פרויד נטפליקס: הסדרה שמציגה את חייו של פרויד בתחילת הקריירה שלו, מאכזבת. בעיקר משום שמדובר בדרמה שהייתה אמורה להיות מקורית ומעניינת, אבל הפכה – כבר מהפרק השני – לשעטנז שכולל בתוכו יותר מידי ז'אנרים, יותר מידי דמויות ואפס משמעות. הסדרה עוסקת בזיגמונד שלמה פרויד, שנולד בשנת 1856 והפך בגיל צעיר לפסיכולוג ונוירולוג מבריק ומבין אנשי הרוח הבולטים והחשובים ביותר במאה העשרים. פרויד ידוע כאבי הפסיכואנליזה והוא מבין החוקרים המצליחים ביותר שפעלו בתחום הנפש.
'פרויד', שעלתה לפני שבועיים לצפייה בנטפליקס (Freud), היא סדרת טלוויזיה אוסטרית-גרמנית-צ'כית, שנוצרה על ידי מרווין קרן. בסדרה מככבים רוברט פינסטר, המגלם את פרויד בצורה משביעת רצון ולצידו קאסט של שחקנים טובים למדי, כמו אלה רמפף בדמות המדיום פלור סלומה, גיאורג פרידריך, כקצין משטרה קשוח ואלפרד קיס, שמשחקו המעולה אינו מחפה על הבלגן שנוצר בתסריט ההזוי.
עלילת הסדרה מתרחשת בווינה, 1886, ומתמקדת בדמותו של זיגמונד הצעיר, שעדיין רחוק מלהיות דמות נערצת ברחבי העולם. הרעיונות החדשניים של פרויד הצעיר בנוגע לתת מודע, היפנוזה וחשיבות הלא נודע העלו לא פעם גיחוך אצל קולגות, והובילו אותו להשפלה מקצועית. אווירה זו מהווה את נקודת הפתיחה של הסדרה. הפסיכולוג הצעיר שאינו מרוויח הרבה ומתרועע בלילות עם אנשי החברה הגבוהה של וינה, שמקיימת בין היתר טקסים אפלים מסתוריים בין כתלי החדרים הוויקטוריאניים האפלים. במקביל, מתרחשות סדרת רציחות מזעזעות אותן מתחיל לחקור קצין המשטרה אלפרד קיס וחובר בשלב מסוים לפרויד על מנת לפצח את התעלומה.
פרויד נטפליקס
הפרק הראשון של הסדרה מגלה לנו כי פרויד היה צעיר מרשים, רגיש ושאפתן, נאה ואמיץ. כבר בפרק זה, מסביר פרויד הצעיר לטובי הפסיכולוגים והרופאים (הסקפטיים לגביו), מה משמעותו של התת מודע: "אני בית. חשוך בתוכי," מסביר פרויד, "התודעה שלי היא אור בודד, נר ברוח. הוא מהבהב. לפעמים כאן, ולפעמים לשם. כול השאר נשאר בצל. בלא מודע. אבל הם שם, החדרים האחרים: גומחות, מסדרונות, מדרגות, דלתות. כל הזמן וכל מה שחי ומשוטט בך, נמצא שם פועל וחי."
עד כאן הכול סבבה. אז מה משתבש?
כבר מהפרק השני של הסדרה דברים מתחילים להתפזר ולנוע קדימה ואחורה ללא מטרה – פול גז בניוטרל. מצד אחד יש את דמותו של פרויד – נוירולוג שאפתן ואמפתי, שמחלק את זמנו בין עבודה במוסד לתשושי נפש לבין עבודת מחקר שמחייבת עצירות בהולות לצריכת קוקאין לשם איזון והשראה. בין היתר, מבלה פרויד את זמנו הפנוי בטקסים מוזרים של החברה הגבוהה, שמתקיימים באחוזת אצילים צ'כיים, המנסים לשרוד מדינית אחרי מלחמת העולם הראשונה. כבר מהפרק השני בולט העיסוק בטקסי פולחן מוזרים, טקסי אונס קבוצתי עקובים מדם וטקסי היפנוזה לא מאד אמינים. עם הזמן וככול שנתקדם, נגלה כי העלילה מנסה – ללא הצלחה – להתמקד בפענוח אותן רציחות יזומות והתאבדויות מוזרות ומיני טרנספורמציות שעוברות הדמויות: החל מדמויות גותיות או רוחניות ועד הפיכתן לערפדים או לרוחות רפאים. וזה בדיוק השעטנז המבלבל.
את הביקורת לסדרה פרויד החלתי לכתוב כבר אחרי צפייה בפרק הראשון של העונה הראשונה שהיה מרשים ביותר. אבל ככל שהמשכתי הלאה, הפכה הסדרה למעין גיבוב של ז'אנרים. בפרק אחד מדובר בסדרת דרמה, בפרק אחר – סיוט מלא אימה ומסתורין ובאחרים בטלנובלה ואפילו סוג של מחזמר מוזר. נכון, התוכן נוגע מידי פעם בתיאוריות של פרויד, אבל יש הרגשה כי הוא נועד בעיקר לסמר שיער או לזעזע. בנוסף, האלימות נוכח פלאשבקים שחווים חיילי מלחמת העולם (שאמורים להשפיע על העלילה) הופכת גרפית שלא לצורך. סצנות המין מוזרות עד הזויות ופשוט לא נעימות לצפייה, ונראה כי פרויד די 'מאבד את זה' ברוב הזמן ועם כל שורה שהוא מסניף (דבר שלדעתי הוא עיוות לא אחראי של ההיסטוריה). חשוב לי לציין כי הזוועות שפשוט לא הפסיקו להתרחש על המסך, הובילו אותי בעת הצפייה לנקוט בשיטת טשטוש שפיתחתי בעצמי ובה אני נוהגת להשקיף על מרחצי דם, דרך צפייה רק בהשתקפות של המסך במשקפיו של בעלי. לכן 'פרויד' מתאימה לאנשים עם עצבים חזקים וזמן פנוי מאד, או למי שנשוי לאדם חובש משקפיים.
אסיים ואומר, כי מה ששבר אותי בסופו של דבר והוביל להפסקת הצפייה, לא היתה כמות הראשים הכרותים שהותזו ללא סיבה, או סצנות הסקס שמתרחשות לרוב לאחר יציאה משלייה של פרה (כן זה קרה), אלא העובדה שזיהיתי על סט הצילומים אביזר תפאורה מוכר והוא וילון תחרה מאיקאה. זהה לזה שתלוי על כל חלון בביתי. הווילון, שהיה תלוי על גבי אחד החלונות בבתים הוויקטוריאניים בהם מתרחשות לא מעט מהסצנות, היה מבחינתי הקש האחרון. איך אוכל להמשיך להאמין ברוחות רפאים, היפנוזה, שדים וערפדים, כשברקע מתנפנפים וילונות של איקאה ועוד מהקולקציה החדשה?! בקיצור, פרויד של נטפליקס, אומנם סקרנה אותי מאד, אבל בטווח הקצר ולטווח הארוך היא היתה כמו מוצר של איקאה: יפה במחוץ, אופנתית וטרנדית אבל מבפנים החומר אינו מספק, אינו איכותי מספיק, חלול וריק.
פרויד נטפליקס
'המצאות מזדמנות'
פחות מהנה להתלהב מספרים כשאין לך עם מי לחלוק זאת. בהיעדר פגישות עם חברות אינטלקטואליות בבתי קפה בשל צו השעה, מצאתי את עצמי מצטטת לבעלי (שהספר האחרון שקרא היה חוברת הדרכה של הום סנטר) מכתביו האחרונים של ניטשה בזמן שזה עוטה על פניו חיוך קפוא, ועיניו שמביטות בי בשיממון, מגלות לי כי היה מעדיף טיפול בעלוקות במקום לשמוע אותי מנתחת משפטים פילוסופים, שגם אני לא ממש מבינה.
לכן אני פונה אל הקוראים שלי כדי להמליץ על ספר חדש בשם 'המצאות מזדמנות' מאת אלנה פרנטה (שם בדוי). ספר זה מכיל 51 מסות אישיות שפרסמה פרנטה בעיתון 'הגרדיאן' הבריטי, לאחר שנענתה להצעת העורכים של העיתון ב-2017 לכתוב טור שבועי לפי רשימת נושאים לבחירה. הסיפורים מלווים באיורים מקסימים של אנדרֶאָה אוּצ'יני. הכתיבה של פרנטה (מחברת 'הרומנים הנפוליטנים' שהפכו לסנסציה של ממש) זורמת יותר ב'המצאות מזדמנות' מאשר בספריה הקודמים. עם זאת, בסיפוריה הקצרים, הכתיבה אמנם קלילה יותר אבל פחות טובה בעיני, שכן חלק מהקטעים לא מותירים את החותם או את הערעור הרגשי שאנו – אוהבי פרנטה – מחפשים בכתיבה שלה. ובכול זאת, 'המצאות מזדמנות' הוא ספר חביב ונעים לקריאה שיהפוך גם למתנה מקורית עבור מי שרוצה לשלוח ולהעניק ספר כתוב טוב של אחת מהסופרות החשובות של המאה.
(המצאות מזדמנות – הוצאת הקיבוץ המאוחד, בחנויות הספרים)
