יבול שיא
הרפת והחלב
יוצאים לדרך. מימין בועז דוייב יורם אלבום פרטי

פנסיונרים חוצים את ארה"ב באופניים

10 דק' קריאה

שיתוף:

שלושה חברים – מושבניק אחד ושני עירונים בני 67 ומעלה – החליטו לחצות את ארצות הברית באופניים * הם עשו זאת במשך שלושה חודשים וגילו את החצר האחורית של אמריקה * הם חצו מדבר, מרחבים ירוקים עם שפע מים ועיירות קטנות, וסיימו בניו-יורק, שגם אותה ראו מזווית ראייה חדשה

דוד (דייב) רוזנברג ממושב ניר-ישראל, יורם אפרים מהרצליה ובועז אדר מגני תקווה הם שלושה חברים, רוכבי אופניים פנסיונרים שעשו את הבלתי יאומן. פגשתי לשיחה את דייב ואת בועז, ואילו יורם הצטרף אלינו בזום.

השיחה מתחילה כאשר יורם שואל מביתו את חבריו אם הם רכבו כבר היום, והתשובה היתה: "כן, משהו קצר, שעתיים וחצי." ואז הבנתי לאיזו חבורה של מומחים נקלעתי, שרכיבה בת שעתיים וחצי נחשבת אצלם "משהו קצר."

בצפון קליפורניה. אלבום פרטי
בצפון קליפורניה. אלבום פרטי

איך הם התחילו?  

יורם אפרים (70), יליד הרצליה, נשוי, אב לשלושה וסב לשישה נכדים, הוא הנדסאי אלקטרוניקה במקצועו. בצבא שירת בחיל הקשר (היום חיל התקשוב), באוגדת שריון בסיני. אחרי השחרור מצה"ל עבד בפיתוח אלקטרוני צבאי ואזרחי ובשנים אחרונות עסק בשיווק תכנה ומערכות מחשוב. 

"התחלתי לרכוב על אופניים בגיל 54," הוא מספר. "חבר ילדות הזכיר לי שרכבנו הרבה כשהיינו צעירים, לכן חזרתי לרכוב ו'נדבקתי בחיידק'. שנים רבות רכבתי בשטח, ובשלב מסוים עברתי לרכיבת כביש עם קבוצת רכיבה.  

בועז אדר נולד בחיפה בשנת 1955 וסיים את בית הספר לקציני ים בעכו. בצבא שירת על ספינות "דבור" בחיל הים. לאחר השחרור היה בועז במשך מספר שנים קצין סיפון בצי הסוחר. "אחר-כך הקמתי חברה לעבודות צנרת ופעלתי בה כמעט 40 שנה, עד שיצאתי לפנסיה. זהו, אני לא עובד יותר," הוא מכריז בהנאה." בועז נשוי, אב לשלושה וסב לחמישה נכדים ונכדות – מתגורר בגני תקווה ליד קריית אונו. 

הוא רוכב על אופניים כעשרים וחמש שנים: "הרכיבה על אופניים אצלו התחילה אצלי בזכות… סירה," הוא מספר. "הייתי בעל סירה שעגנה במרינה בתל אביב, אבל לא היתה לי חנייה לאוטו ליד המרינה. לכן לקחתי יום אחד זוג אופניים ונסעתי בהם אל הסירה. במרוצת הזמן מכרתי את הסירה ונשארתי עם האופניים." 

דייב רוזנברג, חבר מושב ניר-ישראל, נולד בדרום אפריקה. היום הוא נשוי, אב לשניים וסב לשני נכדים: "כבר בילדות רכבתי הרבה על אופניים. גם בדרך הארוכה הלוך וחזור מבית הספר בכל יום, במקום לעלות על ההסעה," הוא מספר. "ואפילו הבאתי זוג אחד כאשר עליתי ארצה."  

