יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2023 08 15 140751

סיירת "קול הלילה"

12 דק' קריאה

שיתוף:

"קול הלילה" הוא פרויקט מיוחד של האגף לשירותים חברתיים במועצה האזורית חוף אשקלון * בערבי חמישי יוצאת סיירת עם עובדת סוציאלית, מדריך ומתנדבים, כדי לפגוש בני נוער משוטטים, לשוחח איתם ולנסות להיות מבוגר משמעותי עבורם * עדינה בר-אל שוחחה עם נעם אביב, עובדת סויצאלית בת 26 ועם אלפרדו וקס, בן ה-81, שניהם נמצאים בשטח כמעט כל הלילה ונותנים אוזן קשבת ותמיכה לילדים ולנערים

קשר מיוחד לבני נוער 

נעם  אביב (26) היא עובדת סוציאלית במחלקת הרווחה במועצה האזורית חוף אשקלון. היא נולדה במושב גדיד בגוש קטיף. הוריה טיפחו שם משק וגידלו בו ירקות. בעת הפינוי מהגוש היתה נעם בת שמונה, ואז פונתה עם משפחתה להתגורר באתר הקראווילות ביישוב ניצן. כעבור כמה שנים, כשהיתה בת 14, עברה המשפחה לגור ביישוב החדש באר גנים. ביתם היה הראשון שנבנה ביישוב זה. נעם למדה בבית הספר היסודי האזורי של הגוש, ולאחר המעבר לניצן בבית ספר "ניצני קטיף".  

כבר בנעוריה השתתפה נעם במסגרת די חלוצית לטובת החברה. היה זה בפרויקט שנקרא "שֶלֶ"פ" מטעם בני עקיבא, בו מועברים תלמידים לאחד ביישובים בפריפריה, מתגוררים שם בדירה כקומונה ומשתלבים כתלמידים בבית ספר תיכון מקומי.   

מספרת נעם: "במסגרת פרויקט 'שלפ' עברתי להתגורר בנהריה והשתלבתי בבית הספר התיכון עמל. מטרת התוכנית הינה להצמיח הנהגה מקומית. על כן השתלבנו גם במסגרות ההתנדבות בעיר, ניסינו לרתום את תלמידות כיתתנו להתנדב יחד איתנו ולהרים פרויקטים חינוכיים חברתיים במסגרת בית הספר בו למדנו. זו תוכנית מורכבת ולא פשוטה. הייתי צריכה לעזוב את התיכון בו למדתי, דווקא בשנה האחרונה לה כולם מחכים. כמו כן לעזוב את הבית ולגור עם עוד חמש בנות שאני לא מכירה, וזאת בתקופה שכל בני ובנות גילי ממשיכים את כיתה יב' כרגיל. במצב כזה אַתְ מרגישה די לבד בהתמודדות ובאתגרים שבהם את נתקלת, אבל זה שווה את זה לגמרי. זאת אחת התוכניות היותר מוצלחות בעיניי."  

לאחר סיום התיכון שרתה נעם במסגרת השירות הלאומי בתיכון בו למדו נערים שנשרו ממסגרות חינוכיות שונות בעיר רחובות: "חלק מהנערים היו מסובכים עם תיקים במשטרה," היא מספרת, "ואנחנו היינו צריכים לעשות כל מיני התערבויות, כגון ליווי נערים לבתי המשפט." 

לאחר השירות הלאומי למדה נעם במכללת אשקלון בפקולטה לעבודה סוציאלית. תוך כדי לימודים היא עבדה כרכזת נוער בגבר-עם ואחר-כך בבאר-גנים, בו המשיכה גם לאחר סיום לימודיה. 

לפני שלוש שנים התקבלה נעם לעבודה כעובדת סוציאלית במחלקת הרווחה של מוא"ז חוף אשקלון, וכאן היא מנחה את הפרויקט החשוב של "קול הלילה". במסגרת עבודתה נעם גם מלווה להט"בים ביישובי המועצה ועוזרת להם למצות את זכויותיהם.

Screenshot 2023 08 15 140815
נעם אביב, עובדת סוציאלית. צילום: דרור מיכאלי

איך מלמדים סובלנות 

נתחיל לספר על פעילות ארצית של נעם. היא שותפה לפרויקט ארצי שנקרא "ניהול מחלוקת בחברה הישראלית", בו שותפים שלושה מרכזים: "מרכז קטיף", (ראו "קו למושב" 1193, 29.7.2021); מרכז רבין בתל-אביב ו"דרך שירה בנקי" בירושלים. (ע"ש שירה בנקי ז"ל, שנרצחה במצעד גאווה בירושלים). 

הפרויקט מיועד לתלמידי כיתות י' בכל הארץ ומטרתו ללמד כיצד לנהל מחלוקת בדרך שלא תוביל לשנאה ואלימות, אלא באמצעות סבלנות, הקשבה והבנת הלגיטימציה של ריבוי דעות בחברה הישראלית.  

"לאור שלושה משברים רציניים שהיו בחברה הישראלית – הפינוי בכוח מגוש קטיף, רצח רבין ורצח שירה בנקי – אנחנו מלמדים תלמידי תיכון איך מנהלים מחלוקות, איך מעלים מחלוקת על שולחן הדיונים ומנהלים שיח בצורה מכבדת. זאת, כמובן, כדי שלא יחזרו  אירועי אלימות כפי שהיו," מספרת נעם. "התלמידים מגיעים מבתי ספר שונים, ואנחנו יוצרים קבוצות הטרוגניות למעגלי השיח, חילוניים ודתיים באותה קבוצה. הם עוברים מעין מסע בן שלושה מפגשים, מפגש בכל אחד מן המרכזים. כל קבוצה מקבלת שני מנחים, האחד ממרכז רבין והאחד ממרכז קטיף. בכל מפגש מוצגת מחלוקת עם שתי דעות שונות, ומדגימים כיצד להתמודד עם חוסר הסכמה. הפרויקט מתחיל כל שנה בסביבות חודש דצמבר ומסתיים באפריל.

רכב הסיור
רכב הסיור של סיירת "קול הלילה". צילום: סיירת "קול הלילה"

"קול הלילה" 

אבל פרויקט הדגל של נעם, לו היא מקדישה את מרבית זמנה, הוא כאמור "קול הלילה" – סיירת לילית של האגף לשירותים חברתיים במועצה.  בניגוד  לעבודתה עם הלהט"בים שרובם מבוגרים והליווי הוא פרטני, ב"קול הלילה" עוזרים לבני נוער משוטטים ונפגשים עמם בעיקר בקבוצות.  

"בכל יום חמישי, מן השעה תשע בערב עד שתיים בלילה, אנחנו יוצאים לסייר באזור ניצן ובאר-גנים, פוגשים קבוצות נוער שמשוטטים שם ומתאספים בחושות, במבנים עזובים וגם בחוף הים. בעצם נוכחותנו שם והשיחות עמהם, אנחנו יוצרים איתם קשר שמעמיק עם הזמן ומנסים לעזור להם לעבור את התקופה המורכבת הזאת בחייהם – גיל ההתבגרות. הכל מתוך ההבנה שהנערים שאנו פוגשים נמצאים בתקופה מלאת מתחים עם כל המבוגרים בחייהם, אנו מנסים ליצור קשר המבוסס על אמון ובהתאם לצרכים גם לתווך אותם גם לגורמים בקהילה," מסבירה נעם.  

איך הכול התחיל? 

"זה התחיל בתקופת הקורונה שבמהלכה לא פעלו מסגרות החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, והיה צורך לבדוק מה קורה עם הנוער בלילות. משרד הרווחה נתן לנו איזה שהוא תקציב די מוגבל להפעיל סיירות לילה, סיירות איתור. הפעלנו אותן בכמה יישובים ששייכים למועצה: בית שקמה, ברכיה, באר גנים וניצן, אבל אחרי כמה חודשים נגמר התקציב. אנחנו נוכחנו לדעת שיש צורך רב להיות עם 'היד על הדופק', בעיקר בניצן ובבאר גנים, שם יש הרבה נערים משוטטים שמחפשים את עצמם וצריכים איזה שהוא מבוגר משמעותי שיהיה בחייהם.  

"לכן החלטנו להמשיך את הפרויקט במועצה שלנו, למרות שלא קיבלנו תקציב. הרכבנו צוות, אימצנו אותו מודל ויצאנו לשטח. בחרנו להתמקד באזור היישובים באר גנים וניצן. ולמה דווקא שם? כי היישובים האלה קרובים לים, ובניצן יש הרבה מבנים נטושים בתחום הקראווילות שנעזבו.  מגיע לשם נוער מכל האזור שמסביב, גם מהמושבים וגם מהערים באזור: גדרה, אשדוד, אשקלון, נתיבות. אנחנו לא מסיירים באזורים אחרים, אלא מטפלים במי שמגיע לאזור שלנו. לגבי אלו שאינם שייכים לחוף אשקלון, אנחנו משתדלים להיות בקשר עם מחלקות הרווחה ביישובים שלהם. אני משתדלת להפנות אותם לגורמים  בקהילה שלהם."  

נעם יצאה לסייר בלילות חמישי עם מדריכים ומתנדבים: "אחרי כשנה נודע לעובדי משרד הרווחה שאנחנו ממשיכים בפרויקט בכוחות עצמנו, והם החליטו לתקצב אותנו. עכשיו אנחנו מתוקצבים כדי לגייס מדריכים בשכר, וכן כדי לקנות  עבור הילדים שאנחנו פוגשים בלילות בקבוקי מים וחטיפים."  

אגב, מדי פעם מגדירים בני שיחי את המשוטטים כ"ילדים" במקום "נערים". ואכן מסתבר שיש שם גם ילדים של ממש, החל מגיל 10 או 12. השכבה המרכזית היא אמנם של בני 14 עד 18, אבל בעצם זה לא משנה, בני כל הגילים הללו שנמצאים מחוץ למסגרת זקוקים לאוזן קשבת ויד מכוונת.

בני נוער מתארגנים למפגש לילה
בני נוער מתארגנים למפגש לילה. צילום: סיירת "קול הלילה"

בעיות התבגרות 

כרגע פועלת סיירת אחת ובה נעם העו"ס, מדריכה ומתנדב. בשבועות הקרובים עתידה להיפתח סיירת נוספת בחוף אשקלון. הם מלווים על ידי מדריך חיצוני שיש לו ניסיון עשיר באיתור. זה מודל מאוד מאוד דומה לפעילות של "עלם".  

"המדריך שייעץ לנו בעבר גם עבד ב'עלם'," אומרת נעם. "כשהתחלנו את הסיירת הזו היינו בקשר מאוד צמוד איתם, התייעצנו איתם והם נתנו לנו כלים וידע שלהם. אבל אנחנו עכשיו עושים את זה בצורה עצמאית. יש  שרשרת של הדרכה אישית," היא מסבירה. "אני מודרכת ומדריכה את אלו שעובדים איתי – מדריכים ומתנדבים. אחת לכמה שבועות יש פגישה מקצועית לכל הצוות." 

כאשר נעם מתבקשת להביא דוגמאות לעבודתם, היא מספרת: "נערים משתפים אותנו בכל מיני קשיים שיש להם בקשר עם ההורים. מדובר בבעיות קטנות וגדולות, החל מנערים שהתחילו לעשן ופוחדים לספר להורים שלהם, עד כל מיני דברים שקשורים במיניות, באמצעי מניעה ואלכוהול. משתפים ממש בכול. הסיפור הזה של הקשר עם ההורים חוזר על עצמו הרבה. אנחנו לא מזמנים את ההורים, אנחנו בעיקר עושים עבודה עם הנערים, מייעצים להם איך הכי נכון לפנות, ואנחנו גם מייעצים להם לומר להורים, שאם הם צריכים איזו שהיא הכוונה, הם מוזמנים לפנות אלינו.  

"אנחנו שומרים על קשר עם כל הגורמים בקהילה," היא מוסיפה, "עם היועצות בבתי הספר בהם לומדים הנערים, עם הוועדים של היישוב…"  

ומה בעניין הדיסקרטיות?  

"אנחנו חייבים לשמור על סודיות, כדי שיהיה אמון בינינו ובין הילדים." אומרת נעם, "לכן אנחנו אף פעם לא מעבירים שמות ברמה הפרטנית, מעבר למקרים של חובת דיווח, כמובן. אבל אם אנחנו נוכחים לדעת שיש איזו שהיא תופעה מדאיגה וחוזרת בשטח, אנחנו עושים הכול כדי להעביר את זה הלאה ודואגים שזה יטופל."  

על אחד המקרים מספרת נעם: "לפני כמה זמן פנו אלינו כמה ילדים וסיפרו לנו אחרי התלבטויות על  פגיעה מינית כלפי מישהו אחר שהם יודעים עליה ושלא טופלה, כאשר הם הרגישו שאינם יודעים למי לפנות ומה לעשות עם המידע הזה – הם באו אלינו ושיתפו. חשבנו יחד מה המקום שלהם בדבר הזה, מה הם יכולים לעשות. כמובן שמבחינה חוקית אנחנו פנינו אל עובדת סוציאלית לחוק והרווחה פעלה באירוע זה, עליו נודע לנו מפי הילדים. 

"אנחנו כוללים בסיורנו את חוף הים, בעיקר בקיץ," מוסיפה נעם, "בחוף יש דברים קצת יותר רציניים. שם יש סמים וכן יש כל מיני סיטואציות אחרות. לגבינו בחוף הדברים גם יותר מורכבים, כיוון שאין לנו היכרות מוקדמת עם נוער זה ואין לו עדיין אמון בנו, לעומת הנערים בניצן ובבאר גנים שאנחנו מכירים  היטב והם מכירים אותנו, לכן נוצר איזה שהוא אמון. בחוף זה תמיד יותר מורכב."  

בחורף יש אמנם פחות ילדים, ואז הסיירת דואגת לעשות אתם דברים מחממים כמו מדורה וכן מביאה להם שמיכות. מספרת נעם: "לפעמים יש נערות שיוצאות עם לבוש מינימלי, גם כאשר קפוא בחוץ. אנחנו משתדלים להתאים את עצמנו למצב ולספק לנערים ולנערות מה שצריך."   

הם נתקלים די הרבה בחבורות של בנים עם בת אחת או שתיים. "אנחנו יושבים אתם ומדברים אתם על זה. אנחנו משוחחים בעיקר עם הבנים (שהם הרוב) על מוגנות ועל מיניות בריאה. אנחנו בודקים עם הבנות אם יש להן איך לחזור הביתה. בעצם אנחנו משתדלים למנוע הרבה מקרים של פגיעה מינית או ניצול." 

"בסופו של דבר אנחנו צריכים להתרגל למחשבה שלא נוכל להציל את כולם," אומרת נעם, "גם כשאני רואה סיטואציה מורכבת אני לא יכולה להישאר שם כל הלילה, לצערי. אבל אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים," והיא מסכמת בהתרגשות: "הפעילות ממש חשובה וגם ממש מעניינת. אַתְּ לא מבינה איזה כיף זה, ברגע שהילדים מצליחים לפתח איזה שהוא אמון בנו, אז הם נפתחים ומשתפים. הם כל כך צמאים לקשר הזה, לשוחח עם אדם בוגר. פעמים רבות חושבים המבוגרים שהדור הזה יודע הכול בזכות האינטרנט וכו'. אבל זה לא כך. פעם שוחחתי עם אחת האימהות על אמצעי מניעה, והיא אמרה לי: 'א, הבן שלי יכול ללמד אותך'. ההורים בטוחים שהילדים שלהם יודעים הכול, ולאמיתו של דבר הצעירים לא יודעים כלום. הם ממש זקוקים למישהו שישב איתם וידבר איתם בשפה פשוטה, בשפה שמתאימה להם, ולא להיחשף לתכנים באינטרנט ולחשוב שזו האמת – זה ממש ממש חשוב."

Screenshot 2023 08 15 142841
הלוגו של סיירת "קול הלילה"

אלפרדו – המתנדב המבוגר האחראי 

המליצו לי לראיין את אלפרדו וקס, חבר מושב נתיב העשרה, שבגיל 81 מתנדב בפרויקט "קול הלילה". אלפרדו, רעייתו סוזן ובנו בן השנתיים הגיעו ב-74' למושב נתיב העשרה בפתחת רפיח. הם היו בקבוצה השנייה של המתיישבים ביישוב:  "זה פרק חשוב בחיים שלי," אומר אלפרדו. לאחר הפינוי הוא עבר עם כמה משפחות למושב נתיב העשרה החדש שהוקם, ליד מחסום ארז.  

בתחילת השיחה ביקשתי ממנו להתחיל לספר על עצמו. "אין בעיה," הוא ענה בהתלהבות, בקול עם מבטא דרום אמריקאי, "אני אהיה כמו ספר פתוח, יש לי הרבה סיפורים."  

ואכן הסיפור הראשון נשמע ממש כאילו סופר המציא אותו: "אני אספר לך על הריאיון הראשון שערכו לי. זה היה בנתיב העשרה בפתחת רפיח. בשנת 1981, ביום בו נרצח נשיא מצרים אנואר סאדאת. בסביבות השעה עשר בערב, שמעתי דפיקות על דלת ביתי, שם באמצע המדבר. פתחתי את הדלת ומולי עמד אדם גבוה מאוד, פניו וחולצתו הלבנה מלוכלכים בכתמי דם, והוא אמר לי באנגלית: 'אני כתב של מגזין אמריקאי. הייתי בין אלו שצילמו במצרים עבור העיתון. צילמתי את הרצח של סאדאת, ברחתי משם והגעתי הנה'. הוא נשאר בביתי יומיים שלושה ושוחחנו. לפני שנפרד ממני, הוא הבטיח לשלוח אלי מישהו מהירחון 'נשיונל ג'יאוגרפיק'. ואכן אחרי שבועיים הגיע אלי צלם מאוד מפורסם, יהודי-אמריקאי בשם דייויד דאובילט (David Doubilet), צלם תת-ימי שהתמחה בצילומי כרישים. הוא נשאר בפתחת רפיח כעשרה ימים והכין כתבה על הפתחה והמתיישבים וצילם תמונות רבות.  

אלפרדו נולד בארגנטינה בשנת 1941 להורים מבוגרים יחסית: "שתי משפחות המוצא שלי הגיעו באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת לארגנטינה," הוא מספר. "אימי הגיעה עם הוריה מפולין ואבי הגיע עם הוריו מאוסטריה." המשפחה של אימו היתה עשירה בפולין והגיעה לארגנטינה עם רכוש רב, אך זה נגנב מהם והם התיישבו באחת הקולוניות של הברון הירש, שם עבדו קשה מאוד בחקלאות ובקושי היה להם מה לאכול.  

לאחר זמן עברה המשפחה לעיר רוסריו, שם נפגשו הוריו ונישאו זה לזו. בעיר זו נולד ב-1941 אלפרדו, שהיה בן יחיד להוריו: "משפחות המוצא של אבי ואימי, וכך גם הם, החליטו לא להתגורר בשכונות יהודיות, אלא להשתלב, לקבל אזרחות ארגנטינאית," אומר אלפרדו. "כמו כל היהודים הם ידעו שפות נוספות: פולנית, גרמנית, קצת אנגלית וגם לטינית. כאשר הוריי רצו שלא אבין את דבריהם, הם דיברו ביניהם בפולנית וביידיש. אבל אתי דיברו רק בספרדית, כדי שאשתלב."  

אלפרדו למד בבי"ס יסודי ממלכתי ואחר הצהריים ביקר במין 'חדר' – בית ספר קטן בן שתי כיתות. בהמשך למד בתיכון יוקרתי במרכז העיר רוסריו, ליד בית הכנסת הגדול. כבר מילדות היה אלפרדו ספורטאי פעיל בשני ענפים: שחייה ורוגבי.  

לאחר שסיים את לימודי התיכון רצה אביו שילמד מקצוע שיעזור במפעל שניהל, כגון ראיית חשבון. "אבל אני בחרתי ללמוד בבית ספר טכני, להיות טכנאי מכני," הוא מספר. אלפרדו למד בבית ספר טכני שהיה שלוחה של אוניברסיטה להנדסה ואדריכלות ברוסריו. עם סיום ביה"ס הטכני היתה לו אפשרות להמשיך ישר בלימודים האקדמאיים באוניברסיטה הזו להנדסה ולאדריכלות, אבל אז התעקש אביו שהוא ימלא את חובתו האזרחית כארגנטינאי ויתגייס לצבא.  

אלפרדו שירת בחיל הרגלים במשך שנה, השתחרר והתחיל ללמוד אדריכלות באוניברסיטה. אותה תקופה פרצו בארגנטינה מהפכות צבאיות ובכל כמה חודשים שלט גנרל אחר בארץ. גם המצב הכלכלי הורע מאוד. אחד הנשיאים עשה פיחות, היתה אינפלציה גבוהה והוריו של אלפרדו, שהיו סוחרים אמידים, הפסידו את כל הונם. הם היו חייבים לעזוב את ביתם הגדול. הוריו כבר לא היו צעירים אז, ואביו היה לאחר התקף לב. בכל זאת הם "לקחו את עצמם בידיים", עברו לבית אחר עם כמה חדרים, ניהלו בו פנסיון, השכירו חדרים לסטודנטים וגם בישלו עבורם."  

"היתה זו שנה קשה," מספר אלפרדו. "בבוקר למדתי באוניברסיטה ובשעות הערב והלילה עבדתי כטכנאי מכונות במפעל מקררים. הייתי עובד מ-11:30 בערב עד 6 בבוקר. בשש הגעתי הביתה, ישן שעה וחצי שעתיים והולך ללמוד."  

ההורים הצליחו להתאושש ולחזור לביתם הקודם ואלפרדו פתח חנות קטנה לאספקת מכשירים וחומרים טכניים לסטודנטים לאדריכלות, כדי לממן בעצמו את לימודיו באוניברסיטה. אביו היה פעיל בבית הכנסת הגדול ואימו וסבתו היו פעילות בויצ"ו. היה להם קשר עם ישראל. שליחים מהארץ היו מגיעים לבית סבתו והיו להם קשרי מכתבים עם קרובי משפחה בארץ. "התקופה בארגנטינה התחילה להיות תוססת," הוא מספר, "ואני חשתי שאין לי עתיד בארגנטינה והחלטתי  לעלות לארץ."  

אלפרדו עלה ארצה בגיל 27 בשנת 1968. הוא שהה כמה חודשים אצל קרובי משפחה, ואחר כך הגיע לאולפן בקיבוץ משמר העמק, שם פגש את סוזן, עולה חדשה מאמריקה והשניים נישאו: "היא היתה ילדת פרחים מניו-יורק," אומר אלפרדו, דבר שמסביר איך בהמשך הדרך הצטרפה אליו אל כל המקומות אליהם עבר. הם עזבו את הקיבוץ והתגוררו בחיפה, שם התקבל אלפרדו לעבוד כטכנאי במפעל לחוטי חשמל. במקביל נרשם לטכניון וסיים את לימודי האדריכלות. הם עברו לגור בתל-אביב, שם עבד אלפרדו בחברת שרטוט ושם נולד בנם הבכור, אבל הם לא שקטו על השמרים ונסעו לאמריקה. "אחרי שנה ביקשה אשתי לשוב לארץ וכך עשינו. חזרנו לתל-אביב, התקבלתי לעבודה באותה חברה בה עבדתי לפני עזיבתי. הבאתי סירת מפרש מאמריקה, ובכל בוקר יצאתי עם הספינה לים לשעתיים. אחר כך עבדתי בשרטוט."

Screenshot 2023 08 15 140832
נעם ואלפרדו בסיור הלילי. אלבום פרטי

ב"נתיב העשרה" בפתחת רפיח 

ושוב חיפש אלפרדו שינוי. הפעם הוא החליט שהוא רוצה להיות עצמאי: "ויותר מזה – אני רוצה להיות חקלאי. מישהו סיפר לי, שיש משקים בפתחת רפיח. הגעתי לשם עם אשתי. ראינו חולות, שמים כחולים וים כחול, והחלטנו לבוא לגור פה.  

"הגענו לנתיב העשרה בשנת 1974. היה לנו משק כמו לכולם," הוא מספר. "לא ידעתי כלום על עבודה חקלאית, אפילו איך לשתות שתילים. אבל היו ביישוב היו חברים עם רקע חקלאי ממושבים ומקיבוצים שעזרו לי ולבעלי רקע עירוני אחרים. האמת היא שגם המדריכים החקלאיים התלבטו אז מה כדאי לגדל, כי זו היתה הפעם הראשונה שגידלו על חולות במדבר. בסופו של דבר, רוב הגידולים שהצליחו היו ירקות. לאט לאט כולנו למדנו מכולנו. היו גם פשלות ומצד שני היו הצלחות כבירות. בתקופה שהיינו שם כל הפִתחה הפכה בעצם לחממה של אירופה. כי אצלנו לעומת אירופה לא היה כמעט חורף. זו היתה תקופת הזהב של הייצוא. אפילו שלחנו באוניות עגבניות עם חיי מדף ארוכים יותר." 

בנתיב העשרה בפִּתחה נולדו לאלפרדו וסוזן עוד שלושה ילדים. "זה היה גן עדן, הילדים הסתובבו חופשי. כל הפועלים היו בדואים, ילדינו שיחקו עם ילדיהם גם במחנות שלהם. השוק המרכזי שלנו היה ברפיח. היו שם בדואים שדיברו יידיש, כי עבדו שנים רבות בישראל. מוכר הירקות דיבר אתי יידיש." 

במושב "נתיב העשרה" החדש  

ואז הגיע מועד הפינוי. אלפרדו היה בין המשפחות שביקשו מהמדינה "מושב תמורת מושב", למרות שהמפונים היו יכולים להתיישב בכל מקום בארץ; כ-70 משפחות, בתוכם משפחתו של אלפרדו, קיבלו קיבלו שטחים ליד מחסום ארז, ושם הקימו את מושב נתיב העשרה החדש.  

"בנתיב העשרה החדש היה לי משק. גידלנו פרחים וירקות בשטחים פתוחים וגם בחממות. במשך השנים היו ירידות ועליות במצב החקלאות. היום מייצרים במושב בעיקר זרעים, ויש גם כמה משתלות גדולות. אני לא עודדתי את ילדיי לעסוק בחקלאות ובמרוצת הזמן החכרתי את השטחים שלי."  שלושה מילדיו מתגוררים במושב עם בני משפחותיהם, והרביעי חי בקיבוץ ארז עם רעייתו, בת המקום.  

לאחר החכרת השטחים החל אלפרדו לנסוע ולשהות בארצות שונות ברחבי העולם כנציג של חברות חקלאיות. יקצר המצע מלספר על כל מסעותיו. בקיצור: הוא היה 12 שנה בסין, כנציג חברת "זרעים גדרה"; הוא היה כחצי שנה גם במקסיקו ותקופות מסוימות בקוריאה, בטייוואן, בפיליפינים, באקוודור. במשך חצי שנה היה אלפרדו באתיופיה: "עבדתי שם בגידול עצי קיקיון לצורך הפקת שמנים לתעשיית המכוניות ולקוסמטיקה. הבאנו זנים מיוחדים שפיתחו בארץ. זה גידול המתאים למדבר, והמטרה היתה לספק פרנסה לתושבי המקום," הוא מספר. 

בגיל 74 סיים אלפרדו את נדודיו בארצות השונות וחזר למושב. "חיפשתי משהו להיות מעורב בו. שמתי לב שכל המבוגרים עוסקים בסיפורים מן העבר, ואני חי בהווה ולמען העתיד – העבר לא מעניין אותי." הוא יצא לטיולים ולחופשות עם ילדיו ונכדיו אך זה לא הספיק לו. לכן התנדב לסיירת "קול הלילה".  

מתנדב בסיירת "קול הלילה"  

"בסיירת 'קול הלילה' אנחנו יוצאים לסיור בכל ערב חמישי עד אמצע הלילה. נעם מכירה היטב את  הצעירים ואת המקומות בהם החבורות נפגשות, היא יודעת לדבר בשפה שלהם. היא משתלבת אתם בלי בעיה. היא אמרה לי כבר מן ההתחלה: 'אלפרדו, אנחנו לא משטרה, אנחנו לא מלשינים, אנחנו באים לשמוע, להשמיע ולייעץ אם מבקשים מאיתנו. צריך להיות עם היד על הדופק."  

עם הממתקים והפיצוחים הם מביאים לצעירים הרבה בקבוקי מים. אלפרדו מסביר את הסיבה והיא השתייה החריפה: "בזולות שלהם בין ההריסות, בין השיחים, בכל מיני מקומות חשוכים יש הרבה בקבוקי עראק. מסתבר שהצעירים שותים הרבה ולפעמים מוהלים את העראק עם 'רד בול', לכן חשוב מאוד שישתו מים." גם אלפרדו מציין את הגיל הצעיר של המשוטטים, החל מגיל 12 וכן שהרוב הם בנים: "אבל יש גם בנות. קורה שילדות בנת 12 מגיעות. אנחנו שולחים אותן הביתה. קרה גם שנעם לקחה במכוניתה בנות והחזירה אותן לבתיהן בשעה שלוש לפנות בוקר." 

לפני כשנה וחצי נפטרה רעייתו של אלפרדו. גם כאלמן הוא יוצא דופן: "כשאני רוצה לשמח את עצמי, אני עולה לקבר שלה. אנחנו, בני המשפחה, גם עושים פיקניקים שם. אנחנו זוכרים אותה ומספרים את הדברים הטובים עליה." והוא מסכם: "אני זורם בכל מצב. לא מתלונן על שום דבר. בגיל שלנו יש לנו את הקצב שלנו." נאחל לו בריאות טובה והמשך תרומה לחברה.   

בשלב זה יש לנעם מדריכה ומתנדב אחד בצוות וזה המקום לציין שהם מחפשים מתנדבים נוספים, שיהיו זמינים בימי חמישי בכל שבוע. אז מתחיל בעצם סוף השבוע, וגם בתקופת לימודים יוצאים צעירים לבלות בערב זה. כמו כן, מחלקת הרווחה של המועצה מתכוננת להקים סיירת נוספת, ולצורך זה יש צורך במדריך וברכז סיירת, שניהם בשכר, בחלקיות משרה.  

מהם הכישורים הנדרשים מצוותי הסיירות? 

נעם: " עליהם להיות בעלי איזה שהוא ניסיון בעבודה עם בני נוער וכמובן תשוקה, רצון לעזור. כמו כן דרושה נכונות לאמוד את המרחב של הנוער." והיא מסבירה: "העבודה שלנו שונה לגמרי. הם לא מגיעים אלינו, אלא אנחנו נכנסים אליהם, לשטח המרחב שלהם. לכן יש צורך להיות עם הרבה ענווה וצניעות בתוך הדבר הזה, עם יכולת לא לשפוט את הדברים שאנחנו רואים, כי אנחנו נתקלים בדברים מאוד מורכבים. 

"חשובה מאוד היציבות," מוסיפה נעה. "כדי לבנות מערכת יחסים הבנויה על אמון עם הילדים, הם צריכים לראות אותנו בכל שבוע. זה משהו שנוצר במשך זמן ארוך, לכן אנחנו מבקשים מתנדבים עם נכונות לתקופה ארוכה ולא לכמה פעמים בודדות."   

* למעוניינים להתנדב, נא לפנות אל נעם: 054-3539053

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

השטחים החקלאיים בעוטף עזה מספקים כ-50% אחוז מסך הדרישה הקלורית השנתית של אוכלוסיית ישראל * קבוצת מחקר מאוניברסיטת בן-גוריון בחנה את השפעת המלחמה על ייצור המזון בעוטף וזיהתה 16 גידולים שגידולם בישראל פגיע במיוחד
3 דק' קריאה
אומר מתן אלדר, חקלאי צעיר ממושב צופר שבערבה התיכונה, שיחד עם רעייתו תם חזר למושב ממרכז הארץ, בנה משק ולאחרונה פתח שוק איכרים מצליח בלב המושב  שלוש בצהריים. השמש במושב צופר, בערבה התיכונה, מתקיפה
4 דק' קריאה
אבי סיילס, מוסיקאי ממושב עזריקם, אימץ חייל בודד ממשפחה חסידית אמריקאית, דובר יידיש, שחזר בשאלה * עתה, כעבור שנה, הצעיר הוא כבר קצין בצה"ל, שולט בשתי שפות שהיו חדשות לו – עברית ואנגלית *
8 דק' קריאה
בית משפט השלום בב"ש קיבל לאחרונה תביעה שהגישה רמ"י נגד זוג ממושב הודיה, על שימושים חורגים שביצעו וחייב אותם לפנות ולסלק את השימוש ולשלם דמי שימוש בסך של כ-320,000 ש"ח  העובדות   הנתבעים הינם בני
3 דק' קריאה
אורי אדלר, יזהר טוגנדהפט – הארגון לחקלאות אורגנית דוד סילברמן, אריה יצחק, מולי זקס, מאיה שניט-אורלנד – שירות ההדרכה והמקצוע אשר איזנקוט  ז"ל– מדריך שירות שדה בגימלאותאפרים ציפלביץ, שירות שדה, מו"פ בקעת הירדן הקומפוסט
8 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן