האחים של אמו של יורם חימי, שמוצאה מרוקאי, היו בצרפת בעת מלחמת העולם השנייה ונלקחו למחנה השמדה. חימי לא ידע להיכן. ב-2007, בעקבות תכנית טלוויזיה, הוא הגיע ל"יד ושם", חקר ומצא שהם נשלחו למחנה סוביבור. באותה שנה הוא הגיע למחנה הנטוש, ומאז הוא שם, חופר, חושף, מגלה, מספר. (לרגל יום השואה הבינלאומי שחל השבוע)
מה מביא ישראלי ממוצא צפון אפריקאי, דוקטורנט וארכיאולוג במקצועו, לחקור ולחפור במשך למעלה מעשור, ולספר, באמצעות תכשיטים, כפתורים, תגיות וקווי מתאר של מבנים שהושמדו – את סיפורי היהודים שנרצחו במחנה סוביבור?
יורם חימי, עובד ברשות העתיקות, חוקר, סוקר, עוסק באוצרות, תושב ההרחבה של קיבוץ מפלסים בעשרים שנה האחרונות (ועוד חמש עשרה שנים בנחל עוז), דוקטורנט באוניברסיטת תל אביב בדוקטורט שנושאו מחנה סוביבור, מחנה ההשמדה הידוע לשמצה שבפולין. השם (הזמני) שניתן למחקרו: מבט חדש על מחנה סוביבור לאורך חפירות ארכיאולוגיות.
מה לארכיאולוג ולחקר מחנה סוביבור? יורם חימי מספר, שהמסע שלו לסוביבור החל ב-2007, כשצפה בטלוויזיה בתכנית "ערב חדש", שם רואיינה אישה שסיפרה שביקרה ב"יד ושם" על מנת לחפש מידע עבור אימה ומצאה קרובת משפחה. שתי הנשים, שלא שמעו זו מזו מאז מלחמת העולם השנייה, חיו 60 שנה בארץ מבלי לדעת שהשנייה עדיין בחיים. המידע מיד ושם גרם להן להתחבר מחדש.
יורם חימי : "נסעתי ל"יד ושם". האחים של אמי, שמוצאה מרוקאי, היו בצרפת בעת מלחמת העולם השנייה ונלקחו להשמדה, כמו כל היהודים ששהו בצרפת בתקופה זו. הם נרצחו בשואה ורציתי שיהיה לי עוד מידע, מאין נאסרו ולאן הגיעו. ביד ושם יש ספרות מסודרת על המשלוחים שנעשו מצרפת לפולין.
77 רכבות יצאו מצרפת לפולין, רק 4 משלוחים יצאו לסוביבור. כל היתר נשלחו לאושוויץ. שני משלוחים שהגיעו לסוביבור היו עמוסים ביהודים צרפתים, בלגים, גרמנים וגם צפון אפריקאים.
עברתי משלוח-משלוח, בדיוק כפי שעושים חפרה ארכיאולוגית – עשיתי חפירה בארכיונים, כשהגעתי למשלוח 53 ראיתי את שמותיהם, עשיתי הצלבות נוספות והבנתי שמדובר בהם. הם נשלחו לסוביבור. אם היו מגיעים לאושוויץ ייתכן שהיו שורדים."
החפירות, התגליות
חימי הגיע באותו חורף לסוביבור למצוא שהמוזיאון סגור: "לא היה כלום. אפילו לא שילוט. מצאתי קיר בטון, מונומנט באזור הקבורה, יער, כלום." הוא איתר את מנהל המוזיאון, מרק בם, הציג עצמו כארכיאולוג וביקש לערוך חפירה. בם יצר קשר עם ארכיאולוג מקומי בשם וויצ'ך מזורק "ויחד יצאנו למסע שנמשך עד היום."
חימי מסביר, שהחפירה הארכיאולוגית נעשתה ללא מידע ארכיוני, לא היה כמעט מידע על המחנה, לא נעשה מחקר מקדים, "ולא היה לנו מושג אפילו מאיפה להתחיל לחפור."
