יבול שיא
הרפת והחלב
יורם על רקע פירות הליצי
10 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

החקלאות כאן תמשיך

במושב ארבל החלו בחגיגות לציון 70 שנה לעליה לקרקע. כבר אין הרבה חקלאים בארבל אבל כל אדמותיו (4,000 דונם) מעובדות. נפגשנו עם יורם ברודבקה, חקלאי וותיק ששני בניו ממשיכים לעבוד איתו במשק. יורם: "מעולם לא אמרתי לבנים שלי לעבוד באיזשהו מקום ולא אמרתי להם מה אתם צריכים חקלאות? הם ראו את העבודה, הם ראו את המשק, ראו את העשיה ופשוט נמשכו לזה. לא ניסיתי לשכנע אותם" . רק אחרי הביקור הבנתי עד כמה חשוב דור ההמשך לחקלאות הישראלית

ממשק ברודבקה שבמושב ארבל ניבט נוף הררי מהמם, משקיף של צוק הארבל ועל יישובי הסביבה, תאווה לעיניים. רק לפני כשנה התחתן הבן הצעיר אל מול הנוף המהמם הזה, "חתונה חקלאית" שנערכה מתחת לסככת המשק, כשמנגד מנצנצים אורות כפר זיתים ושאר הישובים באזור. מושב ארבל, שנוסד בשנת 1949, פתח באחרונה את חגיגות ציון 70 שנה לייסוד המושב, שמקימיו היו חברי הבריגדה הבריטית. אליהם הצטרפו במהלך השנים הראשונות עולים מפרס, צ'כיה, גרמניה ועוד. את החגיגות החלו ב"ערב מספרי סיפורים", כולל הצגה חמודה לילדים ולנוער על אותם ימים ראשונים וקשים.

יורם ברודבקה (62), חבר במושב ארבל, הוא חקלאי וותיק מזן מיוחד, מאלה שאפשר לספור על כף יד אחת. אם תגיעו יום אחד לארבל ותעיפו מבט על המטעים הרבים, מיד תזהו את החלקות של יורם – בכל אחת מהן נטוע דגל ישראל גבוה ומתנפנף בגאון. "הפלשתינאים שבאים לפה ורואים את הדגלים בחלקות, זה אולי עושה להם משהו בבטן, לאו דווקא אנטגוניזם – הם מבינים שאנחנו פה לעד, נגמר הסיפור ויכול להיות שזה גורם להם להשלים עם זה," אומר לי יורם ולא בשחצנות אלא ברצינות תהומית. לשיחה מצטרפים הבן הבכור, עודד (37) והבן הצעיר, גלעד (29).

 

גלעד יורם ועודד יש המשכיות
גלעד יורם ועודד יש המשכיות

 

יורם נולד בשנת 1957 במושב ארבל. חמש שנים לפני היוולדו באו הוריו, אליהו ודליה ברודבקה, לארבל מקיבוץ החותרים. שני הוריו שעלו מצ'כיה היו ממייסדי קיבוץ החותרים. "בקיצור, הם באו לארבל ואבי אף פעם לא היה חקלאי, גם בהחותרים הוא עבד במוסך, הוא היה איש טכני, מתעסק עם טרקטורים, משאיות, מיכון חקלאי… כאן בארבל עבד קצת בפלחה ולבסוף עבד במוסך. בהתחלה ארבל היה מושב שיתופי וכעבור מספר שנים התפרק והפך למושב עובדים. "לאחר הפירוק קיבל אבי את המשאית ועשה הובלות. ב-67' התקבלה החלטה שילדי ארבל עוברים ללמוד בכדורי. עד אז למדנו בכפר חיטים. אז פנו לאבי וביקשו שיקנה אוטובוס ויסיע את הילדים לכדורי. הוא קנה אוטובוס ישן, סידר אותו והחל לעבוד כנהג במועצה האזורית גליל תחתון. לאחר המלחמה (ששת הימים) עבד שנים רבות כנהג במועצה. אחר כך פרש ועבד כרכז קניות והתעסק עם קשרי חוץ עד הפנסיה. הוא היה מאוד דומיננטי במועצה. "ב-75' התגייסתי לצבא. שנה-שנתיים לפני כן הייתה באזור תנופה של נטיעת זיתים מזן נבאלי מוחסן, זן שהובא מאזור שכם ונודע בכמות שמן הזית שהפיק. בא אלי אבי ואמר לי: 'בוא, אקנה שתילים ונעשה 20 דונם זיתים. כשתבוא הביתה מהצבא יהיו לך כבר זיתים'. הוא רצה שיהיה לי את הבסיס כשאשתחרר מהצבא. ובאמת הוא קנה שתילים – אני והחברים שלי מהכיתה בכדורי, באנו ונטענו את השתילים. לא היו תאילנדים אז.

יורם: "עכשיו אנחנו הולכים כנראה על שיתוף פעולה עם איזשהו בית אריזה. שאלתי אותם: 'מה גרם לכם להחליט לעבוד איתנו?' וענו לי: 'יש לך את הדור הצעיר, רוב המגדלים שלנו – אין להם דור המשך'. הם חרדים לגורל בית האריזה שלהם, הם רואים את הדור הצעיר ואומרים: 'נשמח לשתף איתכם פעולה'. זה השיקול וזאת האמת!"

"שתלנו את הזיתים וכאשר הייתי בא הביתה בשבתות הייתי מטפל במטע. אחותי ובעלה עברו לגור בארבל מקיבוץ עין השופט וקיבלו נחלה. הם התפרנסו מחקלאות. לאחר מספר שנים עזבו את ארבל וחזרו לקיבוץ. בתקופה הזאת השתחררתי משירות בקבע כקצין בחיל השריון ועברתי לנהל את המשק החקלאי של הורי.

"עיקר העיסוק של גיסי ביחד עם אבי היה במתן שירותי עיבודים חקלאיים, הם התחילו לבנות את העסק של הטרקטורים. כשגיסי עזב לקחתי את העסק לידיים ופיתחתי אותו. עבדתי בתחום שנים רבות וכאשר עודד, הבן הגדול שלי, השתחרר מהצבא – העסק עבר לניהולו.

"במקביל לטרקטורים ובמקביל למשק החקלאי, התחלתי לעבוד כשכיר בחברה שמייבאת ציוד לצאן ולבקר – לעגלים, גדיים וטלאים. הם עסקו בכל מגוון הציוד ובין היתר הביאו מכונות הגמעה (שתייה) לצאן ולבקר – מניקות. היום אני מייבא מכונות הנקה מצרפת ומגרמניה – מייבא, מוכר ונותן שירות למכונות בכל רחבי הארץ. היום עודד נותן שירותי מיכון חקלאי ליישובי האזור ואני מתעסק עם מכונות החלב ועם כל נושא ההשקיה במשק. יש לנו מטעים רבים – התחלנו עם 30 דונם והיום יש לי כמעט 600 דונם, בעיקר זיתים, אבל יש לנו גם קצת מנגו, 10 דונם ליצ'י, כמה עשרות דונם אבוקדו, רק לפני שבוע שתלנו 30 דונם פרדס אשכוליות.

"הזיתים שלי למאכל אבל חלקם לשמן זית. יש לי 40 דונם שהם רק לשמן זית, מהזן ברנע ויש לי זיתים מהזן סורי, שפעם אני עושה ממנו שמן זית ופעם אני משווק אותו למאכל – תלוי בגודל של הפרי. למשל השנה היה חם, הפרי היה קטן והוא ילך לשמן. כל התוצרת שלי מופנית לקבוצת יבנה. אני עובד איתם הרבה שנים, היחסים שלי איתם מצוינים, אנשים נהדרים, אמינים, קיבוץ נפלא – כל צוות המפעל פשוט מצוין ואני מאוד נהנה לעבוד איתם."

 

יורם ברודבקה במטע הזיתים החדש בארבל
יורם ברודבקה במטע הזיתים החדש בארבל

 

כשדיברנו בטלפון אמרתי לך שזכית, כי להרבה חקלאים אין "בן ממשיך", רובם אף המליצו לבניהם שלא להמשיך בחקלאות

"מעולם לא אמרתי לבנים שלי לעבוד באיזשהו מקום ולא אמרתי להם 'מה אתם צריכים חקלאות?'. הם ראו את העבודה, הם ראו את המשק, הם ראו את העשיה ופשוט נמשכו לזה. לא ניסיתי לשכנע אותם. עודד, הבן הגדול שלי השתחרר מהצבא – רצה לנסוע לחו"ל, היה בהודו – הוא תכנן לנסוע לחצי שנה ואחרי חודשיים חזר לפה ומיד נכנס איתי לעבודה. כעבור שנה-שנתיים הוא לקח על עצמו את האחריות על כל נושא הטרקטורים והמיכון ונתתי לו את זה בשמחה." עודד: "ראיתי שזה לא בשבילי וחזרתי. מה עם הטיול? לא דחוף. נחזור לזה יום אחד, זה כבר יהיה עם האישה והילדים." כשחזרת מחו"ל לא חשבת ללכת ללמוד, לעשות איזה מקצוע, להיכנס אולי להיי-טק? עודד: "לא. נשאבתי לזה ונהניתי. לעבוד בחקלאות זו אהבה, זה חופש. אף אחד לא אומר לי מתי לעשות מה, אני דואג לעצמי. נכון שזו עבודה לא קלה, גם קופאית בסופר תגיד לך שהעבודה שלה לא קלה. זה הכל בעיני המתבונן."

מה כוללת העבודה שלך כאחראי על הטרקטורים והמיכון?

עודד: "בגדול אנחנו קבלנים של עבודות במטעים. יש לנו פה מספר מפעילים, עובדים קבועים ואנחנו מתניידים בין העבודה במשק לבין העבודות בחוץ. אנחנו עובדים אך ורק במטעים, זו ההתמחות שלנו, טרקטורים קטנים ויעילים, אני עובד רק עם ניו-הולנד. זו עבודה של המון תיאומים, עמידה בלוחות זמנים אבל אני נהנה."

מה דעתך על מצב החקלאות היום בישראל?

עודד: "לדעתי, מספיק שלא יפריעו לנו לעבוד, שלא ישימו לנו רגליים, לא צריך לדאוג לנו לכלום – אנחנו לא צריכים טובות מאף אחד, רק שלא יפריעו – שיתנו לנו לעבוד, זה הכל. שלא יורידו אדמות מאנשים, שלא יחפשו לנו מאחורי החצרות, ואנחנו בטוח לא גוזלי אדמות כמו שהרבה אנשים חושבים. אנחנו ההיפך הגמור מהתדמית הזאת. אנשים אוהבים לנסוע בכבישים ולראות מהכביש פרדסים, כרמים – וזה הכל נראה טוב כאשר מטיילים בשישי-שבת. אבל כשמגיע יום ראשון – כולנו הופכים להיות גוזלי אדמות. זו הבעיה הכי קשה."

איך מתקנים את התדמית הזאת לדעתך?

עודד: "ממשיכים לעשות. בשורה התחתונה, כשאתה מסתכל על השטחים מטופלים ומתוחזקים – אז העבודה הקשה נשכחת. אתה לא חושב על העבודה הקשה אלא על מה שאתה רואה מול העיניים, על הגאווה. וכאשר אתה מסתכל במושבים ובקיבוצים, שם אנשים מייבשים מטעים או מפסיקים לעשות גידולי פלחה כי זה לא משתלם – אתה מבין שזו בעיה.

"הרבה יותר גרוע מכל דבר אחר זה לראות מטעים עזובים ונטושים – אנשים מרימים ידיים. אז היום אתה מרים ידיים בלעשות מטעים, מחר אתה תרים ידיים בלהתגייס לצבא ומחרתיים תרים ידיים בלעשות דברים אחרים. זה מדרון וזה לא עוצר בזה. אז החקלאים הם הראשונים שמרימים ידיים, כי רואים את זה ישר בעין – ולך תדע מה הלאה.

"אני לא מצפון של אף אחד ואני לא מאשים אף אחד, בטח לא מאשים את החקלאים. אני חושב שיהיה יותר גרוע כשצידי הדרכים שלנו יהיו עזובים ויבשים עם אדמות בור מאשר שהם יהיו מטופחים ולצערי, אני לא רואה את מדינת ישראל קמה ועושה מעשה כדי לטפח את צידי הדרכים הללו."

"טיול אחרי צבא עשיתי. רציתי ללכת לאוניברסיטה ולא הלכתי. בחרתי בחקלאות כי זה מה שעשינו כל הזמן. בתור ילד הייתי הולך עם המשפחה, גידלנו אז בצל, הייתי הולך עם אבא לבדיקות השקיה, נוסע איתו בטרקטורים… בגדול זה מה שאנחנו יודעים. עכשיו אתה שואל אותי אם יש לזה עתיד? אני אומר לך בכנות – אני לא יודע"
סוגרים את הדירים

חשוב לציין, כי התופעה של הפקעת אדמות חקלאיות לטובת בינוי עירוני פשטה בכל הארץ ומושב ארבל לא נפקד ממכת התמ"לים והוותמ"לים. "לקחו למושב ארבל אדמות, לטובת השיכונים של טבריה ולוקחים לנו עכשיו כ-200 דונם לטובת אזור התעשיה פריניר (קדמת הגליל)," אומר יורם. "היו לארבל אדמות שם שהחזיק אותם 70 שנה – הם לוקחים את זה. "תראה, אני נוסע במסגרת העבודה שלי כמעט בכל רחבי הארץ. ואני רואה, בכל הארץ – אתה נכנס לאיזה מושב ורואה עזובה, קוצים, חממות קרועות, בתים, לולים נטושים, רפתות ודירים הרוסים. רק עכשיו, לדוגמא, סגרו 3-4 דירים ענקיים. למשל, במושב מסוים באזור סגרו דיר שפעל לפחות 40 שנה אם לא יותר – דיר חלב, אחד מהיפים בארץ – שני שותפים סגרו את העסק כי אין דור המשך.

"הם אמרו לילדים שלהם – 'תראו מה קורה. הורגים אותנו ביבוא, משגעים אותנו עם החלב, המשרד להגנת הסביבה הורגים אותנו על כל דבר שאנחנו רוצים לעשות – אין עתיד' – סגרו את הדיר… הם אנשים מבוגרים, בני 70 או 70 פלוס. בציפורי למשל נסגר דיר ענק – סוגרים דירים, היבוא חונק את כולם. "יש לי חבר בבית שערים שמגדל גם בקר וגם צאן, דיברתי איתו לפני יומיים-שלושה והוא אומר לי: 'יורם, אני לא יודע מה לעשות, אני הולך לסגור את העסק'. אני שואל 'מה קרה?', הוא עונה: 'למרות המצב הקשה, ראש הממשלה הפלשתינאי קיבל החלטה להפסיק לקנות סחורה מישראל. הם עוד היו היחידים שלקחו מאיתנו.' שניים-שלושה אנשים השתלטו על יבוא הבקר והצאן לארץ – שוחטים את החקלאים, קורעים אותם, מייבאים בכמויות אדירות."

עודד: "זו אפילו לא תאוות בצע – זה ביזיון. מילא היו מייבאים והיית מרגיש את זה בכיס אם היו מוכרים יותר בזול – אבל גם זה לא – זאת סתם סיסמא."

יורם: "שמע, מדברים על היבוא, אנחנו מגדלים זיתים ויש יבוא נוראי של שמן זית, של זיתים. מביאים זיתים מאיטליה, מספרד ובעיקר – מביאים זיתים ממצרים. מורידים את המחיר. בקבוצת יבנה שאני עובד איתם אומרים לי: 'יורם, רק כדי לסבר לך את האוזן, אם אני מוכר בחודש חמישה טון טבעות זיתים לפיצה, אז ירדתי עכשיו ל-100 קילו בגלל היבוא'. מביאים סחורה זולה, חד משמעית אני אומר לך שהאיכות שלה בהתאם ושוברים את השוק. שוברים את יבנה ויבנה חייבת להישאר בשוק.

"עכשיו אנחנו הולכים כנראה על שיתוף פעולה עם איזשהו בית אריזה. שאלתי אותם: 'מה גרם לכם להחליט לעבוד איתנו?' וענו לי: 'יש לך את הדור הצעיר, רוב המגדלים שלנו – אין להם דור המשך'. הם חרדים לגורל בית האריזה שלהם, הם רואים את הדור הצעיר ואומרים: 'נשמח לשתף איתכם פעולה'. זה השיקול וזאת האמת! יש במועצה, גם במושב ארבל, מספר משקים עם בנים ממשיכים אבל לרוב אין. אם בארבל יש 69 נחלות חקלאיות – אנחנו אולי 10 חבר'ה שעוד אוחזים בכל הנחלות ולרובם יש בנים ממשיכים."

דיברת על דירים שנסגרים. מה אתה אומר לאנשים האלה?

יורם: "זה בגלל שאין להם דור המשך. מה אני אומר להם? אני אומר להם: 'כל הכבוד שהגעתם למסקנה הזאת בלית ברירה ומה שאתם מוכרים זה שלכם – אתם לא חייבים שקל לאף אחד. את מה שאתם מוכרים – זו הפנסיה שלכם. אז נכון, בשני המיקרים האלה אני יודע שמדובר באנשים בלי חוב. אני מכיר גם אנשים שגם את זה אין להם וגם מכיר אנשים שתלו את עצמם – לקוח שלי תלה עצמו בתוך דיר."

גלעד, מה גרם לך ללכת על חקלאות?

גלעד: "טיול אחרי צבא עשיתי. רציתי ללכת לאוניברסיטה ולא הלכתי. בחרתי בחקלאות כי זה מה שעשינו כל הזמן. בתור ילד הייתי הולך עם המשפחה, גידלנו אז בצל, הייתי הולך עם אבא לבדיקות השקיה, נוסע איתו בטרקטורים… בגדול זה מה שאנחנו יודעים. עכשיו אתה שואל אותי אם יש לזה עתיד? אני אומר לך בכנות – אני לא יודע. יכול להיות שכל מה שאנחנו עושים זה סתם, מזל שיש לנו קצת ברזלים, שאם הכל ייפול – אפשר למכור ונצא לדרך חדשה."

 

גלעד הנכד איתוש יורם ועודד ברודבקה
גלעד הנכד איתוש יורם ועודד ברודבקה

 

אפוקליפסה עכשיו?

גלעד: "מה לעשות? אתה יכול להבטיח לי שכל מה שאנחנו נוטעים, כל הטירוף שאנחנו עושים עכשיו יכול להצליח?" עודד: "כן." גלעד: "כל הכבוד, הוא אופטימי מידי. אני לא." גלעד נשוי ובינתיים מתגורר במעלה גמלא.

יורם: "אנחנו בעיקר היינו משק של מניקות, טרקטורים, זיתים וקצת פלחה. בשלוש וחצי שנים האחרונות שתלנו דברים נוספים. הילדים שלי אמרו לי: 'אבא תקשיב, בוא לא נשים את כל הביצים בסל אחד'. היה לנו בעיקר זיתים וקצת ליצ'י, כבר למעלה מעשרים שנה. בשנים האחרונות עשינו אבוקדו, עשינו מנגו, עשינו פרדס, מפזרים את רמת הסיכון. פעם הייתי מגדל בצל אבל מאז שנכנסו מי קולחין ירדתי מזה. "גלעד עובד איתי במניקות, אם אני לא נמצא ומישהו מתקשר, יש לנו את הרכב השירות הוא עולה עליו ויודע מה לעשות. מלבד זאת, נכנסו לעבודה של המסיק של הזיתים וגלעד מנהל את כל המסיק מול המפעל, מול הפועלים, מול הקבלנים – הוא עושה את הכל מאלף עד תו. "העבודה בזיתים לא פשוטה וקשה להשיג עובדים. אצלנו את עיקר העבודה עושים עוד בידיים. שתלנו עכשיו מיזם חדש שאפשר יהיה לעבוד שם עם מנערות. יש לנו שם מנזלינו, נאבלי, נובו, כולם למאכל. אתה כל הזמן צריך להשגיח אחרת הפרי נפסל במיונים." ליורם יש גם בת, נעם (23), קצינה בחיל אוויר המשרתת בצבא קבע ובן נוסף, נמרוד (33), שעובד עם גיסיו בכפר ברוך ועוסק בשיווק פירות וירקות. מידי פעם נכנסת רעייתו של יורם, רוחל'ה עם איתוש, הנכד המתוק.

לא סופרים אותנו

מה הכי מציק לך בחקלאות?

יורם: "בגדול? ש'לא סופרים את החקלאים'. הממשלה, שר החקלאות – אתה מרגיש שאיפה שהם יכולים להקשות – הם מקשים בשמחה, לא מתחשבים בחקלאים בנושא של היבוא. שר האוצר מבחינתו מבקש להוזיל לצרכן את המחיר בסופרמרקט וזה לא קורה. פער התיווך הוא אדיר.

"יש לנו כאן סניף של רמי לוי, אני מגדל זיתים שאותם אני משווק ליבנה, יבנה משווקים בכל הארץ בין היתר לרמי לוי. יום אחד אני בא לרמי לוי, עומד בתור ולפני עומד מישהו מיבנאל. על העגלה אני רואה שהוא קנה זיתי נובו בשקית במשקל במעדניה. ביקשתי ממנו רשות להציץ בשקית – היו שם איזה 150-200 גרם ובקיצור מחיר של 44 ₪ לק"ג. אני משווק זיתים ליבנה ומקבל ברוטו 5 ₪ לק"ג. מזה תוריד לי פחתים, מסיק, הובלה, עבודה – אם נשאר לי בסוף 2 ₪ אני על גג העולם. והם מוכרים 44 שקל – על מה? סיפרתי את זה לבחור עם העגלה – הוא לקח את השקית והחזיר אותה למעדניה.

"אז אני שואל אותך? למה זה צריך להיות ככה? למה? ובממשלה לא מטפלים בזה – רק מדברים ובינתיים מביאים מאיטליה, ספרד, מכל העולם. ברשתות השיווק לא מטפלים, מספרים לך סיפורים ותוקעים מחירים מופרזים לצרכנים. בסופו של דבר זה הכל כסף – וכסף מעוור עיני אדם… אסור שנגיד 'זאת המדינה שלנו' – חייבים לשנות את זה."

התחלתם בחגיגות ה-70 למושב ארבל. איך אתה מתייחס לחגיגות לאור המצב והקשיים ומה יהיה ב-70 השנים הבאות?

יורם: "אני שואל את עצמי מה יהיה בעוד שבוע." גלעד: "אני מזדהה עם הראשונים והקשיים שהיו להם, אני פשוט מרגיש שזה לא נוגע לי."

יורם: "אתה שואל איך אני מתייחס לאור הקשיים? תמיד היו קשיים, לא ראינו את זה ככה. תמיד עבדנו קשה והגענו לתוצאות. היום זה אותו דבר, גם היום אנחנו עובדים קשה ורואים תוצאות, אנחנו מתפתחים, אנחנו גדלים, אני מקווה שנגיע לשלב מסוים שהילדים שלי יגידו – זהו, הגודל הזה מתאים לנו ועם השאר אנחנו נסתדר, אבל אי אפשר לדעת.

"זאת לא חוכמה לעשות 2,000 דונם מטעים אם אתה לא משתלט עליהם… פגשתי מישהו בגליל, לא חשוב מי, ואני שואל אותו: 'תגיד, כמה דונם יש לך במשק?' והוא עונה לי, '1,500 דונם' ואני אומר לך הוא לא יודע מה קורה שמה בכלל, אני ראיתי, נסעתי איתו. הוא לא מספיק לבקר בכל השטח, הוא לא יודע מה קורה עם הפועלים וזה גם בלתי אפשרי, בן אדם אחד לא יכול להגיע לכל מקום. אז מה זה שווה?

"אני רוצה שתהיה לי כמות כזאת של מטעים שאני יודע שאני יכול לנהל אותם ולהחזיק אותם כמו שצריך ולהרוויח מזה כמה שאפשר. אתה חייב להיות עם היד על הדופק כל הזמן, כי אחרת אתה מאבד שליטה על מה שקורה בשטח בצ'יק צ'ק. עם נפח המטעים שיש לנו היום אתה מקבל חשבון מאגודת המים של 80-90 אלף שקל לחודש. זה יכול להיות יותר. אותו דבר חברת 'עמיר' שמספקת לנו את כל התשומות האחרות – אתה בקלות מאבד שליטה אם אתה לא שם לב לכל פרט ופרט."

אז באיזשהו שלב ארבל יהפוך ליישוב קהילתי?

יורם: "לעולם לא! יש פה מושב, יש פה אדמות, יש לאגודה כ-4000 דונם, כולם מעובדים, החקלאות כאן תמשיך."

גלעד: "כולם מעובדים נכון לעכשיו. חקלאות תהיה כאן כל הזמן, גם בהוד השרון יש לנו לקוח שעושה חקלאות. האם ארבל יהיה יישוב קהילתי? חד משמעית כן. אף אחד לא סופר את החקלאות."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כמידי שנה התכנסו הבוקרים, חברי אגודת "מרעה", לאירוע המכירה הפומבית של עגלי רבייה. המכירה הפומבית, שהפכה עם השנים לאבן שואבת למגדלים ובוקרים מכול הארץ, מתקיימת זאת השנה החמישית. "לבחירת הגזעים חשיבות רבה באיכות הבשר"
< 1 דק' קריאה
מצד אחד  השנים האחרונות מאוד מיטיבות עם הקיבוצים, מבחינת המצב הכלכלי והפריחה הדמוגרפית. מהצד השני ישנם מאבקים  לא פשוטים מול מוסדות המדינה, בעיקר בנושאי קרקעות ומיסוי. ניר מאיר מסכם ארבע שנים בתפקדי מזכ"ל ומסביר
11 דק' קריאה
 להתחיל לצייר בצבע בגיל 75 איננה משימה פשוטה, למי שמעולם לא נגע במכחול. התוצאה, אצל יוסי עמיר ממזרע בן ה-82,  מפתיעה ברעננותה, ביכולת הטכנית, ובאיכות המצטברת ההיכרות האישית שלי עם יוסי עמיר מקיבוץ מזרע
4 דק' קריאה
תערוכתו של דני מיכאל רוזנברג – "חיקוי לחיים" המוצגת עתה בגלריה בכברי’ משקפת ובוחנת במבט רווי הומור עצמי המתובל בסמליות אחר תהליך הספרציה-אינדיווידואציה של האמן לאורך תחנות חייו השונות: ינקות, התבגרות ובגרות.  בתערוכה מוצגים
4 דק' קריאה
הצעירים של היום הם המחר! הכשרה למובילי תחום הצעירים בקיבוצים בשבוע שעבר פתחה רשת הצעירים של התנועה הקיבוצית בשיתוף פעולה עם מרכז הצעירים גליל עליון ומרכז המועצות האזוריות קורס ייחודי מסוגו למרחב הקיבוצי. בשנים
2 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן