הבעיה של ערי הפיתוח היא תעסוקתית ולא טריטוריאלית. הטלת האשמה במצבן של עיירות הפיתוח על המועצות האזוריות, היא פוליטיקה קטנה של הנהגה לא מוצלחת. החטא העיקרי של הקיבוצים כלפי ערי הפיתוח ויישובי העולים מצוי בתחום התעסוקתי ולא הקרקעי
המאבקים והוויכוחים סביב נחל האסי חידשו וויכוחים ותיקים על חלוקת הקרקעות בין המועצות האזוריות לערי הפיתוח. טענת המייצגים לכאורה את ערי הפיתוח היא ששטחי המועצות האזוריות גדולים מאד יחסית למספר תושביהן ומניבים להם רווחים גדולים, ואילו שטחי ערי הפיתוח השוכנות ליד המועצות האזוריות מצומצמים ולא מאפשרים פיתוח נאות של ערים אלה. חלוקה זו של הקרקעות שהם רכוש המדינה והציבור כולו, פוגעת לדבריהם, במה שקרוי צדק חלוקתי. על מנת שצדק זה יוגשם יש לבצע חלוקה מחודשת של הקרקעות. ערי הפיתוח מאוכלסות בעיקר בתושבים ממוצא מזרחי, וכך נכנס גם הקונפליקט העדתי לוויכוח הציבורי.
בפתח הדברים וכדי להסיר כל אי הבנות, אינני שולל העברת שטחים ממועצות אזוריות ליישובים עירוניים סמוכים במידה ויש בכך צורך חיוני כפי שיוגדר על ידי ועדה ממלכתית או בהסכם מרצון בין שתי הרשויות.
הביקורת על המועצות האזוריות מתמקד בשתי סוגיות. האחת, גודל השטחים והשנייה תשלומי הארנונה. בערי הפיתוח ובחוגי הקשת הדמוקרטית המזרחית, נשמעת הטענה כי תשלומי הארנונה הנגבים מעסקים ומחנות צבא בהם עובדים תושבים של ערי פיתוח, מגיעים שלא בצדק למועצות האזוריות בהן שוכנים אותם עסקים ומחנות צבא. בעניין זה יש להבהיר כי הארנונה הנגבית על ידי המועצות האזוריות איה כסף שצומח על העצים. זהו מס המשולם לרשות המקומית עבור השירותים שהיא נותנת לאוכלוסייה ולמוסדות השונים שבשטחה: פינוי אשפה, תחזוקת בתי ספר, סניטציה, תחזוקת דרכים אירועי תרבות, ועוד. אם עיר פיתוח כלשהי מבקשת לקבל תשלומי ארנונה ממפעל או מחנה צבאי, עליה להיות מסוגלת להעניק למשלם הארנונה את השירותים הנאותים. לא תמיד זוכרים תובעי הארנונה את הכלל הזה ולא תמיד עיר פיתוח שמקבלת ארנונה מאתר מסוים מסוגלת לתת לו את השירות הנאות.
מועצה אזורית היא גוף סטטוטורי המאגד מספר כלשהו של יישובים כפריים וקהילתיים שבגלל היותם מעוטי אוכלוסייה יחסית ליישובים עירוניים, והם גם לעיתים מרוחקים אחד מהשני, אינם מסוגלים להעניק שירותים נאותים לאוכלוסייתם. רוב היישובים במועצות האזוריות מתפרנסים באופן מלא או חלקי מחקלאות הכוללת שימושי קרקע עבור גידולי שדה בהשקיה או בבעל וכן מטעים. מטבעם של ענפים אלה שהם זקוקים לשטחים נרחבים כדי להתפרנס מהם. זו הסיבה העיקרית לשטחים הגדולים של המועצות האזוריות שאדמותיהן מעובדות. חשוב גם לציין, כי הפרנסה מגידולי שה ומטעים אינה רווחית במיוחד. יש גם מועצות אזוריות, בעיקר בנגב ששטחיהן גדולים מאוד, כמו המעצה האזורית רמת נגב ששטה מגיע ל-4.3 מיליון דונם ויש בה רק 6,000 תושבים. אבל הרוב המכריע של שטחה הוא מדבר אבני או חולי שאינו נתן לעיבוד חקלאי והא כולל גם שמורות טבע ושטחי אימונים של צה"ל. השטחים המתאימים לחקלאות אינם גדולים במיוחד.
תושב יישוב עירוני אינו זקוק לשטח גדול כדי להתפרנס. מפעל המעסיק עשרות או מאות עובדים זקוק לכמה עשרות דונמים מקסימום. משרדים הם עוד יותר קטנים. גם מוסדות חינוך אינם זקוקים לשטחי ענק. גובה המשכורת שהם משלמים אינו תלוי בשטח העומד לרשותם אלא בניהולם הטוב וברמה הטכנולוגית שלהם. אי לכך, הבעיה של ערי הפיתוח הנמצאות באשכול סוציו-אקונומי נמוך היא תעסוקתית ולא טריטוריאלית. שטח השיפוט של יקנעם עילית הוא כ-8,300 דונם בסך הכול. זו הייתה עיירה שכוחת-אל שהתפרנסה ממפעל אחד, סולתם שנסגר. ראש המועצה, סימון אלפסי, שינס מותניים, השיג סיוע ממשלתי והביא בעמל רב חברות היי-טק ליקנעם ובמשך השנים הפך אותה ליישוב נחשק שמחירי נדל"ן בה גבוהים. המצב בערי הפיתוח תלוי קודם כל ובעיקר באיכות ההנהגה המקומית. הטלת האשמה בגלל נחשלות על המועצות האזוריות היא פוליטיקה קטנה של הנהגה לא מוצלחת, ותו לא.
החטא העיקרי של הקיבוצים כלפי ערי הפיתוח ויישובי העולים מצוי בתחום התעסוקתי ולא הקרקעי. קיבוצים רבים, לא כולם, העסיקו תושבים של ערי פיתוח ויישובי עולים, רובם מזרחים, בעבודות פשוטות ובשכר נמוך. במפעלים האזוריים שהתפתחו בשנות השישים הועסקו העולים בעבודות הפשוטות עם השכר הנמוך, בעוד הקיבוצניקים איישו את המשרות המקצועיות והניהוליות. בדרך זו נוצרו הבדלים מעמדיים שעמדו ועומדים ביסוד הניכור הקיים בין שני המגזרים. חברי הקיבוצים גם לא התעניינו במיוחד במצבם של תושבי ערי הפיתוח ובמקרים רבים ראו אותם כמי שאין עמם שפה משותפת. אני, כחבר קיבוץ, התרעתי נגד תופעות אלה כבר מזמן, אבל לא זכיתי להקשבה ולהיענות. אם יש מקום לבושה של הקיבוצים, זה המקום.
אם כבר מדברים על צדק חלוקתי, הרי מתווה הגז שניסחו נתניהו ושטייניץ כשר האנרגיה עם החברות המפיקות גז ממעמקי הים הוא חטא הרבה יותר גדול מאי השוויון בחלוקת הקרקעות. המדינה, חברת החשמל, משלמת מחיר מופקע עבור כל יחידת חום שהיא קונה לחברות פרטיות ובכך מועברים מיליארדי שקלים ששווה המשאב הציבורי של הגז לקפיטליסטים פרטיים במקום למדינה שיכלה להשתמש בהם לשיפור מערכות הבריאות והחינוך ולרווחת כל אזרחי ישראל. אז למה לא רואים את האקטיביסטים המזרחים מפגינים ונאבקים נגד מתווה הגז כפי שהם נאבקים בעניין הקרקעות? מסיבה פשוטה. במאבק נגד מתווה הגז אי אפשר להעמיד מזרחים מול אשכנזים, העמדה שממנה הם מתפרנסים פוליטית כי היא מחזיקה אותם בשיח הציבורי. בלי טיפוח הקונפליקט העדתי מי יקשיב להם?
עוזי גלז, בן קיבוץ מגידו, מגיע להפגנות בבלפור מסיבות אידיאולוגיות פוליטיות, אבל בעיקר בשביל לצלם