דייב רוכב לרוב במושב ובסביבה או בהרי ירושלים, וזאת להנאתו וגם לשמור על הכושר. לפני כעשרים שנה יצר קשר ברשתות החברתיות עם רוכבים אחרים – וכך נוצרה קבוצת רכיבה. הקבוצה מורכבת מאנשים מעל גיל חמישים, כמחציתם פנסיונרים. כולם רוכבים כבר שנים רבות במרכז הארץ. באותה קבוצה הכיר דייב את בועז. בועז מגיע מדי פעם אל הדרום במכוניתו, כשהאופניים על הגג והוא רוכב עם דייב באזור: "אנחנו רוכבים בדרום, בעיקר באזור בארי. יש שם מסלולי אופניים שיוצאים מהקיבוץ. כל האזור הזה מיועד לאופניים," הוא מספר.

יורם בצפון קליפורניה. אלבום פרטי
יורם בצפון קליפורניה. אלבום פרטי

השלישיה יוצאת למסע 

שלושת החברים – דייב, בועז ויורם – תכננו לצאת לטיול הגדול בארצות הברית: "כפי שהצעירים יוצאים לטיול הגדול אחרי הצבא, החלטנו לצאת לטיול הגדול אחרי הפנסיה," מספר בועז.  

עד עתה שלושתם ערכו טיולי אופניים רבים וארוכים במקומות שונים על כדור הארץ, ועכשיו הם החליטו לראות את החצר האחורית של אמריקה, את אמריקה האחרת, לא זו של ניו-יורק, לוס אנג'לס ומקומות  שונים המוכרים היטב לתיירים: "רצינו לראות את אמריקה האמיתית, איך חיים האנשים הפשוטים, המוכרים ברשתות המזון המהיר, הפועלים, החקלאים. ובאמת ראינו את אמריקה האמיתית, את הבתים הישנים, את חיי העוני לפעמים. יחד עם זה חווינו גם את העוצמה של המדינה הזאת עם הטבע והמרחבים הענקיים. מסתבר שבכל מקום, גם הנידח ביותר, יש חשמל ואינטרנט, ראינו 'חתיכת' מדינה," בועז מסכם.  

יורם מוסיף מדוע בחרו את המסלול המיוחד שעברו בו: "החלטנו לנסוע לדרום ארצות הברית בעקבות העבדות ומלחמת האזרחים שהיו שם. נראה מעניין ומסקרן. קנינו קבצים של ACA (Adventure Cycling Association). שם הומלץ על מסלול בן 5,000 ק"מ ואנחנו הוספנו לו עוד כמה קטעים, כך שרכבנו 7,000 קילומטרים במשך שלושה חודשים!"  

בכל יום הם רכבו – בדרך כלל משבע וחצי בבוקר עד השעה שלוש או ארבע אחר הצהריים – עם הפסקות בדרך בכל שעה וחצי-שעתיים, בהן היו נחים, אוכלים ושותים.

בועז בסנט אוגסטין ליד האוקיאנוס האטלנטי. אלבום פרטי
בועז בסנט אוגסטין ליד האוקיאנוס האטלנטי. אלבום פרטי

המסלול  

השלושה נחתו בלוס אנג'לס ומיד בצאתם מן המטוס הרכיבו את האופניים, שמו עליהם את כל הציוד והתחילו במסע. אגב כל הציוד נמצא בתוך תיקים שתלויים מימין ומשמאל על האופניים ובמנשאים בקדמת האופניים ומאחור. כך שהגב של הרוכבים נותר "חופשי" מכל משא. הם  לבשו בגדים זוהרים כדי לבלוט וכמובן חבשו קסדות. 

הם התחילו בנסיעה מלוס אנג'לס והגיעו לסן דייגו במדינת קליפורניה, צפונית לגבול מקסיקו. הם המשיכו לרכב לאורך הגבול הדרומי עד שהגיעו לפלורידה בחוף האטלנטי. המסלול הדרומי הזה נקרא "מחוף אל חוף" (בארצנו נקרא באותו שם המסע הרגלי מחוף הים התיכון לחוף הכינרת. יחי ההבדל הקטן). "למעשה רכבנו לאורך הגבול המקסיקני, וראינו את הגדר שהקים הנשיא טרמפ כדי למנוע מעבר של מקסיקנים לארצות הברית. זוהי  גדר ענקית, לאורך מאות קילומטרים, והיא נראית ממרחק עצום." 

בחודש הראשון הם רכבו במדבר. הכול היה צהוב, עם מעט מאוד יישובים ומעט מאוד אנשים. "היה קר מאוד, במיוחד בבוקר," הם מספרים, "וזה מקשה על הרכיבה." למרות שהיה להם ביגוד מתאים, הקור והרוח הורגשו מאוד. הם היו חשופים לו.  

המשיכו לרכב עד שהגיעו לסביבות העיר סילבר סיטי, משם עלו למעבר הרים שנקרא אֶמוֹרי פאס, על שם גנרל אמריקאי שנלחם באינדיאנים. המעבר היה  בגובה של כאלפיים חמש מאות מטר. ולא, לא היתה להם בעיה של נשימה בגובה כזה. "ומשם, כשמתחילים לרדת – מזג האוויר כבר משתפר, מתחיל להתחמם. הנוף שם יפה, מהמם. סוף סוף ירוק בעיניים."  

הם ירדו בהדרגה והגיעו עד גובה הים. הם הגיעו לעיירה סנט אוגוסטין בפלורידה, על גדת האוקיאנוס האטלנטי – ומשם טיפסו לאורכו צפונה. בהמשך הגיעו למדינות דרום וצפון קרולינה, וושינגטון DC, דלוור ומשם למנהטן, ניו יורק

המדינות בהן עברו השלושה במסע האופניים שלהם: קליפורניה, אריזונה, ניו מקסיקו, טקסס, לואיזיאנה, מיסיספי, אלבמה, צפון פלורידה, ג'ורג'יה, דרום וצפון קרולינה, וושינגטון, דלוור, פילדלפיה וניו-יורק.

דייב ליד הבית הלבן. אלבום פרטי
דייב ליד הבית הלבן. אלבום פרטי

רשמים מאמריקה האחרת 

במהלך המסע המהמם חוו השלושה כל כך הרבה חוויות, ראו מראות ופגשו אנשים בשלושת החודשים הללו. נראה שנדרשות שעות רבות כדי לספר על הכול. בשיחה שלנו הם העלו כמה זיכרונות.  

ראשית כל, בועז מסביר מדוע הם התקבלו בסבר פנים יפות מצד כל האנשים שפגשו בדרך: "בכל מקום שאליו הגענו תמיד קיבלנו יחס מועדף, בגלל שאנחנו רוכבי אופניים. כשאתה רוכב על אופניים מתייחסים אליך אחרת. אתה לא מאיים על אף אחד, אתה לא מפחיד אף אחד. זה לא כמו מי שמגיע במכונית רולס-רויס ולבוש בחליפה, ובכלל – אנשים רוצים לעזור. כל אחד נזכר שהוא גם רכב פעם על אופניים. והוא מעוניין לחזור לרכוב…"  

בדרך כלל הם ישנו במוטלים ואם לא היה מוטל במקום אליו הגיעו, הם הקימו אוהלים שהביאו איתם וישנו בהם. פעמים ספורות הם התארחו אצל מכרים רחוקים או אנשים שפגשו באקראי.  

על אחת הפעמים מספר בועז: "באחת העיירות הנידחות בשם מַרְפָה, עצרנו כדי לתקן פנצ'ר באחד מזוגות האופניים. הגיע אלינו אדם ושאל אם אנחנו רוצים ללון אצלם בקומונה. מובן שהסכמנו מיד. מסתבר שהקומונה השתכנה בבניין שהיה פעם תחנת רכבת.  

"כל העיירות האלו," מסביר בועז, "היו פעם לאורך מסילת הברזל ורכבות הקיטור עצרו בהן כדי להצטייד במים ובעצים להנעת הקטר. כאשר סללו את הכבישים המהירים – העיירות האלו כבר לא היו מרכזיות, אבל הרכבות עדיין עוברות שם. באמצע הלילה בו התארחנו בקומונה, שמענו צפירות קורעות אוזניים של הרכבת שהגיעה, עצרה ונסעה משם." והוא מוסיף בהומור: "בלילה, בשתיים-שלוש לפנות בוקר, היא 'דופקת' כאלו צפירות, שגם אם אתה מֵת אתה מתעורר."  

מסתבר שאלו רכבות משא ארוכות, כל אחת באורך של קילומטר ואולי גם יותר, ויש להן שלושה או ארבעה קטרים. אבל בסך הכול היה להם מאוד נחמד להיות בקומונה: "אחד האנשים שם הוא צלם חובב. בערב הראו לנו סרטים שהוא צילם תוך כדי שתיית בירה. זו דוגמא לערב הווי שהזדמן לנו פתאום." 

על ביקור בעיירה אחרת, עיירת כורים, מספר יורם: "פגשנו רוכב אופניים שהציע לנו לבקר בעיירה מעניינת שהוא היה בה בעבר. הגענו לעיירת כורים. היה בה מכרה ענק של נחושת. כל מי שהתגורר בה היה עובד במכרה או קשור אליו באיזו שהיא דרך. הם מתגוררים בבתים שכורים אשר שייכים לבעלי המכרה – וברור שיש שם מסילת ברזל ורכבת עוברת באמצע העיירה.  

"החלק העתיק של העיירה נראה בדיוק כמו בסרטים של המערב הפרוע, ישבנו במסעדה ואכלנו. לפתע ראינו שאחד הסועדים לבוש כיהודי דתי, עם ציציות. בועז פנה אליו ואמר לו ביידיש: 'אַ גיט שאַבֶּעס' (שבת שלום), וההוא נדהם מהעובדה שמישהו פתאום מדבר אליו ביידיש ב'חור' הזה."  

מפגש נוסף היה להם במקום שהוכשר להיות מחנה אוהלים, עם מים וחשמל. הם נכנסו למינימרקט זעיר שהיה שם כדי לקנות אוכל. ניגשה אליהם אישה אחת ושאלה מאין הם. כאשר שמעה שהם מישראל היא  קראה לבעלה שהגיע מהקצה השני של החנות. ואז היא תופסת את הידיים שלנו, מסדרת את כולנו במעגל, ומתפללת עבורנו שתהיה לנו דרך צלחה, שנגיע בשלום, שאלוהים ישמור עלינו.  

"זאת אמריקה," מסביר בועז. "הם מאוד דתיים שם. בכל כמה מטרים יש כנסייה ומפוזרים שלטים כגון: "Thank you Jesus", "Are you ready?" "God is coming" וכמובן: "In God we trust". 

מוסיף דייב: "לא יאומן כמה כנסיות יש באזור הדרומי של ארצות הברית. בכל כמה מטרים בנויה כנסייה. הם נוצרים אדוקים מאוד. יש כמה זרמים בנצרות ולכל אחד מהם כנסיות משלו."  

ומסתבר שהשלושה אפילו תרמו עשרים דולר להקמת כנסייה – הם נתקלו בטקס הנחת אבן פינה לכנסייה, תרמו כסף ונהנו מהכיבוד שהיה שם…

מנהטן מבט מלמטה. צילום אלבום פרטי
מנהטן מבט מלמטה. צילום: אלבום פרטי

באופניים בעיר הגדולה 

ועכשיו לביקורים שלהם בכמה ערים. מספר דייב: "לניו אורלינס הגענו באופניים ונשארנו שם שני לילות ושלושה ימים. נהנינו כמובן מהמוסיקה שלא פוסקת יום ולילה, במיוחד ברחוב ברבן, ונהננו מהמסעדות ומכל האווירה שם." 

גם על וושינגטון הבירה מספר דייב, שזו לו היתה הפעם הראשונה שם: "ההסתובבות בעיר על האופניים שונה מאוד מהרכיבה במדבר ובמרחבים פתוחים. ביקרנו במוזיאונים, ראינו את כל האנדרטאות, וזה היה מאוד מרשים ומעניין." 

ואין כמו ניו-יורק. "כל העיר התוססת, באמת חוויה אדירה," אומר בועז, "הגענו לניו יורק מדרום מערב העיר. מאזור ניו ג'רסי. בדרך כלל תיירים לא מגיעים משם – והיתה לנו הזדמנות לראות את כל הבניינים העצומים והגשרים מלמטה דווקא. זהו מראה מדהים ככל שאתה מתקרב אל העיר."   

התנועה בניו יורק לא מפסיקה אף פעם, אבל מסלולי האופניים נפרדים לגמרי. השלושה נהנו לרכב על אופניים בתוך מנהטן ולא להתנהל בתחבורה ציבורית כמו הרכבת התחתית. מסתבר שניו יורק מרושתת במסלולי אופניים, שהם נפרדים לחלוטין מהכבישים שלה. כך שניתן להגיע לכל מקום, לחצות באופניים ולהגיע גם אל ברוקלין, לונג איילנד או לניו ג'רסי. אין שום בעיה בטיחותית גם ברכיבה על הגשרים.  

וכך אחרי שרכבו במרחבים עצומים, במדבר, בפארקים ובעיירות קטנות הם סיימו בניו-יורק. והם מסכמים: "באמת הגשמנו את מטרתנו. ראינו את אמריקה על מגוון נופיה ואנשיה – זו היתה חוויה אדירה."  

החקלאי מדרום אפריקה

בשל משטר האפרטהייד בדרום אפריקה עלה דוד (דייב) רוזנברג עם רעייתו ניקול ב-1976 ארצה * בארץ למד חקלאות, עבד באגן כימיקלים ובמקביל גידל פיג'ויה במושב ניר ישראל, בו הם מתגוררים עד היום

ניקי ודייב רוזנברג. אלבום פרטי
ניקי ודייב רוזנברג. אלבום פרטי

דוד (דייב) רוזנברג, חבר מושב ניר-ישראל, רוכב אופניים מושבע מילדות, נולד בעיר יוהנסבורג בדרום אפריקה: "הוריי הגיעו עם משפחותיהם לדרום אפריקה בילדותם. אימא מליטא ואבא מלטביה. למדתי ביוהנסבורג בבית ספר יסודי ציבורי," הוא מספר, "אבל בשלב מסוים הלכתי ל'חדר', לא כל כך בגלל הדת, אלא כדי ללמוד קצת עברית, כמו כל הילדים היהודים."  אחר כך למד בתיכון יהודי פרטי חילוני. שפת הלימוד שם היתה אנגלית, אבל היו שיעורים גם בעברית – שפה, תנ"ך, ספרות עברית. "נבחנתי בבחינות הבגרות גם בעברית, ובבית ספר זה ספגתי כנראה את הציונות."

לאחר סיום בי"ס התיכון למד דייב חקלאות באוניברסיטה, התמחה במטעים וקיבל תואר ראשון. את רעייתו ניקול (ניקי) הכיר מנעוריו, כשלמדה באותה אוניברסיטה אמנות וספרות אנגלית. השניים נישאו בשנת 1977 ועלו ארצה בשנת 1979.  

הקהילה היהודית ביוהנסבורג היתה גדולה. הגיעו אליה יהודים מבריטניה, גרמניה, ליטא ולטביה, כמו הוריו של דייב. היו בה בתי כנסת ובתי ספר יהודיים. היהודים היו בעלי מקצועות חופשיים, ביניהם רופאים, מהנדסים, עורכי דין: "המקצועות שהיהודים יכולים לעבור אתם מארץ לארץ, אם מתעורר בכך צורך," הוא מוסיף. אביו של דייב היה מהנדס כימיה ומנהל חברות. אימו היתה גננת.  

"היחס ליהודים ביוהנסבורג היה בסדר," אומר דייב, "היינו קהילה גדולה, עם בתי כנסת ובתי ספר יהודיים. לא הרגשנו אנטישמיות. רק כשלמדנו באוניברסיטה, בעיר מרוחקת יותר, הרגשנו לא נוח, כי היו קבוצות של גרמנים, אולי צאצאי נאצים שהגיעו לשם ו הפיצו דברים נגד היהודים והשחורים."  

ומדוע עלו דייב וניקי ארצה? "כפי שאמרתי, קיבלנו 'ציונות' בבית הספר. נוסף לכך, היה לי דוד בארץ. אח של אבי עלה ארצה ב-1948 כדי להילחם במלחמת השחרור במסגרת מח"ל. הוא נשאר בארץ לאחר המלחמה ואבי נסע לבקר אותו בכל שנה. כמובן שהיו מכתבים ותמונות שקיבלנו, כך שספגתי ציונות גם בבית." גם אביה של ניקי נסע בתש"ח בדרך לא דרך ארצה כדי להילחם. בנוסף שהתה המשפחה שנה בארץ, במסגרת שנת השבתון של האב בטכניון, והיו בחיפה בזמן מלחמת ששת הימים, מה שיצר אצלם חיבור עמוק לארץ ישראל. 

מה שעוד השפיע מאוד על ניקי ודייב לעלות ארצה היה משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. בעקבות החוקים שהפלו את השחורים, החלו ב-1976 מהומות בסווטוֹ ((Soweto, השכונה בה התגוררו השחורים ליד יוהנסבורג. זה התפשט למהומות והתנגשויות אלימות עם המשטרה בכל המדינה, והיו הרוגים רבים: "ניקי ואני החלטנו שאין לנו עתיד שם, לא לנו ולא לילדים שיהיו לנו. אנחנו עלינו ארצה לבדנו, ללא בני משפחה אחרים. 

"הרבה מאוד יהודים עזבו את דרום אפריקה מסיבה זו," אומר דייב, "בשיא גודלה מנתה הקהילה היהודית כ-120 אלף נפש ועתה יש בה לדעתי כ-35 אלף. היהודים היגרו לאנגליה, קנדה, ארצות הברית ורבים מאוד לאוסטרליה. אחי היגר לארצות הברית ואחותי לאוסטרליה," הוא מוסיף.

דייב רוזנברגץ. אלבום פרטי
דייב רוזנברגץ. אלבום פרטי

בארץ 

הם הגיעו ארצה והתקבלו ל'מעון לעולים חדשים', "בית גיורא" בקריית יובל בירושלים, כי הם היו זוג צעיר בלי ילדים עדיין. ('מרכז קליטה' היה מיועד למשפחות עם ילדים), ושם למדו עברית באולפן באופן מרוכז במשך חודשיים.  

עם סיום האולפן, החל דייב לעבוד במשתלה של הסוכנות היהודית. זו היתה משתלת עצי פרי ליד קריית גת. הוא עבד שם כשנה וחצי ובמקביל למד בפקולטה לחקלאות לקראת תואר שני. גם בתואר שני הוא התמחה בשתלנות, עצי פרי ופרחים. הוא שירת בצבא שירות מקוצר, מפאת גילו, כחובש קרבי והמשיך לשרת במילואים כמו כולם.  

לאחר סיום התואר הוא התקבל לעבודה במפעל "אגן כימיקלים", שעוסק בכימיקלים לחקלאות. (חומרי הדברה.). "עבדתי שם בתפקידים שונים ומגוונים במשך ארבעים שנה, ויצאתי לפנסיה בסוף השנה שעברה," הוא מספר. 

במושב  

לשאלה מדוע בחרו לגור במושב, עונה דייב: "תמיד רצינו לגור במושב. בעצם רצינו לעבוד בחקלאות וקנינו משק בניר-ישראל.  בזמן ששנינו עבדנו במשרות מלאות בחוץ, התחלנו גם לעסוק בחקלאות, גידלנו פיג'ויה. הייתי שותף בבית אריזה עם שני מגדלי פיג'ויה מהמושב. קנינו יחד מכונת מיון ומקרר, אבל הבנו שקשה מאוד להתקיים מחקלאות. היתה לנו עבודה מאומצת בעיקר בסופי שבוע (גם הילדים עזרו) ומעט מאוד פרנסה.  

"בנוסף לכך," הוא ממשיך לספר, "היה לי תחביב – הקמתי משתלה של עצי פרי. עשיתי כמה שילובים של עצים. הרכבתי זנים שונים של הדרים על עץ אחד, וכך קיבלתי עץ שהניב לימון עם תפוז, אשכולית עם תפוז וכדומה. זה היה בשבילי משחק כזה… קראנו לזה 'עץ סלט פירות'. היינו מוסרים את העצים עם הוראות גיזום מפורטות, וזה התאים במיוחד לגינות קטנות בעיר." 

בשנים הראשונות בארץ עבדה ניקי כמורה לאומנות ולאנגלית בבית ספר יסודי, ואחר-כך כמזכירת מנכ"ל ומנהלת ייצוא לחברות גדולות, כולל יכין. 

