יבול שיא
הרפת והחלב
עוז דודיאן

פרויקט ההצלה של עוז

5 דק' קריאה

שיתוף:

עוז דוידיאן, בן מושב פטיש וחבר מושב מסלול, הפגין עוז מיוחד במינו, כאשר נכנס עם הטנדר שלו מעל עשר פעמים אל שדה הקטל בו נערכה מסיבת הצעירים ברעים, ופינה מעל 100 אנשים לשני המושבים הללו 

עוז דוידיאן הוא בן למשפחה שורשית וענפה במושב פטיש. אביו אברהם דוידיאן ז"ל, יליד כורדיסטן, הגיע עם משפחתו בגיל צעיר לפטיש. אברהם נשא לאישה את רות הירושלמית לבית זאדה, שהצטרפה אל שבט דוידיאן במושב. לשניים נולדו שמונה ילדים, ביניהם עוז יליד שנת 1971.

מזה עשרים וחמש שנה מתגורר עוז במושב מסלול, הסמוך למושב פטיש. הוא נשוי לליאת, עובדת סוציאלית, אב לארבע בנות, כשהקטנה ביניהן היא בת שנתיים.  

"הוריי טיפחו משק חקלאי," מספר עוז. "אבי ז"ל ואמי תבדל"א היו אנשי אדמה הלכה למעשה. גידלנו במשק ירקות והיתה לנו רפת של פרות חולבות." לשאלה האם הוא עזר במשק בילדותו ובנעוריו עוז עונה: "ברור. השקיתי את הגידולים בשטחים וחלבתי פרות במשך שנים. גם עזרתי להכין אוכל לפרות," הוא מוסיף, "כי באותו זמן לא היו מרכזי מזון לרפתות, וכל משק היה מכין מזון לפרות שלו."

ניצולים עם עוז בטנדר. אלבום פרטי
ניצולים עם עוז בטנדר. אלבום פרטי

שירות במשטרה ולימודים  

עוז למד בבית הספר היסודי והתיכון של המועצה האזורית "מרחבים". עם סיום לימודיו הוא שרת בצבא ואחר כך התגייס למשטרה. "הייתי במודיעין בעזה ואחר כך במשמר הגבול," הוא אומר. "לאחר הסכם השלום עם הפלסטינאים יצאנו מעזה ואני עברתי לשרת בגוש קטיף."  

במקביל לשירות הצבאי – עוז השתלם בלימודים גבוהים: "כאשר הייתי בעזה למדתי במקביל באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, בחוגים להיסטוריה והמזרח התיכון. כמה שנים אחר כך למדתי משפטים ברמת גן."  

עוז סיים את לימודיו ונעשה עורך דין. הוא עזב את המשטרה בשנת 2008 והתמחה בסנגוריה הציבורית במשרד המשפטים: "התמחיתי בתחום הפלילי ובדיני התעבורה. אני עובד עתה כעורך דין ועומד לסיים את התואר השני במשפטים במכללת 'שערי משפט'. לפני שנתיים וחצי, ביולי 2021 זכיתי במכרז וחזרתי לשירות המדינה," הוא מספר. "אני עובד ב'רשות הבדואים' בתפקיד איש צוות משא ומתן באגף ההסדרה של רשות הבדואים. במסגרת תפקידי זה יש לי טנדר 4X4 עם ארגז. זה הרכב ששירת את חילוץ הצעירים משתתפי המסיבה ברעים."

עוז וחברו ניצב משנה איציק בזוקה שווילי זל שנהרג. צילום ענבר טל צלמים
עוז וחברו ניצב משנה איציק בזוקה שווילי זל שנהרג. צילום: ענבר טל צלמים

הכרת השטח והחילוץ 

מסתבר שעוז מכיר היטב היטב את השטח בזכות כמה גורמים: "בתחילת שנות ה-90 הקמנו, אני ואבי ז"ל, חווה חקלאית בין מושב פטיש לקיבוץ רעים. החווה נקראת על שם אבי 'חוות אברהם'. גידלנו שם כבשים ובקר לבשר. אני מכיר את השטח על בוריו, כי ממש הלכתי שם עם הכבשים ברגל. לכן אני מכיר את כל הדרכים ואת כל המובלעות." לאחר פטירת אביו לפני כעשר שנים, עברה החווה, שיש בה עדר בקר, לניהולם של אחותו וגיסו, דקלה ועופר חביביאן.  

עוז משחזר הרגעים האיומים שכולנו זוכרים ביום שבת בבוקר: "באותו יום שבת, החל מן השעה שש ועשרים, החלו להפגיז אותנו בטילים ברמה שלא היינו רגילים אליה," מספר עוז. "בהתחלה לא ידענו שיש גם התקפת מחבלים. הניצולים הראשונים שהצליחו לברוח ברכב או ברגל, הגיעו לחווה שלנו, שקרובה מאוד למקום המסיבה. ואז גיסי התקשר לאחותי ואמר לה שקרה פה אירוע עם פצועים רבים וניצולים. הוא ביקש ממנה להתקשר לכל בני המשפחה, לקרוא למי שיכול לבוא לעזור. אחותי שלחה לנו הודעה בקבוצת הווטסאפ של המשפחה, וכל האחים, האחיות, הדודים שלי, וכל מי שיכול היה הגיע והתחיל לחלץ את האנשים מן החווה."  

עוז בעצמו לקח את הטנדר שלו ונסע בדרכים המוכרות לו היטב אל מקום האירוע כדי לחלץ אנשים.  

"המראות היו קשים ביותר," הוא מעיד. "היו במקום רק ניצולים ומחבלים, לא היו חיילים. תוך כדי החילוץ והפינוי פותחים עלינו המחבלים באש מכל הכיוונים. בתחילה הובלתי אנשים לחווה או לרכבים שעמדו בדרך. נכנסתי שוב ושוב כדי לחלץ. נכנסתי לשטח כעשר או חמש עשרה פעמים. פיניתי בכל פעם אנשים רבים ככל האפשר, עשרות בבת אחת. הם נדחסו בקבינה ובארגז האחורי. אחזו בחלונות המכונית, עמדו צפופים על המדרגות, היו על גג המכונית ועל מכסה המנוע. ככה הובלנו אותם, העיקר להציל כמה שיותר אנשים מן התופת הזו." 

עוז החל לפנות אנשים למושב פטיש: "בתחילה הורדתי כמה מהם בבית של אימא שלי ושל קרובי משפחה נוספים. גם אחי והדודים שלי הורידו אותם בבתים פרטיים. לאחר מכן התארגנו לשכן אותם בבית העם. וכאשר בית העם של מושב פטיש התמלא, הסענו אותם למושב מסלול הסמוך. הם היו המונים, מספר שלא נתפס. ראש המועצה שי חג'ג' וסגן ראש המועצה ארמי פרג' הגיעו לשם והביאו ציוד, עזרה ראשונה וכן אוטובוסים. בשלב זה התחילו לפנות את הצעירים באוטובוסים למקומות בהם יוכלו לפגוש את בני משפחותיהם. ויש לזכור שהיו פצועים רבים מאוד בין הניצולים. כולנו היינו בהלם אבל השתדלנו לארח אותם ולעזור להם עד הלילה וגם למחרת, ביום ראשון."

עוז והאלוף יאיר גולן מחלצים ניצולים בשטח. אלבום פרטי
עוז והאלוף יאיר גולן מחלצים ניצולים בשטח. אלבום פרטי

סיפורי גבורה 

עוז מעיד על השוטרים שפעלו בעת הזאת: "הם היו גיבורים, השוטרים נלחמו עד טיפת הדם האחרונה. אחד מהם היה חברי, מפקד תחנת שגב שלום, ניצב משנה איציק בזוקה שווילי. הוא הסתער שם, נכנס לחלץ עם רכב ממוגן. ירו עליו טיל והרגו אותו. הוא אחד הגיבורים, וכמובן לא רק הוא. כל השוטרים נלחמו, ואיתם חיילים בודדים. רבים מאוד מהם נהרגו," הוא אומר בקול חנוק.  

"באחת הנסיעות שלי בשטח, במהלך החילוץ, פתאום ראיתי רכב לבן קטן נוסע בשטחים," מספר עוז.  "בהתחלה חששתי שאלו מחבלים, אבל כשהתקרבתי לרכב ראיתי את הנהג – זה היה האלוף במילואים יאיר גולן. שאלתי אותו מה  הוא עושה פה, והוא ענה לי: 'באתי לחלץ'.  

"התחלנו לחלץ יחד, כאשר אנחנו מאבטחים אחד את השני. הוא הוציא צעירים מתוך סבך השיחים, העלינו ניצולים לרכב שלו, והוא פינה אותם משטח המסיבה. כל זאת בזמן שיש עדיין מחבלים באזור. גולן לא עזב את השטח אלא חזר אחר כך לחלץ ולפנות ניצולים נוספים. כולנו עבדנו כמו מכונות, מכוונים מטרה. אבל זה לא מובן מאליו שאלוף במילואים יעשה זאת. הוא הגיע מן המרכז במדים ועם נשק, לא שאל שאלות, אלא מיד פעל. הוא חייל אמיתי."

שמחים להינצל. אלבום פרטי
שמחים להינצל. אלבום פרטי

קשר עם הורי הניצולים 

קשה להאמין, אבל תוך כדי עבודת החילוץ הקשה והובלת הניצולים למקום מבטחים, חשב עוז גם על ההורים שלהם: "כאשר התרחקנו ממקום הסכנה לכיוון המושבים, הצעתי לצעירים לקחת את הטלפון הנייד שלי, להצטלם בתמונת סלפי ולשלוח להורים. כיוון שהם היו רבים מאוד, יכול היה כל אחד לעשות זאת במהירות, רק להצטלם ולומר לאימא ולאבא 'אני חי'."  

והפעולה הזו היתה חשובה ביותר מבחינה נוספת – עצם פרסום מספר הטלפון של עוז, התאפשר להורים רבים וגם לניצולים לשלוח לו את המיקום המדויק של חבריהם שנשארו בשטח. "ככה יכולתי למצוא ניצולים בתוך הסבך, בקקטוסים, בין הקוצים שם."

עוז והאלוף יאיר גולן בשטח. אלבום פרטי
עוז והאלוף יאיר גולן בשטח. אלבום פרטי

החזיר את הבן לאב  

ונסיים בסיפור מרגש שעוז מספר: "כשהגעתי לשטח באחת הפעמים, ראיתי אדם די מבוגר נוסע לבדו ברכב אדום ליד מקום האירוע. שאלתי אותו מדוע הוא כאן והצעתי לו לנסוע לכיוון המושב למקום מבטחים. אבל הוא ענה לי: 'יש לי בן אחד, והבן שלי היה פה במסיבה. אני לא יכול לחזור בלעדיו'. 

"הסברתי לו שיורים כאן וזה מסוכן מאוד. והוא אמר: 'לא אכפת לי. הבן שלי הוא כל מה שיש לי'. נקרע לי הלב," מעיד עוז, "ואז אמרתי לו: 'חכה לי פה, אני נכנס להוציא אנשים ואחזור אתם. יכול להיות שהבן שלך יהיה ביניהם'. הוא חיכה ובאמת כשחזרתי, ראיתי פתאום שהבן שלו קופץ עליו."  

לסיום, שמו של עוז כל כך מתאים לו. איש אמיץ, בעל תושייה ובעיקר בעל לב. אבל נראה לי שלא רק עוז ראוי לכל שבח, כך גם בני משפחתו הנפלאים שהיו עמו כל העת. ובעצם כל אנשי שני המושבים – פטיש ומסלול. כך שעוז צמח על קרקע פורייה, נחל ממשפחתו ומסביבתו ערכים חשובים, אנושיים. וזאת בניגוד גמור לבני העוולה שהגיעו לרצוח ולחלל את כבוד האדם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש
תפוחי אדמה, צנוניות, עגבניות שרי וגם בטטות. השטחים החקלאיים בעוטף עזה מספקים כ-50% אחוז מסך הדרישה הקלורית השנתית של אוכלוסיית ישראל. קבוצת מחקר מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב בחנה את השפעת המלחמה על ייצור המזון באזור

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן