יבול שיא
הרפת והחלב
שלום בית

האם להניח בצד את החלטות על הנחלה המשפחתית בימי מלחמה?

4 דק' קריאה

שיתוף:

רגשות סוערים מסיחים את הדעת, ומכאן סביר שהדרך לקבוע החלטה בלתי שקולה תהיה קצרה וכואבת. לכן בימים שכאלה, הניחו את ההחלטות הגדולות בצד ככל וניתן.  

"לא עוזבים כשקשה!" פתחה את השיחה רעיה, מושבניקית עם רקע קיבוצי, בת 82; "אם הדור שלי היה נסוג אחורה בכל פעם שנתקלנו בקושי, לא הייתה לדור הזה בכלל מדינה. אני שואלת את עצמי אם הילד הזה, שארז את עצמו ומשפחתו ב-9.10, יומיים אחרי פרוץ המלחמה ונסע לפורטוגל הוא הילד שלי?! אני בטח ובטח שלא חינכתי אותו לברוח!" היא ביקשה לדון מחדש על הסדר הנחלה ולשנות את קביעתה הראשונה לגבי הבן הממשיך. "הממשיך שלי הוא זה שנשאר פה, ולא זה שברח להתאוורר בארץ אחרת." 

החודשים האחרונים של המלחמה והזוועות סביבה, מציפים מעל פני השטח אמוציות שאמנם מוכרות לכולנו, אבל עוצמתן גדולה בהרבה. פתאום הפחד, הכעס, הזעזוע, העלבון ורגשות צורבים אחרים מקבלים הדהוד עוצמתי שלא הכרנו. בזמנים כואבים שכאלה אני חוזרת ואומרת למשפחות הוא להניח בצד את ההחלטות הגדולות. לחכות עד יחלוף זעם, ורק אז אפשר יהיה לפרוש מחדש את המחשבות, ולשקול אותן לכאן או לכאן. 

את הגישה הזו אני משקפת גם למשפחות שנמצאות באבל על בן משפחה יקרה. קורה לא פעם שרק קמים מהשבעה, והדבר שבוער בתוכם הוא לסגור את "הפינה הפתוחה". בהחלט יכולה להבין את הצורך הזה, אבל לצד זה משקפת את הטעות שבכך. לקבל החלטות כשהלב סוער, זה כמו להתעקש להשיט סירה אל יעד מסוים כשהים סוער וגועש. אולי היא תגיע, אבל סביר להניח שיתלוו לכך נזקים. 

למשפחות שמבקשות להסדיר נחלה, או למכור את בית ההורים בזמן אבלות אני ממליצה להמתין. עד מתי? עד שהסערה תישכח – אחרי חודש של אבלות; ואם אפשר לחכות שנה, עדיף כך. אנשים אומרים לי בתגובה, "אין שום סערה. אנחנו בסדר גמור," כי הם לא רואים או מרגישים אותה. אבל מספיק שיצוץ טריגר קטנטן כדי שהיא תפרוץ במלא עוצמתה. אי אפשר לאבד אדם יקר, או לעבור תקופה קשה כל כך כמו היום, מבלי שהלב ייסער; וההחלמה כידוע לא מתרחשת ביום אחד.  

הבדלים בין־דוריים 

למושבניקית רעיה יש שלושה בנים. הסנדוויץ' עזב לפני שנים את המושב, אחרי שהצהיר שאין לו שום רצון להיקשר לנחלה, למעט הפיצוי מהאח הממשיך. ואילו אליהו הבכור, הבן הממשיך ושוקי הצעיר נשארו במושב בסמוך לאימם.  

כאמור, מספר ימים אחרי שפרצה המלחמה ארז אליהו את משפחתו ונסע לפורטוגל עד להודעה חדשה. הוא דיבר על טראומות ישנות שמדירות שינה מעיניו, דיבר על הסטרס בבית ובעבודה, על חלומות מזוויעים, על הפחד מאזעקות ועל צפייה אינטנסיבית בחדשות שאינן מרפות ממנו ומאשתו.  

המצב הזה סבוך, אני לגמרי מבינה; אמנם לא ארזתי משפחה, לא נסעתי מעבר לים, ואפילו להפך – אלון בעלי, נועה בתי ואני חזרנו ארצה מחופשה שנקטעה עם פרוץ המלחמה, ובימים אלה ארבעה ממשפחתי נמצאים בשירות צבאי – במילואים ובשירות סדיר. אבל, אני בהחלט יכולה להבין את תחושת הבהלה ואת הקושי לנשום של אליהו; ואני שואלת את עצמי האם אפשר לשפוט אדם אחר שנוהג אחרת מאיתנו?! הרי לעולם, נקודת המבט שלנו תהיה שונה מזו של האחר, ולכן על סמך אילו ערכים נשפוט אותו – על בסיס הערכים שלו או שלנו?  

על הפערים הבין דוריים דיבר בחור צעיר מקיבוץ, שסיפר לי על אימו ברגשות מעורבים: "היא אישה חזקה, וזה נוח שיש מישהו שמוביל את ההחלטות בבית. אבל, יש לזה גם חסרונות; כי מעולם לא קיבלנו ממנה מילה חמה, שלא לדבר על חיבוק." יתרון החוסן נצפה רק לאחרונה בראיונות עם הקיבוצניקיות המבוגרות ששוחררו משבי החמאס. אין ספק שהן עברו קשיים שאין לתארם, אבל לצד זה ניכר, שהחוסן שלהן לא גרם להן להתנפץ לרסיסים.  

