רבים מאותם "חלאות״?
זכורני משנים רבות את כתיבתו של לזר, ואיני מבין מה גורם לו, שאין כמעט כתבה שלו בו הוא אינו תוקף, מלגלג, מגדף את אלו הקרויים "סרוגים", "מתנחלים". נכון, יש במגזר הזה, כמו בכל מגזר, גם כאלו שמוציאים לו שם לא טוב. האם זה מעיד על כלל הציבור? האם פרחח אחד הקרוי "נער גבעות" מעיד על כל החבורה? למה מפילים עליהם כה הרבה רפש? אגב, כמה ממטילי רפש זה, בדקו באמת את כלל הנערים הללו?
לא הגון ולא בצדק
לו היה מדובר רק במקרה בודד של השתלחות, אולי ניתן היה להתעלם מזאת, אך אני נתקל ללא הרף בכל מיני עיתונאים, פרשנים, צייצנים וכו' שבכל הזדמנות הנקרית להם, ומאיזו סיבה שלא תהיה, ינצלו הם סיבה זאת ל"כניסה במלוא הגז" בציבור אליו אני משתייך. הרי ידוע שמדובר בציבור ערכי, ציבור שמתנדב כמעט בכל מקרה המחפש את ההתנדבות.
לא ארחיב במסגרת זו על המהירות שבה הבינו רבים מבני הציבור הזה (ובתוכם גם "מתנחלים") את מה שהתרחש באותה שבת ב"עוטף", וכיצד נחלצו להשיב מלחמה שערה ולהגן, עד כדי הקרבת חייהם, על האוכלוסייה הנטבחת.
(שאלה מעצבנת: מה הייתה מידת ההיענות מהצד השני, לו היה חלילה הטבח מתרחש ביהודה או בשומרון? זוכרים את אמירתו של חיים בר-לב לאחר הטבח בחברון על המתיישבים במקום "מה יש להם לחפש שם?״).
לעיתים חושב אני, כי יש במציאות זאת סינדרום של "היהודי בגולה". אם במחוזות ליטא, רוסיה, פולין, עיראק ועוד היה מקרה בו יהודי מואשם בעבירה, אזי כל הציבור היהודי במקום היה נכנס ל"כוננות ספיגה", כי זה ברור, אם יש יהודי גנב אזי "כל היהודים גנבים". כך גם תחושתי ביחס הלא הגון שאנו זוכים לו פעמים רבות, וממש לא בצדק.
לא אחת יוצא לי לשמוע מבני שיחי את המנטרה המוכרת: "תראה, איני מתכוון אליך, אתה לא דוגמה, אם הרוב היו כמוך הייתי מדבר אחרת". בדרך כלל תגובתי הינה: "דע לך, כי הרוב הגדול הוא כמוני, וכמו בכל חברה, הצעקנים והבעייתים הם המיעוט". ובן שיחי מגיב בהבעה של חוסר אמון.
עוטף מרכז
עולה בי מפעם לפעם מין הרהור כזה, שאולי עצם הכעס נעוץ בעובדה שהיום ביחידות הצבאיות המובחרות ביותר מצויים בני הציונות הדתית, שדחקו משם את בני ההתיישבות העובדת, ואולי אפילו העובדה שהחבר'ה האלו מקימים יישובים חדשים ביהודה ושומרון, ובכך מהווים חגורת ביטחון וראוי שייקראו "עוטף המרכז". כן, אני יודע שהתיישבות זו הינה לצנינים אצל

רוב תושבי הקיבוצים שאינם מ"הקיבוץ הדתי". אך עת אנו שומעים וקוראים שאצל שכנינו כל קיבוץ, בין אם מדובר במנרה ובין אם בניר עוז, מכונה התנחלות, אזי ברורה החשיבות הביטחונית וההתיישבותית של כל פיסה בארץ. כשלאויבינו יש לוגו "מהנהר עד הים", הם משאירים לנו למעשה רק את מימי הים מערבית לחוף "מציצים״.
אז חברים יקרים (באמת), השנאה, הקיטוב, הפילוג וההסתה, לא יביאו אותנו לעולם, למקום טוב. לו נשכיל כולנו לא להתמקד ברע, במפלג ובשאר מרעין בישין, ונתמקד בטוב ובעיקר אזי יהיה לנו קל לשאת גם את המשאות הכבדים שאנו בתוכם ועוד נכונו לנו בעתיד המשותף.