אלזה לבית איז'ק עלתה ארצה עם משפחתה בדיוק לפני 70 שנה. אהרון קימל ושני אחיו התייתמו מהוריהם בשואה, ונדדו מכפר לכפר ומבית יתומים אחד למשנהו, עד אשר הועלו ארצה באמצעות "עליית הנוער" אהרון ואלזה נישאו בניר-ישראל, שהיה אז מושב בתחילת דרכו וזכו להקים משפחה מורחבת ואוהבת. בארץ הם גידלו תירס שהפך למוצר פופולרי נחשק ומוזהב.
אלזה קימל יושבת במרפסת המוצלת של ביתה במושב ניר-ישראל , מתבוננת בשני בתים קטנים בחצרה, ונהנית למחשבה ששני נכדיה, יואב ואבישי מתגוררים לידה עם משפחותיהם הצעירות. על אושרה מעיבה המחשבה שאהרון בעלה, שנפטר בשנת 2012 איננו איתה. אך מתנחמת בעובדה שהוא זכה למשפחה ענפה, חמה ואוהבת, אחרי התלאות שעבר בילדותו כילד יתום בשואה.
אלזה מספרת, שהנינים שלה במושב הם דור שישי. "נולדתי בשנת 1936 בטרנסילבניה להוריי ישראל ולאה איזָ'ק. עלינו ארצה באונייה מנמל קונסטנצה בנובמבר 1950, בדיוק לפני 70 שנה! אני הייתי בת 14 ואחותי יהודית בת 9 יהודית קנה, אחותה של אלזה, היא סופרת לילדים ולנוער. סיפוריה על תולדות המשפחה במושב מתובלים בהומור.
. למזלנו הייתה לנו משפחה בארץ – סב ושתי סבתות, וכן שני דודים. אחד הדודים הגיע לאסוף אותנו מ"שער העלייה" והציע לנו לגור במושב, בו נקבל בית וכך הגענו לניר-ישראל. בתחילה התגוררנו בקצה המושב, מקום שהיה די מפחיד בתקופה זו, תקופת הפדאיונים (קבוצות טרור שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהסתננו לישראל למטרות פיגועי טרור. ) הם היו מתגנבים בלילות, גונבים פרות, ציוד חקלאי ורכוש פרטי, והגברים שעבדו ביום בחקלאות, היו צריכים לצאת לשמירה בלילה. לאחר כשנה קנה אבא ב-50 לא"י את המשק, עם בית סוכנותי קטן, ושירותים בחוץ. הסוכנות היהודית חילקה לתושבים ארגזים מיועדים לתבואה. מן הארגזים האלו, שלא היו בשימוש, הכינו כמה תושבים פינת בישול, בה היו בסך הכול שתי פתיליות. קיבלנו פרה ופרד. אבא, שהיה בעל חנות מכולת בטרנסילבניה, היה חייב להפוך לחקלאי. לאט לאט הוא הרחיב את המשק, נוספו פרות לרפת ובשדות הוא גידל אספסת לפרות וירקות. כולנו עבדנו קשה, גם אנו הילדות, בבוץ ובכל תנאי מזג האוויר." מסתבר שגם סבה וסבתה, שהגיעו מספר חודשים לפניהם ארצה, התגוררו בניר-ישראל כשנתיים. הסב עבד בצרכניית המושב. בשנת 1954 נישאו אלזה ואהרון במושב, נבנה להם בית ליד בית הוריה, ובו הם גידלו את שלושת ילדיהם- חיים, ליאורה ורונן.
שלושה ילדים יתומים בשואה
הסיפור של אהרון, יליד 1932, ושני אחיו זיכרונם לברכה הוא על שלושה ילדים שנותרו יתומים באירופה בתקופת השואה. את הסיפור בקווים כלליים שמעתי בזמנו מאהרון עצמו, ועתה בתו ליאורה (ללי) מספרת את הסיפור בשלמותו:
משפחת קימל היא מכפר קטן בבוקובינה, באזור שהיה שייך לאוקראינים. הם היו שלושה אחים – אליעזר, אהרון וחיים, כאשר ההפרש ביניהם הוא שנה וחצי. באותו כפר הורגשה אנטישמיות כלפי המשפחה, והם עברו לכפר אחר, בו התגוררה משפחתם המורחבת – סבא, סבתא ודודים מצד האם. אבל גם כאן התנכלו להם האוקראינים – הם הוציאו את כולם מן הכפר והחלו להצעיד אותם, כאשר חיילים שומרים על השיירה. הקור והרעב גרמו לרבים מהם לחלות ולמות, ומיוצאי כפרם נותרו בחיים כעשירית ממספרם."
בשלב מסוים מיקמו את המשפחה במבנה באחד הכפרים, והאב נשלח לעבודה – למשוך בולי עץ מן הנהר. כאשר עברו כמה ימים והאב לא חזר מעבודתו למשפחה, שלחה האם את אהרון בנה לחפשו. אהרון, שהיה כבן 12, הגיע אל המקום, ושאל עובדים אחרים היכן אביו. הללו ענו לו:' אה, הוא בעבודה'. אהרון הליט לחכות לאביו, התיישב על ספסל ונרדם. כשהתעורר, אמרו לו: 'אביך היה פה, ואתה ישנת, אז הוא חזר לעבודה'. אהרון הבין שאביו כבר אינו בין החיים, אבל כשהוא חזר הביתה, הוא לא רצה לצער את אימו, ואמר לה שהוא חי.
משפחת קימל היא מכפר קטן בבוקובינה, באזור שהיה שייך לאוקראינים. הם היו שלושה אחים – אליעזר, אהרון וחיים, כאשר ההפרש ביניהם הוא שנה וחצי. באותו כפר הורגשה אנטישמיות כלפי המשפחה, והם עברו לכפר אחר, בו התגוררה משפחתם המורחבת – סבא, סבתא ודודים מצד האם. אבל גם כאן התנכלו להם האוקראינים – הם הוציאו את כולם מן הכפר והחלו להצעיד אותם, כאשר חיילים שומרים על השיירה. הקור והרעב גרמו לרבים מהם לחלות ולמות, ומיוצאי כפרם נותרו בחיים כעשירית ממספרם."
בינתיים חלתה ונפטרה מרעב. שלושת הילדים נשארו יתומים מהוריהם, ואחד הדודים לקח אותם תחת חסותו. אותו דוד הבין, שהמצב ילך ויחמיר, ולכן שיחד את אחד החיילים האוקראינים שילווה אותם למקום אחר, וכך הם יצאו כשיירה קטנה למצוא מקום בטוח יותר. הם הגיעו לכפר בו כל הגברים היו מגויסים, ונשותיהם היו זקוקות לידיים עובדות. שלושת הילדים עבדו באחד המשקים ברעיית אווזים, בשמירה על הילדה של האיכרה ובעבודות נוספות. בתמורה הם התגוררו באסם.
באחד הימים חלו שלושתם בטיפוס ושכבו באסם עם חום גבוה מאוד. האיכרה הצילה אותם. היא הביאה להם בכל יום מרק עם מעט סובין בתוכו, והם הבריאו. לרוע המזל, לאחר שהם התאוששו ממחלתם, מת הדוד שלקח אותם תחת חסותו. שלושת הילדים שנותרו לבדם לגמרי הועברו לבית יתומים תוך שהם עוברים מבית יתומים אחד למשנהו עד סוף המלחמה. בשנת 1947 אספו אותם אנשי "עליית הנוער" יחד עם ילדים נוספים והעלו אותם ארצה.
"כאן" מספרת ליאורה "היה להם סוף סוף בית חם. בפנימייה הם זכו ללמוד, לאכול היטב, ולהיות בהשגחת אם בית. כל אח התגייס לצבא עם סיום לימודיו ב"כפר חסידים". מכיוון שהם היו חיילים בודדים בארץ, ללא כל משפחה; היה כל חייל שמקבל חופשת שבת, נוסע לשהות אצל אחיו שנשאר בבסיס שלו.
בתחנת הטרקטורים
לאחר שסיימו את השירות הצבאי קיבלו האחים אליעזר ואהרון עבודה בתחנת טרקטורים הסמוכה למושב הודיה, מול ניר-ישראל. זו היתה אחת מתחנות הטרקטורים שהקימה המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, החל משנת 1952, במטרה לרכז את הכלים החקלאיים ולהשאילם למתיישבים העולים שלא היו עדיין מנוסים בטיפול בכלים חקלאיים.עבודה זו, שסיפקה להם גם מגורים ומזון, התאימה לאליעזר ולאהרון. אולם אז קרה אסון נורא, חיים אחיהם הצעיר הגיע לחופשה משירותו הצבאי וביקר את אחיו בתחנת הטרקטורים. הוא החל לעבוד אתם, ואז אירעה תאונה קשה מאוד וחיים נהרג. הוא הוכרז כחלל צה"ל וקבור בבית קברות צבאי.
הקמת משפחה בניר-ישראל
לא קל היה לאליעזר ולאהרון להתגבר על אסונם הנורא, אך הם המשיכו בחייהם. אהרון הכיר את אלזה בת המושב ממול. שני הצעירים – אהרון בן 21 ואלזה בת 18 – נישאו בשנת 1954 בניר-ישראל והקימו שם את ביתם. מספרת ליאורה בתם: "סוף סוף היה לאבא בית. המשפחה של אימא קיבלה אותו בחום רב, והוא השתלב בה היטב". אהרון עבד בתיקון מכונות חליבה והיה נפח-אמן. אחת מהעבודות שהוא הכין היתה מנורה גדולה בעלת שישה קנים, בה מדליקים נרות בכל שנה בטקס יום השואה, לזכר ששת המיליונים שניספו. אלזה עבדה בעבודות שונות, כמו עובדת במטבח הפועלים של תחנת הטרקטורים וסייעת בגן הילדים במושב. במשך כל השנים היא הקדישה זמן לתחביביה: סריגה, ציור, בישול, ובעיקר קריאה. אלזה ידועה במושב כ"תולעת ספרים", קוראת ספרים ללא הפסקה וממליצה גם לאחרים על ספרים.
אהרון ואלזה גידלו במושב את שלושת ילדיהם, שהקימו משפחות משלהם במרוצת השנים. בניר-ישראל חיה עתה ליאורה עם בעלה עמי פרידמן, גם הוא בן המושב. לשניים ארבעה בנים. שניים מהם – יואב ואבישי גרים גם הם במושב עם משפחותיהם. לאלזה תשעה נכדים ושמונה נינים, שלושה מהם במושב.גם אליעזר ז"ל, אחיו הבכור של אהרון, בנה את ביתו במושב ניר-ישראל. אליעזר היה נשוי לציפורה ז"ל. בנם גדי מתגורר בניר-ישראל ובתם אסתי חיה עם משפחתה במושב צופר. השנה הגיעה נכדתו של אליעזר מצופר לגור עם בעלה ובנה במשק של סבה.
בתירס יש פנטסיה
יהודית קנה, אחותה של אלזה, היא סופרת לילדים ולנוער. סיפוריה על תולדות המשפחה במושב מתובלת בהומור. אחד מהם הוא על עצה שקיבל אביה, ישראל איז'ק, בתחילת דרכו במושב מחקלאי מנוסה. יום אחד הגיע אליהם שכן בשם אברהם מוסקוביץ ואמר לו: "אתה צריך לזרוע ולשתול רק מה שיש בו פנטסיה!" כאשר ישראל לא הבין במה מדובר, הסביר לו מוסקוביץ: "קיימים הרבה פירות וירקות, על כן יש לבחור בתבונה. אתן לך דוגמא: במלפפון אין שום פנטסיה. העלים שלו שטוחים ומתרפסים, הוא חבוי ביניהם, ואין לו טעם ולא ריח. אין בו שום הדר או אצילות! אני באמת שואל אותך, אדוני, מה יש בו במלפפון?" ואחרי שהוא שלל גם את הגזר, הצנון והסלק, שנחבאים באדמה שאין בהם פנטסיה; הוא הביא דוגמאות לירקות שיש בהם פנטסיה: "העגבנייה שתיליה זקופים, פירותיה נראים מרחוק, היא יפה, עדינה ועגלגלה, בוהקת, לחייה אדומות מסומק, וטעמה? טעם גן-עדן!" גם החציל זכה לשבחים: "הוא גדול, עסיסי, צבעו סגול נהדר, והמאכלים שאפשר להכין ממנו, תאווה לחיך!"
יום אחד הגיע אליהם שכן בשם אברהם מוסקוביץ ואמר לו: "אתה צריך לזרוע ולשתול רק מה שיש בו פנטסיה!" כאשר ישראל לא הבין במה מדובר, הסביר לו מוסקוביץ: "קיימים הרבה פירות וירקות, על כן יש לבחור בתבונה. אתן לך דוגמא: במלפפון אין שום פנטסיה. העלים שלו שטוחים ומתרפסים, הוא חבוי ביניהם, ואין לו טעם ולא ריח. אין בו שום הדר או אצילות! אני באמת שואל אותך, אדוני, מה יש בו במלפפון?" ואחרי שהוא שלל גם את הגזר, הצנון והסלק, שנחבאים באדמה שאין בהם פנטסיה; הוא הביא דוגמאות לירקות שיש בהם פנטסיה: "העגבנייה שתיליה זקופים, פירותיה נראים מרחוק, היא יפה, עדינה ועגלגלה, בוהקת, לחייה אדומות מסומק, וטעמה? טעם גן-עדן!" גם החציל זכה לשבחים: "הוא גדול, עסיסי, צבעו סגול נהדר, והמאכלים שאפשר להכין ממנו, תאווה לחיך!" ואז הגיע מוסקוביץ לעיקר דברו: " יותר מכול אני אוהב לזרוע תירס! בתירס יש פנטסיה אמיתית!"
ואז הגיע מוסקוביץ לעיקר דברו: " יותר מכול אני אוהב לזרוע תירס! בתירס יש פנטסיה אמיתית!" והוא מפרט: "אתה לוקח גרגר קטן, טומן אותו בתוך האדמה, משקה, מעשב, מקלטר, מחכה זמן מה והנה צומח לך גבעול ארוך, זקוף, נאה, נושא עיניו אל השמים. אתה מלווה אותו בצמיחתו והוא גדל וגדל ועובר בגובהו אפילו אותך! תאר לעצמך, לפעמים הוא מגיע אפילו לשלושה מטר גובה! ואז לפתע לפניך שדה תירס שלם, צפוף, זקוף קומה, עומד לתת את פריו לך ולבעלי החיים שברשותך! ממספר גרגרים קטנים נוצרים מיליוני גרגרים – זו, פנטסיה, אדוני."
"במשך השנים" מספרת יהודית "גידלנו כל מיני ירקות בשדותינו, אך עצתו של שכננו ליוותה אותנו תמיד. אכן לא היה כמו התירס! בזיכרוני אני רואה את אבא חורש חלקת שדה, מדשן, מיישר את רגביה ומסמן שורות ישרות כסרגל. אז אני יודעת שעונת זריעת התירס הגיעה. אבא נוטל את דלי קטן וממלא אותו בגרגרי תירס זהובים – וקדימה לשדה! אבי הולך ובחוד של מעדר יוצר גומונת קטנה, אני מתכופפת ובזריזות זורקת לתוכה שני גרגרי תירס. מכסים את הגומה, צועדים שני צעדים קדימה ושוב חוזרים על אותה פעולה. כך שעות על שעות, ימים על ימים, שנה אחרי שנה."
ירק שווה זהב
יהודית מספרת על ירק נוסף שגידלו: " כל החקלאים הלא-מנוסים היו תלויים במדריכים החקלאיים, אשר פקדו את הכפר מדי פעם ויעצו עצות למיניהן. אחד המדריכים יעץ לאבי ז"ל לשתול ירק בשם בַּמִיָה. "הירק הזה" אמר המדריך "יניב לך הכנסה יפה מאד והוא משול ממש לזהב". שמע אבי בקולו ורכש במעט כספו זרעי במיה. זרענו, השקינו, עישבנו, טיפחנו את השתילים הצעירים, אשר צצו לאחר זמן מה. והנה הבשילו גם הירקות הקטנטנים הראשונים, והגיע זמן קטיף.
הוריי, אחותי אלזה ואני יצאנו בשמחה לקטוף את הירק, ואנחנו בטוחים שבזכותו נהפוך לעשירים. איש לא הזהיר אותנו ואנו קטפנו בידיים חשופות במשך יום שלם את הבמיה, ירק קטנטן קוצני להחריד! ידינו התמלאו בקוציצים מכאיבים למאותיהם, עד זוב דם. אך לבסוף הבאנו את שקי ה"זהב" לחצר ביתנו, ולמחרת שלח אותם אבי לשוק של אשקלון עם אחד הסוחרים. בערב חזר הסוחר עם רוב הירק ועם מעט פרוטות, ואנו נשארנו עם ידיים פצועות למשך זמן ממושך ….
רוקדים צ'ארדש
"למרות העבודה הקשה, יצרנו לנו גם רגעים שמחים" מספרת יהודית. "לאט לאט נוצר אצלינו מנהג: עם תום יום עבודה מפרך, אחרי ששלחו את החלב מן החליבה האחרונה למחסן המרכזי; נהגה אימי ז"ל להכין את קבלת הפנים לכמה מחברי המושב. לפני הדלת הראשית שמה כמה ארגזי עץ הפוכים, יצרה מהם מעין שולחן נמוך, עליו פרשה כמה דפי עיתון, (שהיה כמובן אוּי קֶלֶט ההונגרי). היא שֹמה צלחות עם ירקות חתוכים יפה – עגבניות, מלפפונים, בצל, גמבה אדומה; וכן לחם שחור, מרגרינה וקנקן תה גדול. הכל היה מוכן למסיבה היומית. אז הגיעו אדון קֶרֶנִי עם האקורדיון שלו, דודי איז'ק לזר, ועוד חברים. והחגיגה החלה. קרני מנגן באקורדיון מוסיקה הונגרית נפלאה, כולם שרים שירי געגועים בהונגרית; ואז מגיע תור הריקודים. דודי לזר היה רקדן מוכשר. הוא רקד צ'ארדש וגם הרקיד אותי בקצב סוער ובמהירות מסחררת, שלא אשכח לעולם. וכך, למרות הקשיים והעייפות, ידעה החבורה הזו לתת מרפא גם לנפשם.
יהודית חותמת את זיכרונותיה מן המושב: "התרגלנו לחיי הכפר ושמחנו בחלקנו, למרות הקשיים הרבים. היום אני יודעת , ששם, בשורות התירס האין-סופיות, זרענו אבא ואני את הפנטסיה של חיינו. מבין רגבי האדמה הזאת צמחו להם חיים חדשים, שלנו ושל כל הבאים אחרינו."
