למעלה מעשור מציינים בעמק חפר את חג הסיגד. חג הסיגד הוא חג מיוחד של יהודי אתיופיה, אותו הם חגגו שם במשך שנים רבות והביאוהו מתנה לחברה בישראל. בעמק חפר החליטו לאמץ את המתנה המשמעותית הזו. עדי שוח מדווחת מהחגיגות
ציון חג הסיגד בעמק חפר הוא הגשמת חזון משותף של ארגון "זית", המרכז הקהילתי ופנימיות בתחום המועצה. כל השותפים מאמינים בחשיבות ההכרות והשיח ובהפריה הדדית בין כל המסורות מארצות המוצא השונות. התרבות הישראלית לתפיסתם היא חיבורים של עומק ורוחב, מחד שילוב בין ישן וחדש ומאידך חשיפה ושילוב בין המסורות השונות. ארגון "זית" שמשמעותו זהות יהודית תרבותית, העומד במרכז העשייה, הוקם בשנת 2006 ובחזונו נכתב על "העושר התרבותי-יהודי לגווניו כנכס השייך לכולנו, נוכח ומחדש את חיי היום יום של תושבי עמק חפר כיחידים וכקהילות ומשמש מקור השראה ללימוד, חוויה ומעשה".
רינה ברקאי, ממקימות הארגון, סיפרה: "הקמנו מודל ייחודי במועצה אזורית עמק חפר, אשר מבקש להוסיף לעשייה התרבותית בעמק, מפגש משמעותי בכל הגילאים עם התרבות היהודית-ישראלית, זיקה למקורות עתיקים וחדשים חיבור למרחב בו אנו חיים וליצור קהילה חזקה המבוססת על דיאלוג פתוח ותרבות פעילה". רינה הוסיפה "מהרגע הראשון היה לנו ברור שאנחנו מתייחסים ללוח השנה העברי, מתוך מחויבות לעיסוק בתרבות היהודית, שיש לה חשיבות רבה באזור שהוא בעיקרו חילוני כשלנו. ורצינו לפעול למען עיצוב משותף של הזהות היהודית התרבותית שלנו. גייסנו שותפים רבים אנשי חינוך וקהילה, דתיים וחילוניים, צעירים ומבוגרים, מעמק חפר והסביבה. דיברנו על התרבות עשירה, השייכת לכולנו ולכולנו זכות להיות שותפים בעיצובה.
אחת היוזמות הראשונות היא ציון ראשי חודש עבריים, שאופיינו בשילוב של הגות, שיח ומוסיקה, בהשתתפות מרצים ואורחים בתחום התרבות היהודית בישראל. "את היוזמה הזאת מפעיל ארגון הזית, בשיתוף עם שלוחת צפון חפר. בלוח השנה העברי אנחנו מציינים לא רק החגים שנכתבו בתורה אלא גם את אלו שנאספו במהלך השנים – וגם את אלו שחייבים להתווסף בשנים הבאות. מתחילת הדרך היה ברור לאנשי הזית שיציינו את חג הסיגד.
"היה לנו חשוב לשתף כמה שיותר כוחות מקומיים, לדוגמה את חג סוכות חגגנו כמה פעמים באחיטוב בחגיגות הסהרנה. זו הייתה הזדמנות לחשוף לתושבי עמק חפר מסורות שאינם מכירים. הסהרנה היא מסורת שלא קיבלה הד ציבורי חזק ונמחקה כחלק מדיניות כור ההיתוך."
להבדיל מהסיגד, חגיגות המימונה נוכחות יותר בלוח השנה הישראלי ובזית ניסו באמצעותה להעמיק בתכנים. הם הכניסו לפעילות ראש חודש טבת את העשירי בטבת בו מצוין יום הקדיש הכללי, לאותם אנשים שזמן מותם לא ידוע, אירוע המחובר בעיקר עם קורבנות השואה ומוכר בקרב דתיים. על אותו משקל, מספרים אנשי הזית, "הבנו שהעדה האתיופית הביאה את הסיגד וחשוב להפוך אותו לחלק מלוח השנה היהודי ישראל בכדי שיהיה נחלת כולם."
מהו חג הסיגד?
חג הסיגד נועד לאזכר את חידושה של הברית בין ה' לעמו ישראל. פרוש השם סגידה השתחוויה. החג במהותו הוא חג של סגידה לאל, בדומה לנהוג בספר עזרא ונחמיה, כפי שכתוב: "ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם, כי מעל כל העם היה, וכפתחו עמדו כל העם. ויברך עזרא את ה' האלוהים וענו כל העם אמן אמן במועל ידיהם, ויקודו וישתחוו לה' אפיים ארצה". (נחמיה ח' ה-ו).
המנהג החל בעקבות השיבה לציון מגלות בבל במאה השישית לפני הספירה. תיאורו של הסיגד הראשון בתנ"ך משמש ליהודי אתיופיה, כמקור המנהג לחג. במשך דורות חלמו יהודי אתיופיה על השיבה לירושלים כדי להתאחד מחדש עם שאר היהודים. חג הסיגד היה ליום של צום, בקשת מחילה על חטא, מקור להתחזקות במצוות, יום של גיבוש בקרב קהילת ביתא-ישראל, ומעל לכל תחינה בפני ה' שישיב את עמו – ביתא-ישראל – לירושלים, ביטוי לכיסופים לציון.
יהודי אתיופיה מציינים את חג הסיגד בכ"ט בחשוון. מועדו של החג נקבע לחמישים יום לאחר יום הכיפורים. המרווח של 50 יום בין יום הכיפורים לחג הסיגד תואם את מרווח 50 הימים שבין חג הפסח לחג השבועות. למרות שכיום רובם המוחלט של יהודי אתיופיה מתגורר בישראל, הקהילה ממשיכה לחגוג את חג הסיגד ובמרכזו חשבון הנפש האישי והקהילתי.
חג הסיגד הוא חג רשמי על פי חוק מאז 2008, אך אינו מוכר דיו. הסיגד נחוג בישראל בהשתתפותם של המוני משתתפים מקרב קהילת יוצאי אתיופיה העושים דרכם לירושלים, צעירים ומבוגרים כאחד. הרוב נאספים בטיילת ארמון הנציב, בעוד אחרים פונים לכותל המערבי. על פי חוק זהו חג ממלכתי, המחייב אזכורו במערכת החינוך ובארגונים ומהווה יום בחירה.
אנשי הזית מציינים: "יש לנו אתגר להפוך את הסיגד לחג לכלל ישראל. כמו גם את חג המים בקיבוצים, המימונה והסהרנה. זהו אתגר גדול שלוקח המון שנים."
בעמק חפר גרים מעט מאד תושבים יוצאי אתיופיה. השותפים המרכזיים לציון הסיגד הם הפנימיות וכפר הנוער הנמצאים באזור ובהם תלמידים יוצאי אתיופיה. תחילת הדרך הייתה בשיתוף פעולה עם פנימית תו"ם בחרב לאת, שם צוין החג בשנים הראשונות. אחד מאירועים הסיגד המרגשים בפנימיית תו"ם הוא האירוע בו ציינו כי דימאס פיקדה, בוגר הפנימייה, אותו חייל שהאלימות המשטרתית שספג הציתה את המחאה הגדולה במאי 2015. פיקדה סיים קורס קצינים. לאחר כמה שנים עברה הפעילות המשותפת לכפר הנוער בן יקיר, בכפר הרואה.
זהבית בלאי, הרכזת החברתית של כפר הנוער, הפכה השותפה המרכזית לאירוע המשותף. זהבית סיפרה שהאינטרס שלה הוא לחבר את ילדי כפר הנוער עם תושבי עמק חפר ובעיקר לנוער עמק חפר. במקביל בזית ובמרכז הקהילתי ציינו שהתפלאו לגלות שתושבי עמק חפר, גם אלו שחיים בעמק שבעים או שמונים שנה, אינם מכירים את כפר הנוער. התסכול מכך שכל אחד בבועה שלו הוליד את ההבנה, שצריכים להתקיים תהליכים משמעותיים של חשיפה ושילוב.
זהבית בלאי היא דמות מעוררת השראה. זהבית עובדת כבר 15 שנה בחינוך הבלתי פורמאלי, מתוכן בשמונה השנים האחרונות בכפר הנוער בן יקיר. היא נשואה לאמיר שהוא בן העדה ואמא לארבעה ילדים.
זהבית עלתה ארצה בשנת 1984 במה שמכונה "מבצע משה" עם אמה ושני אחיה. את אביה ובני משפחה רבים אחרים, דודים ובני דודים איבדה במהלך המסע. אביה שהיה פעיל עלייה נרצח על ידי הסודנים, הוא חזר לעיר גדריף לשלם כופר במטרה לשחרר יהודים לקראת העלייה. כשהתבררה יהדותם של המשוחררים הוא נרצח. זהבית יצאה למסע בגיל ארבע ועלתה לארץ בגיל שש. היא מספרת: "העלייה הייתה מאד טראומתית, אמי הייתה בדיכאון, וכילדה קטנה הייתי המשענת העיקרית שלה ואף הצלתי אותה מניסיונות התאבדות. חייתי את העצב והדיכאון בבית. אמא דיברה כל הזמן על המידות הטובות של אבא ולא רצתה לדבר בפני הילדים על זוועות המסע."
זהבית סיפרה: "עברנו מספר מקומות מגורים, מנהריה לבאר שבע ונתניה ומספר מסגרות לימודיות. האטימות של המורות, ההשפלות שחוויתי. אף אחד לא ידע מה עובר עליי בבית ואיך זה לחיות עם אמא דיכאונית. היו מורות שלא הבינו מדוע אמי לא עוזרת לי בהכנת שיעורי הבית. ובשלב מסוים, החלו מאבקים קשים מול מנהלת בית הספר – זה התחיל עם פרשת הדם כשזו טענה שאני מסיתה את כל הכיתה. ואני הגבתי 'אצלך אני לא אתחנך'. דווקא בזכות אותה מנהלת שהחלישה אותי ואמרה 'אין לך יכולות, לא תגיעי לשום מקום', דווקא בזכותה אני בעולם החינוך. הדרך לא הייתה קלה. עזבתי את בית הספר, למשך תקופה לא למדתי ובזכות אחי ומנהל אולפנת 'להבה' בקדומים חזרתי ללימודים וסיימתי בגרות מליאה בהצטיינות."
את התובנות על הצורך בתמיכה האישית בכל ילד מביאה זהבית לבן יקיר. "גם לכאן מגיעים ילדים שהיו שקופים כמוני ואף אחד לא הבין מה עובר עליהם ועם מה הם מתמודדים. המסר שלי לילדיי הפרטיים ולחניכים הוא, שתמיד יהיו את אלו שיסגרו לך דלתות ויחלישו, ומאידך יהיו אלו שירצו שתצליחו, צריכים לבחור על מה להסתכל, ולמצוא את הדרך להתמודד עם כל אתגר. המסר שלי לאנשי החינוך הוא שלכל ילד יש זכות להצליח במה שהוא עושה. לכל אחד האיכויות שלו שצריך לגלות אותם.
"חשוב לי להעביר את המסר לכולם, לא להכליל, לא לחשוב סטיגמטית. אין דבר כזה 'אתם האתיופים', או 'אתם האשכנזים' – חשוב לעזור עם הטוב שבי לאחרים, חשובה הערבות הדדית ולקבל את האחר. חג הסיגד מדבר על חשבון נפש ואחדות. אנחנו יותר מדי מפורדים בחברה הישראלית ולכן הוא רלוונטי לכולם.
"היה לי חשוב לחשוף את הסיגד לקהילה הרחבה ולא רק לעדה. חיפשתי שותפים נפגשתי עם עדית אזוגי רכזת שלוחת צפון חפר במרכז הקהילתי ומירב קריב שהייתה אז סגניתה. והן הביאו את אנשי הזית רינה ברקאי ועדי נחשון. חשוב לציין שבכפר הנוער 35 תלמידים מתוך 110 הם בני העדה, החשיפה היא גם בתוך הכפר וגם לעמק חפר כולו. יצאנו לדרך המשותפת. במשך שנים נחגג החג בשיתוף פעולה בין כפר הנוער ונציגות המועצה האזורית, תמיד היה אירוע תרבותי, מוסיקה ואוכל אותנטי, אך זה היה מפגש קצר ובהתאמה ההכרות שטחית."
שנה שעברה החליטו המארגנים להעלות מדרגה את שיתוף הפעולה. במקום אירוע יחיד נבנתה תכנית הכוללת מפגשי נוער מעמק חפר עם בני הנוער מבן יקיר. נעשו פעילויות משותפות ברוח החג ולאירוע המרכזי, הגיעו כולם בהתרגשות מרובה, תוך הכרת המנהגים והחברים החדשים. הגיעו תושבים רבים, קייסים נשאו תפילה, היה זמר, מופע של רקדנים ובני הנוער הרימו מופע מושקע, היו דוכנים רבים שהביאו תוכן וחוויה. היה להם ברור שפיצחו את הנוסחה לציון החג. אבל לצער המארגנים והמשתתפים, ימי הקורונה לא אפשרו להמשיך השנה במסורת זו.
חג הסיגד בימי קורונה
השנה נאלצו בעמק חפר, כמו בכל מקום לציין את הסיגד בריחוק חברתי. לצערם הרב של כל הצדדים, לא ניתן היה לממש את שיתוף הפעולה ואת המפגש המרגש עם כפר הנוער בן יקיר. הקשר החזק נשמר, אך היה ברור שהפעם יציינו את החג בנפרד. מירב קריב, מגן יאשיה, מרכזת שלוחת צפון חפר ועלית גורן, מנהלת זית הנוכחית, חברו עם ארגון "חופים" במועצה אזורית חוף כרמל, ארגון המקביל לזית עמק חפר ושייך גם הוא לרשת "ניצנים" הארצית. ארגון ניצנים מרכז יוזמות של תרבות יהודית במועצות אזוריות ורשויות מקומיות נוספות. והיה ברור שהאירוע יתקיים בזום.
בערב הופיעו בתיה שמואלי ואורית טשומה. בתיה, ילידת אתיופיה, עובדת עם נוער בכפר הנוער ימין אורד ואורית ילידת הארץ, בוגרת בית הספר רמות חפר שבעמק חפר ואומנית 'ספוקן וורד' כנה ומושחזת. שתיהן דיברו על זהות ועל ניתוק וחיבור למסורת בחברה האתיופית.
הן סיפרו את סיפורן האישי, שתיהן מרדו והתעלמו כנערות מהמסורת הביתית, התגייסו וכל מה שהן רצו זה להיות ישראליות. באופן די דומה, אחרי הצבא שתיהן יצאו לחפש את הזהות בארה"ב. אורית סיפרה על ההזדהות עם הכושי האמריקאי הגאה, עד שראתה הומלסית כושית ברחוב והבינה את השייכות לקהילה היהודית-אתיופית-ישראלית המאופיינת בערבות הדדית ולא נראה בה הומלסית.
היו 110 משתתפים בזום. הסיפורים היו מרגשים, היה גם מפגש מרגש בין אורית טשומה לבין חן אליה, שהייתה מורתה לתיאטרון בתיכון רמות חפר.
רינה ברקאי אמרה לי בסוף הערב: "מרגש אותי לשמוע שבתיה מדברת בדיוק כמוני על האבות שלי אברהם יצחק ויעקב וחזרה הביתה. על איך חיים פה חיים משמעותיים של העם היהודי. על כך שאנחנו הדור שמגשים את הדבר היפה הזה של חזרה לארץ. היא מדברת באותן המילים של בני החלוצים."
הערב הסתיים עם המסר: צריכים לעזוב את השיח המפלג ולהבין שיש לנו אחריות משותפת לעתיד עם ישראל ולממש את חלומם של הורינו וסבינו.
הפעילות המשותפת של הסיגד מהווה מיזוג בין שורשים להתחדשות ומציגה פלורליזם במיטבו. אהוד רבין, מהפעילים הבולטים בזית, הטיב לתאר את השילוב בין הייחודי לכל תרבות והמאחד את כולנו כישראלים, בדימוי המניפה הרב גונית. "כמו מניפה, יש לה חיבור משותף שממנו יוצאות זרועות עם שלל צורות וגוונים. יש רגעים שהמניפה מכונסת יותר ויש רגעים שהיא נפרשת למפתח רחב יריעה. כמו כל מניפה רק שהיא נפתחת היא מביאה רוח ומשיבה נפש ולכולם יש בה מקום."
ברוח האחווה והשיתוף, בעמק חפר מאחלים לכולם חג שמח, מלקם סיגד באל!
