25 שנה חלפו מאז נפל מסוק דולפין של חיל האוויר לים התיכון ושלושת אנשי הצוות שהיו בו נספו. גופותיהם של שניים מהם נמצאו, השלישי, ערן גרביה, בן גן שמואל, לא נמצא. אילנה, אמו, אומרת שהרבה יותר קשה להתמודד עם השכול כשהחייל מוכרז כנעדר וכשלא נערכת הלוויה ואין קבר בקיבוץ לעלות אליו
ב-16 בספטמבר מלאו 25 שנה להתרסקות מסוק "דולפין", שבה נספה סרן ערן גרביה בן קיבוץ גן שמואל. רבע מאה שבמהלכה הספיקו חבריו לקבוצת הילדים להינשא ולהקים משפחות, ורק הוא סיים את חייו, בגיל 23, במצולות הים, והוכרז כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע.
זה קרה ב-1996 במהלך אימון לילי בים התיכון, בשיתוף עם שני סטי"לים. מסיבה לא ברורה התרסק מסוק מספר 905 בים, כ-12 מייל מול חופי נהריה.
בהתרסקות נספו שלושת אנשי הצוות: מפקד הטייסת, הקברניט סא"ל בן-ציון (בנצי) בכר, טייס המשנה, סרן שחק סלע, וקצין הסיור המוסק (קס"מ) של חיל הים, סרן ערן גרביה. בחיפושים שנערכו נמצאה עוד באותו לילה גופתו של סרן שחק סלע.
כעבור ארבעה חודשים, בינואר 1997, אותרה לאחר חיפושים אינטנסיביים גופתו של סא"ל בנצי בכר. גופתו של ערן גרביה לא נמצאה עד עצם היום הזה.
קצין מקצועי ואחראי מאין כמוהו
הוא נולד ב-20 בפברואר 1973, בן לאילנה ולגבריאל (גבי) ז"ל, אח לניר, עמר ונטע. דור שלישי בקיבוץ, נכד לחיה והלל גרביה ולראובן וטרודל פלג. ערן גדל בקבוצת "חורש", ועם חבריו עבר את המסלול המקובל בקיבוץ: בית הילדים, המוסד החינוכי וקן השומר הצעיר המקומי. הוא הדריך את קבוצת "אנפה" בתנועת השומר הצעיר, ובכיתה י"א הצטרף למשלחת המקובצת של השומר הצעיר למסע לפולין.
בדף היזכור שלו מסופר כי בחברת הנעורים התבלט ערן באחריותו ובמסירותו, הפגין ביטחון עצמי, אמונה בעקרונותיו ולא היסס להילחם למענם, אף בחוצפה ובתעוזה, בכל עת שנצרך לכך.
"הנאיביות והרצון העז של ערן סחפו וקשה היה לעמוד מולו כאשר יצא למאבק למען דבר שהאמין בו. גם בפני חיוכו היה קשה לעמוד, חיוך שהקרין אופטימיות וחיפה על קשיים שחלק עם עצמו בלבד – אותן דרישות עצמיות גבוהות, לעשות תמיד את הטוב ביותר ללא פשרה".
במרץ 1992 התגייס ערן לצה"ל. הוא התנדב לקורס חובלים, וסיימו בהצלחה בדצמבר 1993. בתום הקורס עבר הכשרה נוספת כקצין מנחית. במשך שנתיים שירת כקצין מנחית וקצין גשר על סטי"ל.
בהמשך נבחר לקצין מצטיין של השייטת, בזכות "עבודה מאומצת, יכולת מקצועית וארגונית, מסירות והשקעה". ערן סיים קורס פיקוד ימי והוסמך כקצין גנ"ק (גילוי ניווט קשר). במסגרת שירותו עבר השתלמות בארה"ב וכן קורסים שונים בחיל הים.
"במהלך שירותו היווה ערן מעין חוט מקשר בין אנשי האוויר לאנשי הים" נכתב בדף היזכור "ובזכות אופיו החם והישיר הצליח ללכד חבורה של צעירים, טייסים וחובלים. המפגשים הראשונים עם אנשי צוות האוויר היו מלווים במעט חשדנות וריחוק, כמו מפגש בין אנשים הבאים מעולמות שונים, אך במהרה זיהו אנשי צוות האוויר את ערן, או 'גרביה', כפי שכולם קראו לו, כקצין מקצועי ואחראי מאין כמוהו, איש צוות מעולה שדואג גם לאווירה חברית נעימה ומלא כרימון בסיפורי הפלגות מרתקים ומסמרי שיער, כיאה ליורד ים מוסמך.
במפגשים הללו, בין הטייסים לחובלים, נוצר הקשר בין דנה הקמב"צית מחיל האוויר לערן, או כפי שהטייסים כינו מהלך זה: 'גניבה'. בסופו של דבר התברר, כי רק יצאו מורווחים מסיפור האהבה הנרקם לנגד עיניהם, משום שכך זכו לראות את ערן לעתים קרובות יותר.
עדיין נותר קיבוצניק גאה
לנוכח הקשר עם דנה, התגלה בערן צד חדש, רומנטי ומופלא של בן-אדם, שמוכן לעשות מאמצים עילאיים, לעיני מפקדיו וחבריו בלב ים, רק למען קבלת מכתב מחברתו שבחוף.
במהלך השירות הצבאי, גם כשהתרחק ערן מהקיבוץ, עדיין נותר קיבוצניק גאה, אהב את 'הבית', כך קרא לגן שמואל והקפיד לחשוף את העירוניים שסביבו, עד כמה שאפשר, לטוב שבקיבוץ, לשורשיות, למלח הארץ.
לקראת תום שירות הקבע, הוצע לערן להצטרף לפרויקט 'אופק': קידום אקדמי של קצינים איכותיים, שהצבא מעונין בהמשך שירותם. הנושא נידון עם ההורים, אך טרם סוכם. האופקים נפתחו בפניו, צריך היה רק לבחור ולהחליט".
ביום השנה לנפילתו של ערן נערך ערב לזכרו, והקיבוץ הוציא לאור חוברת המאגדת שירים ודברים שנכתבו לזכרו. אילנה, אמו של ערן, כתבה: "הרבה פעמים בשנה האחרונה ניסיתי לשבת ולכתוב את מחשבותיי לך ואליך.
ערן שלי, אני יודעת שאתה רוצה אותנו חזקים, וזה עוד יותר מקשה עליי. המון מילים ומחשבות מתרוצצות להן בראש אולי כמו החול על שפת הים וזה עושה מחנק בגרון, וזה קוטע מחשבות. וזה מציף את כל כולך.
וכך, כל פעם, כמו גלי הים המתהפכים וחוזרים ומתהפכים והרחש הנעים המלווה והיופי והשקיעה. אוהבת להסתכל על הים ולראותו כל כך גדול, אדיר, יפה וחזק, אבל אכזר. הים הוא חלק ממני, ובים יש חלק ממני, תמיד אסתכל בו, תמיד אחשוב עליו, הוא יהיה בי ואני אהיה בו.
וכך יהיה תמיד, לעד. המילים משחקות בנו, ואנחנו בהן והזמן גם הוא לא עוצר. היינו בביתך כמה פעמים בשנה זו. משהו עוצר בעדנו, משהו אומר לנו אולי, אולי.
והכאב ענק, בכלל אי-אפשר לתארו, כולנו נהיים קטנטנים על ידו. והבית שלך, גם אותו צריך לסגור, והרי אף פעם כבר לא תשוב אליו. עדיין במקרר עומדים מחכים כל הדברים שהכנסת בראש השנה, אף אחד לא נגע בהם.
לא יכולנו, וזה שלך. הבגדים, המצעים במיטה, כבר הריח שלך לא בהם. הכל עומד, לא זז. רק גלי הים ממשיכים בקצב אחיד לספר סיפורים. ילדי, הרבה סיפורים סיפר לנו הים. הים והמסוק הביאו לנו המון חברים. אנשים רבים סביבנו מספרים, כואבים ובוכים. ערן, כולנו אוהבים אותך ונאהב אותך כפי שהיית לעולם. בגעגועים עצומים, אמא".
היה בערן שילוב מנצח שהקסים את כולם
25 שנים לאחר ששכלה את בנה ערן וכחצי שנה לאחר שהתאלמנה מבעלה גבי, מתארת אילנה גרביה את הרגע שבו נודע לה על התאונה והיעדרותו של בנה. זה היה בטיול שורשים בצ'כיה שבו השתתפה יחד עם אחותה.
"ביום שזה קרה אמרו לי ולאחותי שאנחנו צריכות לנסוע הביתה," אומרת אילנה, "משרד הביטחון דאג להטיס אותנו, וכשבאנו הביתה שמעתי מגבי על מה שקרה. מפה התחיל הסיפור הארוך, העצוב והקשה שעובר עלינו".
אילנה מתארת את ערן כילד מאד אהוב ומקובל. ילד עליז ושמח, שמשתף גם אחרים בתחושותיו. "כשערן התגייס לחיל הים" היא מספרת, "אני זוכרת שחשבתי שזה מקום בטוח, שלא יכול לקרות בו שום דבר מסוכן.
לאט לאט הוא התקדם שם, עבר קורס חובלים, ונהיה קצין סיור מוסק. לפני שקרתה התאונה עוד הספקנו לבקר אותו בטייסת ברמת דוד, וראינו את המסוק הימי שעליו הוא שירת. הייתה לו שם חברה, דנה מאיר, ששירתה באותה טייסת, ועד היום היא שומרת איתנו על קשר".
דיווחו לכם על החיפושים אחריו?
"כן. החיפושים נמשכו הרבה זמן. ניסו למצוא אותו באמצעות צוללת ננסית, ובכל מיני אמצעים אחרים. אנשי חיל הים היו באים ויושבים אצלנו כל יום. היו משוחחים איתנו על החיפושים.
"ככה עבר זמן ארוך, שאחריו הוא הוכרז כחלל שמקום קבורתו לא נודע. מאז נסענו כמה פעמים לבית העלמין הצבאי בהר הרצל, שבו נמצאת חלקת הנעדרים ובה מציינים את זכרם ביום הזיכרון".
אילנה מציינת שהרבה יותר קשה להתמודד עם השכול כשהחייל מוכרז כנעדר וכשלא נערכת הלוויה ואין קבר בקיבוץ לעלות אליו. ובכל זאת, ביוזמת משפחת גרביה הוקמה על מדשאה בבית העלמין בקיבוץ גן שמואל, אנדרטה לזכר שלושת נופלי המסוק.
האנדרטה שיצרה הפסלת יעל ארצי (שדות ים), ממוקמת סמוך לגזעי שלושה עצי אקליפטוס ועליה כתובים פרטי הנופלים ונסיבות נפילתם.
במורד הדשא ניצב גלעד לזכר ערן גרביה ז"ל, שעליו מצוין תאריך הלידה שלו, 20.2.1973, תאריך הנפילה, 16.9.1996, ובהמשך נכתב: "צערי ההולך אליך לים/ כאבי ההולך וגובר/ ואינני יכול להיות לצדך/ ואתה אינך עמדי".
איך את מתייחסת כיום לים?
אילנה: "הים לקח את ערן. הוא נאבד בים".
מתי הגעגועים גוברים במיוחד?
"תמיד יש געגועים, תמיד יש מחשבות, ונשארים עם זה. 25 שנים עברו, ולפעמים אני גם מרגישה שמתרגלים ל'אין' הזה".
נבות ענבר, חבר גן שמואל, התחנך עם ערן החל מכיתה א', ומאז היה אתו בקבוצת חורש עד סוף י"ב. "מגיל מאוד צעיר ערן היה ילד מאד בולט", מתאר נבות, "מבחינה פיזית הוא היה גדול ומרשים, וכשעוד היה ילד היה לו קול של נער מבוגר.
מתחילת הדרך המשותפת שלנו הוא בלט בהמון תחומים, כשהראשון שבהם הוא הספורט.
הוא היה ספורטאי מעולה. הצטיין בכדורגל, כדורעף וכדורסל. תמיד רצינו להיות בקבוצה שלו. מגיל צעיר הוא גם התבלט כאדם מאוד ערכי, מאוד אחראי, עם דעה מגובשת על כל דבר.
זה המשיך לבוא לידי ביטוי כשהיינו במוסד החינוכי ובחברת הנעורים, כשכבר עסקנו יותר בערכים חברתיים ובתחום הפוליטי.
ערן תמיד היה במקומות שבהם מקבלים החלטות ומובילים, ועם זאת, הוא היה מאוד מצחיק, עם חוש הומור מפותח, ומאוד חד. זה היה שילוב מנצח, שהקסים את כולם".
אתה זוכר חוויה מיוחדת שקשורה בו?
"אני זוכר שהרגשתי לידו מאוד מוגן. הוא הבן אדם שהיית רוצה שיהיה לידך, כשאתה מרגיש לא בטוח. הוא היה כזה חבר'המן ותומך. כשהתחלנו בי"א ובי"ב את המיונים והזימונים לצבא, היה לי ברור שערן ילך הכי רחוק שאפשר, ובאמת הוא הלך לגיבוש של חובלים והתקבל".
כשהם שירתו בצבא הקשר בין נבות לערן היה פחות חזק ופחות רציף בגלל השירות האינטנסיבי של ערן. "כשאנחנו כבר השתחררנו והוא היה בקבע," מספר נבות, "היינו רואים אותו מדי פעם על השבילים בקיבוץ ועוקבים אחריו עם המון גאווה. הוא הגיע עם המדים ועם דרגות הקצונה, ואני עקבתי אחריו מרחוק. הקשר כבר לא היה כמו בתקופת המוסד, אבל עדיין נשמר עד התאונה שקרתה ב-1996".
אתה זוכר את היום שנודע לך על התאונה?
"כן. הייתי שנה אחרי השחרור מהצבא, ועבדתי בגינון בתל אביב במסגרת שנת חופש. חבר מהקיבוץ שעבד יחד אתי התקשר ועדכן אותי שקרה אסון והתחלנו לדבר על זה. אני זוכר את עצמי עומד באמצע גינה, ושומע את הבשורה הנוראה הזאת. בהתחלה המידע עוד היה מעורפל, אבל תוך כמה ימים התמונה יותר התבהרה".
יצא לך לדבר עם ההורים של ערן?
"לא. בדיעבד הבנתי שלמרות שזה היה בשנות ה-90 של המאה ה-20, לא כל כך ידענו איך להתמודד עם השכול הזה. למעשה, כחברים, כבני כיתה, לא עשינו לזה שום עיבוד".
זה גם קשור לעובדה שהוא נעדר ולא היה לו טקס קבורה?
"יכול להיות, אבל אני לא בטוח שזה דווקא נמצא שם. אני זוכר מאוד חזק גם את החוויה של יום השנה וגם את יום הזיכרון שבו המשפחה קיבלה במשך שנים תמיכה מאוד חזקה מחיל הים ומחיל האוויר.
במובן הזה, זו תמיד הייתה תחושה של ביחד, לפחות בימים המורכבים האלו. אני חושב שזה קשור בעיקר לעובדה שהמבנה החברתי שהיה כל כך חזק אצלנו בתקופת הנעורים, התפרק בצבא ואחרי השירות הצבאי.
יש קבוצות מעטות שהקשרים האלו קיימים אצלן גם אחרי הצבא. אני מרגיש בדיעבד שהחלק שלנו בהתמודדות מול השכול, לא טופל כמו שצריך. מי שטיפל בו עשה את זה באופן פרטי, ולא שיתף את הקבוצה. אני מרגיש שהנפילה של ערן היא אובדן משמעותי בחיים שלי, שלא עיבדתי אותו מספיק".
נבות מספר שהיו תקופות שערן היה מופיע אצלו בחלומות. "הוא היה מופיע בדמות שלו. ערן שמוביל, שאחראי, ערכי כזה. כשאנחנו בכל זאת נפגשים, חברי הקבוצה, ומעלים זיכרונות מתקופת חברת הילדים וחברת הנעורים, תמיד השם של ערן עולה. הוא באמת היה אהוב על כולם".
טריאתלון גן שמואל לזכרו
טלי מאורי, חברת גן שמואל, התחנכה עם ערן בגן הילדים ולאחר מכן המשיכה אתו בקבוצת חורש עד סוף המוסד החינוכי. "מאז שאני זוכרת אותו הוא מאוד התבלט.
גם במראה החיצוני, גבוה, גדול וחזק, וגם באישיות שלו המאוד דומיננטית. הוא היה בחור מאוד חכם, והצטיין בהמון דברים שעשה. הצטיין בספורט, ותמיד הוביל את קבוצות הספורט שלנו. עסק בכדורסל שהיה מאוד פופולרי בגן שמואל. הוא היה מנהיג.
ילדים הלכו אחריו כבר מגיל הגן. אהב מאוד טבע וטיולים. היה לו כלב שהוא היה מביא אותו לטיולים של השומר הצעיר. בטיולים הוא התגלה כידען מאוד גדול והיה מספר לנו על ההיסטוריה של המקומות שהגענו אליהם.
הוא היה פעיל בוועדות החברתיות, כולל במוסד החינוכי כשהיה צריך להוביל בהתחלה את השכבה הצעירה ואחר כך את המוסד כולו. הוא תמיד ריכז ועדות וחגים, ותמיד אפשר היה לפנות אליו שיעזור לקדם כל מיני פעילויות. הוא הוביל פרויקטים של הקבוצה, של קן השומר הצעיר ושל כל המוסד".
היא זוכרת גם את הפן הפחות רציני של ערן. "הוא עשה הרבה שטויות. היה מאוד שובב. לפעמים הוא ארגן מעשי קונדס, כמו לקרוא לשומרות הלילה דרך האינטרקום בבית הילדים, וכשהן באות להתחבא מתחת למיטות כדי שהן יחשבו שנעלמנו".
שמרת אתו על קשר בתקופת הצבא וגם כשהיה בקבע?
"כן. שמרנו על קשר בתקופת הצבא. היינו נפגשים בסופי שבוע בקיבוץ. כשהוא היה בקבע חלקנו עבד בקיבוץ, ואחר כך נסענו לטיולים בעולם. גם כשטיילנו שמרנו על קשר במכתבים ושלחנו דרישות שלום מחו"ל לארץ.
כשקרתה התאונה הייתי בטיול אחרי צבא ועבדתי בלוס אנג'לס, ושם שמעתי על הנפילה של המסוק. זה היה יום אחרי ראש השנה. בהתחלה חשבתי שימצאו אותו ויהיה בסדר, כי לערן לא יכול לקרות משהו רע.
ככל שעברו השעות, התברר גודל האסון. בימים הראשונים עוד חשבנו שיש סיכוי קלוש שיקרה איזה שהוא נס, וככל שעברו הימים הבנו שזה לא יקרה.
כשאני עוד הייתי בחו"ל קבוצת חורש נפגשה אצל אילנה וגבי, גם בתקופת החיפושים וגם כשישבו שבעה, והעלו הרבה זיכרונות מערן. כשחזרתי לארץ עשינו אחרי שנה ערב לזכרו, והפקנו סרט עם תמונות שלו וערב שירה עם קטעי קריאה לזכרו".
במהלך השנים שחלפו טלי מצאה את עצמה פעמים רבות חושבת על ערן במצבים שונים בקיבוץ. "יש שני אירועים בשנה," היא מספרת, "יום הנפילה ויום הזיכרון, שגורמים לנו, חברי הקבוצה, לחשוב על ערן. כשאנחנו מתכנסים בבית העלמין, או בפגישת מחזור שעשינו לפני כמה שנים, זה מאוד צף ועולה.
הרבה פעמים במהלך השנה, בעיקר כשאני פוגשת את האחים של ערן או את אילנה שגרה ליד הוריי, אני מוצאת את עצמי חושבת שאם הוא היה בחיים אולי הוא היה משחק פה כדורגל עם הילדים שלו.
ה'אין' שרואים בבית המשפחה שלו, עוצר אותי לרגע לחשוב מה יכול היה להיות. אני בטוחה שאם הוא היה חי, הוא היה דמות מאוד מובילה בקיבוץ או מחוצה לו. הוא היה מוביל אחריו אנשים כי הייתה לו אישיות סוחפת".
מפעל הנצחה שקם לזכרו של ערן הוא טריאתלון גן שמואל על שם סרן ערן גרביה ז"ל. הטריאתלון מתקיים בחוף הים של שדות ים, ורכיבת האופניים מתבצעת על כביש החוף.
בתחרות ישנם מקצים למרחקים שונים, החל מספרינט, אולימפי ועד חצי איש ברזל. חברי גן שמואל לוקחים חלק גדול בהפקת האירוע. בשנה שעברה בוטל הטריאתלון בשל הקורונה, ובקיבוץ מקווים שהוא יתחדש בהקדם.