היה קיים מחקר שעשו הפולנים ב-2001, סקר קידוחים, דגימה בעזרת מקדח של השטח, במהלכה נדגמו כ-5,000 קידוחים. במהלך הקידוחים זוהו שבעה קברים המוניים ונמצאו שרידי צריף, אותו החשיבו כתא הגזים. תחילת החפירות של חימי ועמיתו הפולני החלו בצריף, בהוראת מנהל המוזיאון.
"התחלנו לחפור באדמה החולית, חול גס של אגמים, עם אתי חפירה. תוך שלושה שבועות מצאנו כ-2,000 חפצים, אלו היו ערמות של אשפה שהגרמנים דחפו כשפורק המחנה (מחנה סוביבור פורק והושמד ע"י הנאצים לאחר מרד האסירים).
מה שמצאנו לא היה תא גזים, כיוון שלשם הגיעו הקורבנות ללא חפצים." הדבר הרגיז את מנהל המוזיאון, שתכנן להקים אתר הנצחה במקום. לכן, ב-2008 קיבלו החוקרים "עונש" ולא הורשו להמשיך ולחפור. "זה היה מאוד מתסכל. היה ברור לנו שזה לא תא גזים ורצינו להבין מה זה כן."
בהמשך אותה שנה הצליחו חימי ועמיתו לגייס חברה קנדית לחיפושי נפט, שנרתמה לחפירות, במימון אונ' הרווארד שבקונטיקט. גודלו של המחנה 600 מטר על 400 מטר, ובמשך שבוע דגמו את האזור. "אנחנו מתחילים להבין שהמחנה מחולק לשלושה אגפים, מחנות משנה. האגף הראשון כלל את רציף הרכבת, אליו הגיעו המשלוחים.
האגף השני היה המקום בו התפשטו הקורבנות והותירו את רוב רכושם. האגף השלישי כלל את תאי הגזים, המשרפות והקברים. משם לא נותרו ניצולים שיכולים לתת ידע והסברים. חלק נוסף היה היער, שבעציו השתמשו לשריפת גופות הנרצחים." בסקירה של השטח זוהו עמודים (כלומר, נגטיב של מקום בו עמדו עמודים), שייתכן ששימשו להחזיק את תאי הגזים "ושם המלצנו לחפור."
ב-2009 התכנית "עובדה" החליטה לצלם סרט על החפירות, כשהמטרה למצוא את תאי הגזים. "אנחנו מתחילים לחפור ולא מוצאים ומתחיל להיות לחץ, כי רוצים שתהיה תוצאה לסרט. למזלנו 15 מטרים מהנקודה שסומנה, מצאנו בחפירה ידנית שתי שורות של שרידי עמודים – כל שלושה מטר עמוד ברווח של 1.70 מטר זה מזה. עדיין לא מצאנו את תאי הגזים, אך תוך כדי החשיפה הייתה לנו תחושה שעלינו על גדר.
ב-2010 קיבלנו אישור להמשיך לחפור. רצינו להבין אם מדובר בגדר כפולה, ובין מה למה הפרידה, מצד אחד אדמה ללא ממצאים, מהצד השני מצאנו פלטות שיניים, תכשיטים, חפצים. אנחנו מבינים שעלינו על משהו חשוב." בינתיים בזמן זה הוקמה ועדת היגוי להקמת מרכז מבקרים חדש במקום בשיתוף פולין, ישראל, הולנד וסלובקיה.
ב -2011 התקבל מימון גדול יותר, מה שאיפשר להרחיב את הצוות ואת החפירה. חימי ועמיתו הבינו שהגדר הזו היא קצה חוט, ותוך חשיפת הממצאים הסתבר להם שחשפו את "הדרך לשמים", כך כונה השביל ע"י הנאצים. 55 המטרים האחרונים שהובילו את הקורבנות בדרך לתאי הגזים.
"אנחנו מגלים שהשביל מסתיים באספלט ובמונומנט שהוצב לאחר המלחמה ומבקשים מועדת ההיגוי אישור לחפור שם, מתוך הנחה ששם תאי הגזים.
ועדת ההיגוי לא מוכנה לתת אישור לחפור במקום, כיוון ששם מתוכנן לקום מרכז המבקרים. כך, במקום לחפור על פי הממצאים, אנחנו מתחילים לעשות לעבוד על פי התכנון של וועדת ההיגוי – שם יוקמו שירותים, פה יעבור קו חשמל.
החפירות הפכו לחפירת הצלה. אנחנו מתרוצצים במחנה על פי ועדת ההיגוי, במטרה לחשוף מה שאפשר. לנו היה חשוב לחשוף את תאי הגזים."
הם קיבלו אישור מהרב לחפור באזורים שנחשבו לשולי הקברים (יש איסור הלכתי לחפור במקום בו יש קברים) וחשפו 16 קברים המוניים ועוד מספר קברים בהם נמצאו שרידי עצמות וגולגלות עם חורים של ירי, "כלומר קורבנות שירו בהם והם מתו במקום".
חימי ועמיתו הפולני חשפו את 240 המטרים של "הדרך לשמים", את "הקופה", הצריף בו התבקשו הנכנסים למחנה להפקיד את חפצי הערך שלהם. הכול מתגלה ב"נגטיב", בקווי המתאר שנותרו על האדמה. עד 2014 נמצאו בין 20,000 ל 30,000 חפצים של נרצחים ורוצחים "ואנחנו מתחננים שיתנו לנו לחשוף את תאי הגזים."
ב-2014 נחשף תא גזים ענק 350 מטר מרובע. מגודלו אפשר להסיק על הכמות העצומה של היהודים שנרצחו שם. "בשלב זה נהיתה תודעה בעולם לגבי החשיבות של העבודה שלנו ומכל העולם הגיעו צוותים לסקר את החפירות והעבודה שנעשתה". מכל העולם, פרט לישראל.
בשלב זה ועדת ההיגוי מבקשת להפסיק את החפירות. יד ושם מגויסים לנושא והחפירות ממשיכות. נמצא צריף של אסירים במחנה 3 ובו תעלה שחפרו האסירים על מנת לברוח לכיוון הגדר. "הם ביטנו עם עצים ומצאנו אפילו את הכלי בו השתמשו לחפירות מנהרה. זה משהו שאף אחד לא יודע עליו."
הפולנים עצרו את החפירות כיוון שהתכנון שלהם למרכז המבקרים לא תואם לצרכי החפירה, "בעוד אנחנו מתנגדים לבנית מרכז מבקרים על שרידי המחנה." בשלב זה הופכת מערכת היחסים עם יד ושם לעכורה, והתמיכה מהם נפסקת.
הסיפור שמאחורי החפצים
במהלך החפירות לאורך יותר מעשור, נמצאו בסוביבור מעל 70,000 פריטים: כפתור ששייך לחניכי בית"ר, טבעת ועליה חריטה – הרי את מקודשת שלי, ועוד בקבוקי בושם, תגיות, תכשיטים, קמעות. "העניין הוא לא רק למצוא את השרידים, אלא את הסיפור שמאחורי החפצים. מצאנו תכשיטים, קופסאות סיגריות ממתכת, כפתורים, מה שנקרא 'תרבות חומרית'", שמאפשרת ללמוד על הנרצחים ממה שהביאו למחנה.
95% מהממצאים מגיעים ממערב אירופה. היהודים הפולנים הגיעו כמעט בלי שום רכוש, לאחר שנים בהן עברו בגטאות. הפרטים היפים הגיעו מפריז, פרנקפורט, ברלין. מצאנו הרבה פריטים מבלגיה, ממנה, לפי הרישומים מיד ושם, לא היו לסוביבור משלוחים. ב-2017 מצאנו תליון של ילדה בשם קורלינה כהן, תליון כסף שהסתבר שהיה אחד דומה לאנה פרנק. בעקבות התליון איחדנו 22 קרובי משפחה."
רצח יהודי צפון אפריקה בשואה הוא פרק שכמעט אינו מוכר באתוס הישראלי
"חפרנו באזור הקברים והייתה לי תקווה למצוא משהו שקשור לדודים שלי. זה לא קרה. מצאנו דסקיות עם מספרים ובעקבות תחקיר שערכנו גילינו שבמרס 1943 הגרמנים מבצעים מעצר המוני של יהודים במרסי ו-750 אסירים נשלחו ממרסי לקומפיין, שם קיבלו את הדסקיות.
בחנו את המספרים שעל הדסקיות עם רשימות השמות. לכל אסיר מספר שניתן לקשר לשם, ומתגלים ברשימה שמות כמו – אקנין, מסעוד, חג'ג', בן-זקן, שלום לוי, מאות אנשים בעלי שמות משפחה שמקורם בצפון אפריקה. 403 יהודים שנשלחו ברכבות, היו צפון אפריקאים. הם הגיעו לקופמיין, משם נשלחו לדראנסי (מחנה מעבר) ומשם ברכבות למחנות ההשמדה.
"באחת הרשימות היה כתוב שהרכבת נשלחה למיידנק. מאחד הניצולים, יוסף דוניץ, הבנו שהרכבת נשלחה למיידנק, אך הגיעה לבסוף לסוביבור. דוניץ ניצל בזכות העובדה שניגן בכינור ולבקשת הנאצים הקים תזמורת, שקיבלה את פני הבאים למחנה.
הנאצים רצו שהיהודים שמגיעים יחשבו שמדובר בכפר נופש, כך לא יתנגדו להיכנס למקלחות. דוניץ שרד את המחנה וחיסולו בעקבות מרד האסירים. כל סיפור שמתגלה, פותח איתו סיפורים נוספים."
לרוב ארכיאולוגים מתרגשים וגאים למצוא עתיקות עם ערך הסיטורי. איך זה מרגיש שמתגלים ממצאים במחנה השמדה?
"זה מחקר שאי אפשר לערבב בו רגש. היום הקשה ביותר היה היום שמצאנו משרפות פתוחות. זה לקחת 2000 גופות ולעשות מדורה. מצאנו שם דסקית של ילד בן 8 שנשרף כשהדסקית עליו. תוך יום הצלחנו לקבל תמונה שלו. זה היה יום קשה, ההבנה שלקחו ילדים וזרקו למשרפות.
"כל פריט, כל ממצא, פותח עוד חלון, עוד סיפור, עוד מחקר. זו התרומה של ארכיאולוגיה בחקר השואה. המון סיפורים קטנים שיוצרים יחד פאזל גדול שמרכיב את סיפור סוביבור. זה מקום נוראי ששרדו אותו 53 ניצולים, ונרצחו בו כ-250,000 יהודים, וכפי הנראה שיותר עפ"י גודל הקברים."
בשנים האחרונות חימי מרצה ברחבי הארץ, גם במשלחות של תלמידים למחנות ההשמדה. הוא מספר את הסיפור בליווי סרטונים, "מספר על השואה מזווית אחרת, מזווית של ארכיאולוג, סיפורים שעוברים דרך הפריטים שנמצאו.
זה סיפור של השואה מזווית של ישראלי , יוצא צפון אפריקה, שעוסק בארכיאולוגיה. בזכות ההרצאות משלחות התחילו להגיע גם לסוביבור. יש לסיפור חיבור להיום, מה שעוזר להנגיש לבני נוער את הדבר הבלתי נתפס שנקרא שואה."
עם הקורונה נפסקו ההרצאות. חימי ושותפו רצו להקים מרכז חינוכי. הפולנים הקימו מוזיאון חדש מבלי להזכיר את שמם ופועלם. עוד מלין חימי, שמאז שעלה בפולין שלטון ימני היחסים פחות טובים.
יש צורך בגישה לארכיונים ויש כרגע פחות שיתוף פעולה. "בסוף שנות החמישים הגיעו למחנה שודדים שלקחו הרבה פריטים. העמידו אותם למשפט ונכתב על זה ספר. נכון לעכשיו, לא ניתן לקבל את המידע הזה ולא להבין מה הנזק שנגרם ע"י השודדים."
בימים אלו עובד חימי על מיפוי עתיקות ותיוגן באפליקציה שתכיל מידע לכל המתעניין על פרטי עתיקות שפזורים ברחבי הארץ, בלחיצת כפתור. את החפירות שעשה בסוביבור – ללא תשלום – הוא רואה כשליחות.
"זה פרויקט החיים שלי מ-2007. שליחות שלי ושל החוקר הפולני השותף. רואים את הזוועות ומקבלים פרופורציות לחיים, זה הפך אותי לאדם יותר סלחן. כשאסיים לכתוב את הדוקטורט, אכתוב ספר על כל המקרים שקרו שם, הפעם מזווית אישית."