הפער הבין דורי חולף על פני עשורים. בעוד שדור מקימי המדינה יודעים עבודה קשה, ומסתדרים על אף חוסר האמצעים והנוחות; הדור הצעיר פחות מאמין שרק עבודה קשה היא זו שמייצרת פרנסה. הצעירים הוכיחו שאפשר להתקיים נפלא מעבודה שאינה מאומצת. יש משהו מעורר השראה באנשים החסונים, אך יש לזכור שהחוסן מגיע לא פעם עם נוקשות חסרת פשרות. כל דור חי על פי תקופתו, ועל בסיס האמצעים שהיו אז, תפיסות העולם שחלחלו לתוכו וכן הלאה. 

באותה צורה יש כאלה שיכולים להתייצב בחוסן גם לנוכח האימה שמתרחשת מסביב בימים אלה, ויש כאלה שאינם יכולים לשאת אפילו עוד יום אחד באווירה שכזו. האחרונים קמים והולכים, ועוד ישובו כנראה. יש כאלה ויש כאלה, ונשאלת השאלה – האם על בסיס חוסר יכולתם לשאת את הקושי צריכה להתקבל החלטה? רעיה האם חושבת שכן; ואם אשאל את אליהו, הוא וודאי יתפלא רק על עצם המחשבה.  

מוצאים את גשר הזהב 

הפער המחשבתי בין הדורות כל כך גדול עד שאי אפשר לצפות מאחד שייכנס לנעליו של השני. יש דברים שחבל להתאמץ ולהתעקש שיקרו. אבל אפשר לעשות הרבה מאוד דברים אחרים. אפשר למשל להחליט שמסירים את הפרשנות הדרמטית ואת השיפוטיות, ולהתייחס לנסיעה של הבן כפסק זמן בלבד, ולא כבגידה במולדת. זו נקודת מבט שונה בתכלית. 

הדבר השני הוא להניח בצד להחלטות הגדולות. יש די אירועים גדולים בחוץ מכדי שנקבל גם החלטות במעגל המשפחתי. אני זוכרת שלקוחה התייעצה איתי אם להתקשר לאימא שלה, כדי לשקף את הכעס שיש לה אליה בגלל מעשה שעשתה. אומנם אני בעד לשקף רגשות ותחושות, אבל עניין הטיימינג משמעותי לא פחות. אמרתי לה שתישן על הכעס לילה או שניים; ואם עדיין הוא רובץ ומדיר שינה מעיניה, שתדבר עם אימה פנים מול פנים באופן שקול ונינוח.  

היא התקשרה אליי אחרי יומיים, ואמרה שמה שנראה לה כמו הר, התגלה כעת כעכבר. אבל שהיא מרגישה בכל זאת צורך להציף את העניין בשיחה איתה, רק כדי שזה לא יקרה שוב בהמשך. הן דיברו בנחת, הבת הציבה קו; ומתוך השיחה נברא סעיף חדש "בהסכם אם־בת" שביניהן, שליווה אותן להמשך.  
כידוע, רגשות סוערים מסיחים את הדעת, ומכאן סביר שהדרך לקבוע החלטה בלתי שקולה תהיה קצרה וכואבת. לכן בימים שכאלה, הניחו את ההחלטות הגדולות בצד ככל וניתן. עוד יבוא יום שהיגיון יגבר על כל רגש סוער, ותוכלו לדון בהן מחדש. 

* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תקראו לזה "חילופי מהלומות" או מלחמה, את הלילה העבירה אביבית במקלט תת קרקעי השבוע הייתה פריצת מים ליד הברז שלי. בהתחלה חשבתי שיש טפטוף מהצינור, רק אחר כך הבנתי, אבל קיוויתי שלא. יש לנו
2 דק' קריאה
נדב לוי בן קיבוץ מעגן, אלוף ישראל ואלוף אירופה בענף הבוצ'ה, צפוי לייצג את המדינה במשחקים הפראלימפיים בפריז תמונה ראשית: אלוף הארץ ואלוף אירופה נדב לוי. ייבא את ענף הבוצ'ה לארץ. צילום: לילך וייס
3 דק' קריאה
למה כוח המשיכה כל כך חשוב, איך הגוף מנקה את עצמו ומהי תרומתו של הדי בן עמר להתפתחות המדע. טור למאמינים אנשים שלא הצליחו להתחמק מלפגוש אותי לאחרונה, שמו לב שעל פרק כף היד
4 דק' קריאה
האחיות מיכל מגן ויעל רז לחייני נולדו בנחל עוז, התגוררו זו לצד זו עם משפחותיהן בשכונה החדשה של הקיבוץ ויחד חוו פחד מוות בשבת של 7 באוקטובר. עתה הן חלק מצוות המוביל את קהילתן
8 דק' קריאה
המוזיקאית שנולדה במשק גשר נסחפה אל החיים הציבוריים, נשאה בתפקידים מרכזייםבתנועה הקיבוצית והפכה לחברת כנסת, הלכה לעולמה בגיל 94 יממה לאחר שהלכה לעולמה בגיל 94 התבשרה תמי, אחותה של עדנה סולודר, מפי שר החינוך
3 דק' קריאה
צעדה בסימן "יציאת מצרים" נערכה במועצה האזורית אשכול במחאה על ש-133 חטופות וחטופים יציינו את חג החירות בשבי חמאס. בניר עוז ערכו "שולחן סדר פסח" בחדר האוכל הנטוש צעדה בסימן "יציאת מצרים" נערכה בשבוע
2 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן