משחק החיים: אירית דגמי, שחקנית, בלוגרית, מעצבת תכשיטים ומה לא בעצם

אירית דגמי, שחקנית, בלוגרית, מעצבת תכשיטים ומה לא בעצם, היא אחת מהדמויות היותר ססגוניות במגזר המושבי. בגיל 60 הפיקה לעצמה מסיבת יום הולדת מהממת פלוס תוכנית אמנותית, בביתה בכוכב מיכאל הדבר היחיד שאירית לא תכננה הוא שחלק מהתוכנית האומנותית של הערב הזה יהפוך למופע ולקריירה נוספת שלקחה על עצמה, אחת מארבע קריירות שהיא מנצחת עליהן ביד רמה

את אירית דגמי הכרתי לפני מספר שנים. כבר אז לא היה קשה להבחין באנרגיות המתפרצות והבלתי נגמרות. אישה בשנות ה-60 המוקדמות, שיער מאפיר ולא מוקפד בעליל והלבוש, שיקי לגמרי, כזה שפחות נפוץ במרחב הכפרי אצל בנות גילה, בעיקר צבעוני.

מי שפוגש את אירית דגמי (68), ממש השבוע ומקבל רושם מבולגן – זה בדיוק זה. המראה המרתק שלה הוא סיפור חייה. דגמי בכלל נולדה וגדלה בראשון לציון, התחתנה עם אבי והם עברו לגור באופירה, אי שם בסיני. ארבע שנים וחצי של ים וחול והרבה אבק מדברי בתוך קהילה קטנה ומחבקת, שם גדלה יהלי, הבת הבכורה שלהם.

"אחרי הפינוי מסיני היה ברור שנעבור למקום קטן שיש בו קהילה טובה, ובעקבות המלצה של חבר המשפחה הגענו למושב כוכב מיכאל, בין אשקלון לקריית גת וגם לא רחוק משדרות. את רנן, הבן השני, ילדתי כאן בשנה הראשונה, קצת אחרי שהתמקמנו לנו כאן בכוכב.

"יום אחד, בגיל 47, קמתי ועזבתי את ביתי וכל מה שבניתי ויצרתי. לקחתי מעט מאד חפצים, בעיקר את מערכת העריכה, מצלמת הווידיאו, טלוויזיה, המקרר הישן שצבעתי בכחול, קצת כלי מטבח, מצעים, בגדים ונעליים, את המכונית הפחות טובה ו-9,000 ₪ מינוס  בחשבון הבנק, שקיבלתי כ'מתנת שחרור' מהאקס שלי…"

כך כותבת אירית בבלוג הפופולארי שלה בסלונה. כל בלוג שלה מגיע לראש רשימת הבלוגים הנקראים ביותר. בדיוק בתקופת הגירושים אירית פתחה 11 קבוצות הרזייה ברחבי הארץ, כחלק מחברה בה עבדה כמנחת קבוצות. את יהלי, לקחה איתה ורנן, נשאר לגור עם אביו במושב. עול הפרנסה היה כבד מנשוא ואירית עבדה בעבודות נוספות ומזדמנות, העיקר שיהיה בית לגור בו וכסף לחיות חיים צנועים.

לא קונבנציונאלית

שנתיים של חיים שהביאו איתם, מצד אחד, את החופש מנישואים לא מוצלחים אך מצד שני, הפכו את החיים לכאלה שסבבו סביב הפרנסה בלבד – הביאו את הזוג הגרוש לייצר פיתרון לא קונבנציונאלי וכזה שלא נראה כמעט במחוזותינו בישראל: אירית חזרה לגור במושב כוכב מיכאל, לא בשכירות, חלילה.

גם לא באותו בית עם הגרוש, זה ממש לא היה הכיוון אפילו בחלומות הגרועים שלה. קיר הפרדה נבנה בתוך הבית הגדול וכך נולד המושג: מתחם.

במתחם של משפחת דגמי בכוכב מיכאל מתגוררים בשלום, ברוב ימות השנה – כל בני המשפחה המקורית ואלו שהצטרפו בדרך. אבי דגמי, האקס של אירית; דיויד אבני, שחגג הרגע 80, בן זוגה של אירית; מישה חנדרוס, בת הזוג עד לא מזמן של האקס; יהלי חנדרוס-דגמי, בתה של אירית ושני הצאצאים ברי וגוני ורנן, הבן הצעיר של אירית ואבי.

לכל אחד יש את ה"פינה" שלו וכולם חיים בשלום ובשלווה. אירית מספרת על חברות לעת צרה שנרקמה בין דיויד לאבי. "כשהאחד חולה, השני סועד אותו, אם זה בהכנת מרק טעים או אם זה בליווי לקופת חולים. למדנו כולנו לחיות יחד ואם כבר ביחד אז מוטב בשלום."

לא קונבנציונאלית כבר אמרנו? בגיל 60 החליטה אירית לא לחכות שיפתיעו או לא יפתיעו אותה – וארגנה לעצמה יום הולדת בחצר הבית. עבור אירית, לארגן יום הולדת פירושו הפקת ענק, לאו דווקא במספר המשתתפים, אלא יותר בכיוון של ההקפדה על כל פרט וכל שנייה במסיבה, מה שנקרא "ליינאפ מתוזמן לכל רגע".

ההפקה ארכה מספר ימים והרבה לפני שהתרחשה, היה מופע אומנותי שנקבע מראש, יש במה, הגברה, תאורה, מקומות ישיבה, והכול מקושט ומאובזר, ממש כמו מתחם אירועים קבוע.

אף אחד מהאורחים לא העלה בדעתו איך נראה המתחם עד יומיים לפני. "זה הקסם של המתחם הזה. כולם מתגייסים, כל אחד לפי יכולתו ועל פי הקצב שלו, אבל אני נותנת את הטון כי אני יודעת בדיוק מה אני רוצה שיהיה ואיך הכול יראה," אומרת אירית.

הדבר היחיד שאירית לא תכננה הוא שחלק מהתוכנית האומנותית של הערב הזה יהפוך למופע ולקריירה נוספת שלקחה על עצמה, אחת מתוך ארבע קריירות שהיא מנצחת עליהן ביד רמה.

"לפני יום ההולדת הזה, שהכול בו תוכנן בקפידה רבה, נהגתי לצלם את ביתי יהלי, שהיא שחקנית מקצועית, כשהיא משחקת דמויות שונות – פעם עילגות, פעם חכמות, אך תמיד מתוחכמות.

צילמתי והתפוצצתי מצחוק. לאט, לאט, התחלנו יהלי ואני לפתח מערכונים קצרים שלה ושלי, סיטואציות ששאבנו מהחיים שלנו כאן במתחם, כאלו שלקוחות ממערכת היחסים המורכבת שלה ושלי.

במערכונים האלו, שתינו משחקות קצת את עצמנו וקצת לוקחות אותם למקום קיצוני יותר, כי החיים, לא תמיד יש בהם פאנץ' ולא הכול מצחיק בהם. קצת הידקנו וקצת עבדנו על הטקסטים וביום ההולדת שלי, כאן לעיני חברים וחברות שלי, פשוט עלינו לבמה והופענו עם שני מערכונים. הקהל געה בצחוק. אז הבנתי שיש לנו משהו טוב שאנחנו מביאות יחד, משהו בדינמיקה עבד מצוין על הקהל."

"כשמציאות פוגשת פרודיה"

זה חלק משם המופע של יהלי ואירית – ביחד עם "טיפול 10,000". המופע הוא על אישה בת 60 שמקבלת מתנה ליום הולדתה העגול  – שובר מתנה לסדנה, שממנה הולכים לעוד ועוד סדנאות. בכל סדנה יש אלמנט של חיפוש עצמי.

המונולוגים של אירית הם החיים שלה באמת: "אותי אי אפשר לביים, אני חייבת להיות מחוברת לטקסטים שיוצאים לי מהפה, אחרת זה לא טבעי לי ולא זורם. אני צריכה להביא את אירית לבמה. "זה מופע שהמציא את עצמו," היא אומרת לי, "הרגשתי שיש לנו משהו.

" ואכן אירית הצליחה לגרום ליהלי בתה לשבת במשך שנתיים ולכתוב מופע שלם, קומדיה על החיים שלהן, שמשולבים בה אלמנטים אמיתיים בהחלט.

"כל שורה כתובה עם המון מחשבה, זה בעיקר מה שאנחנו לא אומרות בשורות האלה, הסאבטקסט," היא מוסיפה. "המסר נקלט היטב אצל הקהל ולראייה אני יכולה להעיד, שכאשר ישבתי בתיאטרון הסמטה במופע של חודש ספטמבר עם בעלי ועוד שלושה חברים, שלא היה להם מושג לאיזה מופע הם הולכים – הקהל צחק גם ברגעים שבהם השחקניות לא הוציאו מילה, היכן שהפנים דיברו. היכן שהתובנה עובדת ולא המילים הנאמרות.
"המופע – אמא ובת במציאות, אבל דווקא במופע אנחנו לא משחקות אמא ובת, להוציא קטע קצר שבו עולה סוגיית הבייביסיטר, שיהלי מצפה שאתמסר אליה כי ככה זה סבתות בדרך כלל.

הכול מבוסס על החיפוש העצמי שלי בגיל השלישי, על הריצה שלי אחרי הזנב של עצמי, שאגב הכל לקוח ממש מהחיים שלי." אני שואלת אותה האם היא מאלו שהולכות לסדנאות וקורסים גם כאלו של הטרנדים החדשים, הניו-איג'יים?

אירית לא מתביישת לומר שהיא בדיוק מאלה שכן הולכים ולא כי היא נהנית בכל סדנה כזו, כמעט אף סדנה לא באמת מתאימה לאישיות שלה, אבל היא לא מוותרת, היא לא יכולה לא לסיים. וזה בדיוק מה שעובר במופע, הרצון להיות "אינית" וללכת לכל מה שהעולם מציע לנו.

היא מספרת לי על סדנה שבה כל מה שהיא אמרה למאמנת – המאמנת אמרה לה הפוך. אירית הרגישה כמו טעות אחת גדולה, כי הנה יש כאן מישהי שיודעת יותר טוב ממנה ובאה ללמד אותה, ובעצם פוגשת אישה בגיל השלישי ומבשרת לה שבעצם כל מה שהיא חשבה שהיא יודעת עד היום – אינו נכון. היא השתתפה ועדיין משתתפת בסדנאות שבהן יש הנחיות ואמירות, שלעיתים יכולות להיות משפילות אבל היא, כבר אמרנו, לא מוותרת.

התמקצעות

אני שואלת את יהלי איך היא הסתדרה עם אמא שלא באה מתחום המשחק והבמה ואיך היא, יהלי, מצליחה לגלם דמויות גרוטסקיות ומוקצנות.

יהלי דגמי-חנדרוס (41), הבת המוכשרת שהיא שחקנית מקצועית, מעידה על אמה שיש סדנאות שבעקבותיהן היא למדה להתמסר לטקסטים ולדמות שהיא משחקת: "הייתה לה בעיה של ביטחון עצמי בגוף שלה, התנועה על הבמה לא ממש הסתדרה אצלה, ודווקא סדנת ריקוד שהיא הלכה אליה, הצליחה לנסוך בה ביטחון עצמי, ששיפר בהמון את יכולות המשחק שלה."

יהלי מספרת על ההתחלה שבהחלט לא הייתה פשוטה: "אני, כשחקנית מקצועית, כדי לשחק דמות מוקצנת וקצת מופרעת, חייבת מולי את תגובת הנגד (קונטרה), כדי להעמיק את יצירת התחושה של חוסר האונים שלה.

הביטחון שיש היום לאמא בגוף שלה – הביא אותה להתמקצעות שמביאה את הדינמיקה המדויקת שרצינו ליצור בסיטואציות שבמופע."

מאחר ואני לא כאן כדי לעשות לכם, הקוראים, ספוילר, אספר שבשתי סיטואציות בתוך המופע בסדנה על מיניות, עולות שאלות שיכלו בקלות להביך את מי שאירית משחקת (את עצמה).

כשאני שואלת אותה איך התגברה, היא מודה שהייתה נבוכה מאוד והתביישה לומר את המשפטים אבל בסופו של דבר הצליחה להוציא אותם מפיה, לאחר שהחלה לבטוח יותר בעצמה על הבמה.

ואכן, במופע שאותו אני רואה בפעם הרביעית (וזכיתי להיות בין הראשונים שצפו בו כשרק יצא לאוויר העולם), אני מרגישה שמה שאירית ויהלי מעידות עליו – קורה על הבמה. "הביטחון של אמא במונולוגים וההתגברות על הבושה שהייתה לה – מאפשרים לי להשתולל ולהשתחרר עד הסוף, לקחת את הדמויות שאני משחקת ולהקצין אותן," אומרת יהלי.

יהלי שכבר הופיעה בחייה וממשיכה (היא החלה כחברה בצוות בידור במלון באילת, למדה משחק בניסן נתיב, הייתה חלק מצוות 'דומינו גרוס' והיום משחקת בסרטי סטודנטים ובפרסומות), יודעת להרגיש מתי הקהל מחובר ומתי פחות, אולי כי הסיטואציות פחות מוכרות לו.

"זה ככל הנראה מה שקרה עם המופע שלנו בהתחלה, כשהופענו בפני אנשים שיותר מכירים אותנו – ופחות היה להם מושג על כל הסדנאות והקורסים שמסתובבים בעולמנו."

מהמושב לעיר הגדולה

איך קרה שדווקא בתיאטרון הסמטה גילו אתכן והחליטו להמר על המופע? אירית מספרת שנכחה באירוע שאליו הגיעה המשווקת של תיאטרון הסמטה ואמרה שיש פרזנטציה, שבמסגרתה בוחרים את מופעי התיאטרון בשנה הקרובה: "כך מצאנו עצמנו עם עוד 13 קבוצות על הגג של הסמטה, מול סוללת אנשי תרבות, שהיו צריכים להחליט על עתידנו. סיימנו ונסענו חזרה הביתה, כי היה לנו ברור שאם אנחנו לא מקושרות לאף אושיית תרבות, אין לנו סיכוי להתקבל.

הטלפון הגיע ביציאה מאיילון, מנהלת השיווק בישרה שהתקבלנו ושנגיע. יהלי ואני היינו בהלם ולפני שנשכח את מה שנאמר לנו הרגע בשיחה, חזרנו על עקבותינו. מבחינתי זה נס," מסכמת אירית.

תיאטרון הסמטה ביפו הוא תיאטרון קטן וכמעט ביתי, שיש בו 50 מקומות בלבד. ההצגות שזוכות להופיע בו נבחרות בקפידה ומנהלי ההצגה או המופע מחויבים לסייע בשיווק.

חלק מהדיל הוא שאם מצליחים למלא את האולם לקראת כל מופע – ממשיכים. ההצגה "טיפול 10,000" – רצה שם כבר 6 שנים ("אולם מלא בכל פעם, טפו, טפו," אומרת אירית), אירית מופקדת על השיווק לחברים האמיתיים ולאלו הוירטואליים, שיושבים וקוראים את הפוסטים שלה ומשווקים לחברים שלהם.

כך הלך המעגל וגדל ותיאטרון הסמטה שפעם היה שם דבר ואחר כך היו לו שנים פחות טובות – נגלה היום ליותר קהלים, גם בזכות המופע הזה שמתקיים בימי שישי בערב, אחת לחודש.

אירית ויהלי מספרות על תהליך ההתבגרות שהן עברו ביחד ולחוד: "בתחילת דרכנו עם המופע, שיווקנו אותו רק למקומות קטנים, קהילות או מקומות עבודה – מופעים סגורים מוזמנים מראש.

גילינו שבחלק מהמופעים הקהל לא הבין למה צריך לצחוק – והיו כאלו שנראו קצת בהלם ולא הסכימו לזרום איתנו בשום אופן."

הן מציינות 3 מופעים שזכורים לא ממש לטובה, בהם הקהל היה בהכחשה והתחושה הייתה שבאים לבחון אותן על כמה המופע הוא לא – במקום לבוא למופע קומי וקצת לצחוק על החיים ומקסימום להצליח ליהנות. מהחוויה הזו, הלא מוצלחת, הן רק למדו והתפתחו ובדקו היכן ומה לשפר ולא ישבו וכעסו על הקהל.

אירית: "חשבתי שזה מופע נשי-פמיניסטי שרק נשים יבואו לראות. לא תכננתי לכתוב טקסטים פמיניסטיים אבל היה לי ברור שגברים פחות יתחברו לסיפור המסגרת של המופע. הופתעתי כשגברים החלו לתפוס מקום בקהל ואז היו באים ואומרים כמה נהנו וכמה צחקו, והיו גם את אלו שממש התחברו."

הביקורות מחמיאות

הביקורות הטובות לא איחרו להגיע וההצגה הפכה להצלחה. המופע הזה רץ כבר 400 פעמים, כמעט בכל רחבי הארץ. הן מופיעות בפני ארגונים, חוגי חברים, ישובים, מעגלי נשים ועוד.

אירית: "בשבילי להופיע כבר שש שנים, אחת לחודש, בתיאטרון הסמטה זו ההזדמנות להיות בעיר הגדולה שאני מודה עליה כל יום. אני נחשפת לקהלים שאולי לא היו מניעים את הרכב ונוסעים לדרום לראות אותנו מופיעות אצלנו בחצר, גם לא היתה להם דרך להיחשף אלינו."

כמו בסרטי קאלט, גם המופע של אירית ויהלי צובר לו קהל מעריצים, כאלו שבאים כבר פעם רביעית ויותר. "כל הסיטואציות שאנחנו מציגות על הבמה הן חוויות מוקצנות שעברנו בחיים.

למשל, מכירת התכשיטים הביתית. באמת היינו במכירה כזו שסידרה לנו חברה טובה של המשפחה וספגנו שם אמירות שיכולנו להיעלב מהן, אבל החלטנו לקחת אותן למקום של למידה ולכן אנחנו לא עושות כאלו מכירות יותר.

כן לקחנו את הסיטואציה לתוך המופע כי היא התאימה. אנחנו אוהבות להגיע לקהלים חדשים אבל חייבות לבדוק כמה תנאים כדי להיות בטוחות שהקהל ייהנה. חשוב לנו לדעת באיזה חלל מתקיים המופע מאחר והאינטימיות עם הקהל מאוד חשובה."

רשת של חיבורים

אירית דגמי גילתה את הרשתות החברתיות לפני כמה שנים. אנשים בגילה קצת מהססים לפני שהם מתפרצים לשם, הם מבינים מצד אחד את עניין הפרסום ולרובם זה לא נשמע טוב, חלקם מתביישים להיחשף, ומעטים, כמוה, מקבלים כנפיים ומבינים את כוחה של הפלטפורמה הזו.

בעקבות הפוסטים המרתקים והעמקת הידע המקצועי בתחום השיווק ברשתות, הפכה אירית למה שנקרא "אושיית פייסבוק". יש לה המון חברים, עוקבים ודף פייסבוק לכל אחד מהעסקים שלה. הפוסטים שלה משותפים כל הזמן והיא למדה שאם היא מגיעה למקום כלשהו ונהנית, היא חייבת לפרגן בפוסט שמביא הרבה לקוחות לאותו עסק.

אירית דגמי כותבת בלוג קבוע בסלונה והסיפורים שלה הם תמיד מהחיים, וכמו שהחיים שלה מעניינים – כך הפוסטים שתפוצתם רחבה. "ככל שאני מפרגנת לאחרים שמתי לב שאני מקבלת בחזרה. כך אני מצליחה לסייע למלא את האולם לקראת המופע, ליזום מופע חצר ולהביא מספיק קהל כך שאני לא מפסידה, לייצר רצף של הזמנות לעגילים שאני מייצרת ובכלל לחבר בין אנשים טובים."
בשנה האחרונה אני חברה בקהילת  (plp – people love people) – קהילה של אנשים שמארחים בבתים שהקימה ומנהלת יעל קורלנדר. את החיבור בינינו עשתה אירית ואת המפגש הראשון שלי עם חברי הקהילה מכל הארץ, אירחה אירית כאן, בבית בכוכב מיכאל. כשראיתי את החיבור בין האנשים הבנתי שאירית דייקה באופן שבו היא מבינה את עולם השיווק של העסקים הקטנים. בין חברי הקהילה מתקיים קשר מצוין ומפגשים רבים, וכמובן שכולם משווקים את כולם לקבוצות.

משמחת נשים

בעבר הרחוק אירית דגמי עיצבה תכשיטים מפימו, אותם היא ויהלי צילמו ומכרו בכל הזדמנות. אירית מעולם לא עזבה את תחום היצירה, תמיד היה לה משהו "בקנה" ששייך לתחום האמנות. אם זה משחק, צילום ואמרנו עיצוב עגילים. אז מהשנה לאירית יש עסק חדש: העגילים של  Irit Digmi.

"אני מכורה לסוג הזה של העגילים – צורה שעושה לי שמחה בלב," היא מעידה על עצמה, "אני עונדת את העגילים שאני מעצבת ומשבצת בכל מיני צבעים, ומגלה שחברות טובות שפוגשות אותי ממש מורידות לי אותם מהאוזניים ועונדות על עצמן. העליתי פוסט על העגילים וחברה שאלה אם אני מוכרת, אמרתי: "כן."

אירית לא חשבה על מכירת העגילים, בטח לא לקהל הרחב. כל המושגים שכרוכים בפתיחת עסק (מע"מ, מס הכנסה, חשבוניות…) הלחיצו אותה עד כדי אימה. "ברגע שקלטתי שמהפוסט הזה מכרתי 10 זוגות עגילים, הבנתי שאין לי ברירה אלא להתמודד עם מה שכל כך איים עלי: לא רציתי להיות עצמאית, אבל מהידיעה שאסור לי לקבל כסף בצורה כזו, תוך שעתיים התייצבתי במע"מ ופתחתי תיק עוסק.

הלכתי למס הכנסה, ביטוח לאומי ומצאתי רואת חשבון, התחלתי מיד לעבוד עם חשבונית ירוקה. שחררתי בבת אחת את כל הפחדים שהיו לי מהרשויות בזכות העגילים.
"לקחתי יועצת עסקית מ'מעוף', הקמתי אתר מכירה ואני מוכרת דרכו את העגילים. לא העליתי בדעתי שאצליח למכור לנשים שאני לא מכירה. חשבתי שבהתחלה אמכור למעגלים הקרובים, אבל הפוסט בפייסבוק כבר לא היה בשליטתי וההזמנות זרמו וממשיכות לזרום."

תמונת חיים

צילום הוא אחד מעשרות התחומים שאירית נמשכת אליהם. עד השנה היא בכלל לא חשבה שהאהבה הזו תשמש לה מקור פרנסה. מי שעוקב אחרי הפוסטים של אירית בפייסבוק נהנה כל בוקר מ"גלריית השדה", כך היא קוראת לתמונות שהיא מצלמת בצעידת הבוקר שלה, בשדות המושב.

התמונות, תמיד מעניינות, יש בהן הקפדה על קומפוזיציה, ניגודיות ותאורה, אך מה שעושה את הפוסטים לפופולאריים הוא מה שהיא כותבת. תמיד יש שם סיפור, קשר לתחום אחר בחייה. בתקופה האחרונה היא עושה את ההקשר לעגילים ולבחירת השילובים, יש פעמים שההקשר הוא מצב הרוח, מצב בריאותי ומה לא.

לא רחוק מהמושב, בקריית גת, גרה מאירה גוראי רז, "הכרנו באתר מוטק'ה לגיל השלישי, היינו שם יחד בקהילת צילום. אני העליתי את תמונות 'גלריית השדה' שלי, בעיקר אלו עם שדות הכרובים והיא הסתקרנה וביקשה להיפגש, כדי לצלם את השדות.

"בפגישתנו הראשונה היא ביקשה ממני לעמוד בכל מיני פוזות כדי לצלם אותי. לא התאים לי אבל היא התעקשה והסכמתי וסבלתי ובו בזמן הרגשתי משהו על עצמי. החשיפה הזו עשתה לי טוב, תהליך פנימי שמצליח לחבר אותי אל עצמי."

מאירה ואירית הפכו להיות צמד חמד ובכל ההפקות שאירית הרימה מאירה הגיעה לצלם. התמונות של מאירה מיוחדות בעיקר, כי היא תופסת רגעים שבהם המצולם לא תמיד מוכן ולכן יש בהן תחושה של שחרור.

זה היה עניין של זמן עד ששתיהן הגיעו למסקנה שזה טוב ויפה להעלות תמונות לרשת ולקבל לייקים ומחמאות, אבל למה לא לעשות מזה עסק?
לעסק המשותף שלהן הן קוראות "סשן פשן מאירית" – הן מפיקות יום שלם של צילומים, בעיקר לקבוצות של נשים, בוחרות לוקיישנים מיוחדים שלא הרבה מכירות ומשמחות את הנשים.

"לא מדובר בצילומי סטודיו," אומרת אירית, "בדיוק להיפך. אנחנו מביאות את הנשים לשחרור טוטאלי. התמונות מדברות בעד עצמן וכך גם התגובות שמגיעות לאחר שהתמונות נשלחות אל המשתתפות."

אירית הבינה שמה שהיא הרגישה והתמכרה לתחושה בבקשות של מאירה לעמוד בפוזות שונות ומשונות, היא הייתה רוצה להעניק לכל הנשים שעדיין לא חוו את השחרור הזה."

אני שואלת איך הן משווקות והיא, שהפכה בשנתיים האחרונות ל"חיית רשת" במובן החיובי מביטה לתקרה ואומרת שהיא חייבת לפגוש את מארק צוקרברג, כדי להודות לו על הפלא הזה שנקרא פייסבוק ואיך הוא שינה לה את החיים.

בנוסף לאלו, אירית רצה עם מופע נוסף עם חברתה הטובה מקריית גת, רינה לזר. "מדברות לרוחב" הן קראו למופע שמשלב סיפורי נשים בגיל השלישי, כלומר, סוגיות מחייהן ושירים שרינה שרה ומתאימים באופן מדויק לנושא השיחה ביניהן.

לאירית יש גם מופע יחיד שהיא קוראת לו: "אני כבר לא אוכלת את כל הצ'ק", מעין הרצגת (הרצאה ומצגת), לזכר הימים שהיא מעדיפה אולי לשכוח ("מי שמכיר אותי מעל עשרים שנים יודע שלא תמיד נראיתי כמו היום"), אך בעיקר כהומאז' לכל השנים בהן הנחתה 11 קבוצות הרזייה במקביל וידעה לעמוד במדויק על אופן החשיבה של מי שאינם מצליחים לרדת במשקל ובעצם גילתה להם את הדרך לפתרון.