הם הורים לשני בנים. גלעד (43) וטל (39). שניהם למדו בביה"ס היסודי "ניצן" בקיבוץ ניצנים ובתיכון באר-טוביה. גלעד למד פיסיקה לתואר ראשון באוניברסיטת בן-גוריון והמשיך ללמוד לתואר שני ושלישי בוונקובר שבקנדה. עתה הוא מתגורר עם רעייתו מאיה ושני בניהם בוונקובר ועובד כפיסיקאי במחלקת קוונטום של חברה גדולה. טל למד גם הוא באוניברסיטת בן-גוריון, יש לו תואר ראשון בהנדסת מכונות. עתה הוא מתגורר בנס ציונה ועובד בחברת סטארט אפ בתחום הדפוס התלת-מימדי בנס ציונה. 

שני הבנים, גלעד וטל, אף הם חובבי אופניים. גלעד, מאיה ושני ילדיהם מרבים לצאת למסעות שמשלבים אופניים וקמפינג ברחבי קנדה וגם בעולם. כך הם נסעו לדרום קוריאה, יפן, טייוון, וייטנאם, ניו זילנד, ארצות הברית, הוואי, מקסיקו, יוון ועוד, לעיתים לתקופות ממושכות. אפשר לקרוא על מסעותיהם המרתקים בבלוג שלהם: Life in Magic Land  בקישור: https://inmagicland.com/ 

מכיוון שכל המשפחה שלהם, מלבד הבן טל, שוהים מחוץ לישראל, ניקי ודייב מרבים לנסוע לביקורים בחו"ל. עכשיו כאשר שניהם בפנסיה, הם נהנים במיוחד מהחיים במושב. ניקי מציירת להנאתה ומתנדבת במסגרות שונות, ודייב רוכב על אופניים להנאתו עם חבריו בארץ ובחו"ל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אמר יו"ר שולחן הבננות במועצת הצמחים, אייל עובדיה. הדברים נאמרו ביום עיון מיוחד שהתקיים ביוזמת שולחן הבננות במועצת הצמחים למעלה מ-150 מגדלים, חוקרים, אנשי מקצוע ונציגי ארגונים חקלאיים העוסקים בתחום, השתתפו ביום עיון מיוחד
3 דק' קריאה
רפת נסגרת ורפת משתקמת ככה יצא בגורל – רפת גלגל הודיעה בכאב רב, על סגירת הרפת ובו בזמן פרצה מלחמה בדרום, ראובן הייניק ז"ל נרצח במכון החליבה בכיסופים, שלושה ימים אחרי תחילת המלחמה. הצבא
5 דק' קריאה
70  מיליון  שקלים  מפרידים  בין  המשך  פעילות   מחקרית  ובין  השבתה מוחלטת  של  מכון המחקר החקלאי   של ישראל, שרכש לעצמו  לאורך  שנים  אמון   ויכולות  ביצוע   ייחודיות בעולם. 70  מיליון  שקלים,  זה  הסכום  שמשרד האוצר  של
3 דק' קריאה
דגן יראל נבחר למנכ"ל התאחדות יצרני החלב בישראל *תמונה ראשית: דגן יראל – צילום דנה בר און דגן יחליף בתפקידו את ליאור שמחה, שנבחר לאחרונה למזכ"ל התנועה הקיבוצית. האתגר הראשון עמו יתמודד: עמידה בהגדלת
3 דק' קריאה
אומר ארז גוזן, אחד מהחקלאים הוותיקים במושב ישע שבעוטף עזה. החממות של ארז ניזוקו קשות לאחר ה-7.10 * מרבית הגידולים בחממות מתו כתוצאה מחוסר טיפול, בשל האיסור לצאת לשטחים * ארז לא גידל כלל,
4 דק' קריאה
חברי מזכירות ארגון מגדלי ירקות ערכו סיור חקלאי ביישובי עוטף עזה, שנפגעו ב-7 באוקטובר במתקפת המחבלים * בין היתר ביקרו בקיבוצים נחל-עוז, עלומים, בארי ובמושב מבטחים, ושמעו מחברי היישובים על קרבות הגבורה שהתחוללו ועל
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן